רעיון לפרשת השבוע "בהעלותך"
איך כוחות הנפש שבאדם מושכים אותו מעלה או מטה - עפ"י בחירתו? ● מהו הסוד להינצל מן האויב הפנימי? ● איך ניתן לנצח את היצר? איך לא נאבד את חיי הנצח? הרב ערן שצמן מגיש: רעיון לפרשת "בְּהַעֲלֹתְךָ"
הפרשה עוסקת בנפש האדם, הנחלקת לשני סוגי טיפוסים בעם ישראל. מצד אחד צדיקים שביקשו ממשה רבנו להשלים מצווה שפספסו בעל כורחם, ומנגד רשעים שהתלוננו באזני משה כי חסרות להם תאוות חומריות.
"וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה, אֵלָיו, אֲנַחְנוּ טְמֵאִים, לְנֶפֶשׁ אָדָם; לָמָּה נִגָּרַע, לְבִלְתִּי הַקְרִיב אֶת קָרְבַּן ה' בְּמֹעֲדוֹ, בְּתוֹךְ, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל "
אלו הצדיקים שהיו טמאי מת בעת שעם ישראל חגגו את חג הפסח, ועל כן לא יכלו להקריב קורבן פסח לה', וביקשו ממשה מועד לפסח שני, ואכן קבלו מהקב"ה מועד ב' - ב 14 באייר ("בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם, בֵּין הָעַרְבַּיִם יַעֲשׂוּ אֹתוֹ").
"וַיִּסְעוּ מֵהַר ה' דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים" (במדבר פרק י – לג)
אלו הרשעים שרצו לברוח מהר סיני במהירות ("וַיִּסְעוּ מֵהַר"), פחדו שאם יישארו זמן נוסף בהר סיני, ייתן להם משה מצוות נוספות בשמו של הקב"ה.
ולאחר מכן אותם הרשעים החלו מתלוננים על משה:
"וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ, הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה; וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ, גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמְרוּ, מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר. זָכַרְנוּ, אֶת הַדָּגָה, אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם, חִנָּם... וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה"
בכייה זו הייתה תירוץ בלבד, כי מטרתה האמיתית הייתה להשתחרר משעבוד המצוות, ולהתיר לעצמם בחזרה את העריות - תאוות הבשרים (יחסי אישות בין מקורבים ללא קדושה).
שני סוגי האנשים, הצדיקים והרשעים, מייצגים שני הכוחות בנפש האדם (בְּקִרְבּוֹ)–
הנפש האלוקית שכל רצונה לדבוק בקב"ה במצוות ובנתינה, והנפש הבהמית שכל עניינה הרצון לקבל לעצמו, להשביע את תאוותיו לבשר (משל לתענוגות החומר).
שלבי המסע של עם ישראל במדבר, והכוחות המתגלים בהם, נמשלים למסלול התיקון האישי של כל אחד ואחד מישראל, ולתהליך הנפשי שיעבור עליו במהלך חייו.
גם לנפש הבהמית וגם לנשמה האלוקית, יש את הכוח לתגמל את האדם ולספק לו עונג, אולם בהכרח רצונותיהן הפוכות, וה"מזון" הרוחני שדורשת לעצמה הנשמה האלוקית, הפוך בתכלית ל"מזון" החומרי שרוצה לעצמה הנפש הבהמית.
הדילמה בה נתון האדם כל חייו היא, איזו משתי הנפשות להשביע יותר, ועל כן מדלג האדם בין רצונו השורשי להשביע בתענוגות את תאוות גופו החומריות, לבין משיכתו האינטלקטואלית אחר דברי חוכמה ודברי תורה - הרצון לקבל מילוי רוחני, ומשמעות אמיתית לחייו עלי אדמות.
"אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם, חִנָּם" –
למה בעצם רצו לקבל את כל המילוי לתאוותם החומריות בחינם, למה רצו לשמוט את עול המצוות?
במצרים (ארץ היצרים) היו עם ישראל בשעבוד הגוף בלבד, בעוד נפשם הייתה לכאורה חופשית לעשות כרצונה (כי אין ביכולתו של בשר ודם לשעבד את נפשו ומחשבותיו של אדם אחר), ואילו מרגע שקבלו ישראל את התורה, הבינו כי התורה דורשת מהאדם עול מצוות רוחניות, ושליטה מחשבתית (ואהבת לרעך כמוך, לא תחמוד, ואהבת את ה' אלקיך ...).
עבור אלו הכנועים עדיין ליצריהם, היוותה התורה עומס רוחני גדול מדי, ועל כן רצו לפרוק כל עול, לשוב ולהעדיף את סבל השעבוד החומרי המוכר (יצרי הגוף - מִצְרַיִם), על פני בדיקה מעמיקה של הדרך הרוחנית החדשה, שהוריד להם משה בסיני.
אדם המשועבד מחשבתית ליצריו יעדיף לוותר על חיים של עונג רוחני אמיתי, לוותר על חיים של אמת ומשמעות, ולאבד את חיי הנצח השמורים לו – ולו בלבד שיוכל לספק לעצמו עוד תאווה חומרית רגעית אחת נוספת, לפני שימות, ויתכלה מן העולם.
אז איך לנצח את היצר? איך לא לאבד את חיי הנצח?
"עֲשֵׂה לְךָ, שְׁתֵּי חֲצוֹצְרֹת כֶּסֶף...וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם, עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם, בַּחֲצֹצְרֹת; וְנִזְכַּרְתֶּם, לִפְנֵי ה' אֱלֹקיכֶם, וְנוֹשַׁעְתֶּם, מֵאֹיְבֵיכֶם".
"עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם" – צַּר מלשון יצר – האויב האמיתי של האדם הוא היצר הרע, השונא אותו, ומנסה להכשילו, על כן תפקיד החצוצרות לשמש ככלי במלחמה נגד היצר הרע הפנימי שבאדם.
"וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם" – ארצכם זהו גופכם החומרי ותאוותיו. הכוונה למלחמה בה מנסה היצר להחטיא את האדם, ולהביא אותו לידי תאווה האסורה, שלא עפ"י דרך התורה.
"וַהֲרֵעֹתֶם, בַּחֲצֹצְרֹת; וְנִזְכַּרְתֶּם, לִפְנֵי ה' אֱלֹקיכֶם" – וַהֲרֵעֹתֶם זו תפילה מעומק הלב אל הקב"ה ה"קורעת" את השמים בתחנונים, כדי להינצל מן היצר. התפילה והקריאה אל הקב"ה כדי שיושיענו מיצרנו, ובכדי שיעורר עלינו את מידת הרחמים, וייתן לנו את הכוח לגבור על ייצרנו, הרוצה להרע לנו.
כל תאווה ויצר שאינם נעשים בקדושה סופם להחריב את האדם – התמכרות להימורים, שכרות, בולימיה, מין, סמים, כעס, גאווה, רדיפת כבוד, פזרנות ....
ולמה " חֲצוֹצְרֹת כֶּסֶף" – הזהב עפ"י קבלה מייצג את הדין בעולם, בעוד שהכסף הוא מידת הרחמים (אין מלבישים כלה, שכל מלבושה לבן של חסד, בתכשיטי זהב - כדי שלא ישרו עליה הדינים), וכשאנו באים לעורר עלינו רחמי שמיים נכון שיעשה הדבר בכלי הראוי למידה זו - כלי מכסף.
"חֲצוֹצְרֹת כֶּסֶף" – מייצגים את מידת הרחמים, וכאשר מריעים לקב"ה בתפילה מתוך כוונת לב אמיתית, כדי לעורר בעולם את מידת הרחמים, אז עושה האדם את עצמו לכלי רוחני מתאים, הראוי לקבל השפעה זו.
רק ע"י תפילת אמת בתחנונים לקב"ה, יכול האדם להמשיך על עצמו ועל עם ישראל כולו את מידת הרחמים, לעזור לכלל אחיו להיוושע מיצרם הרע, להינצל מהאויב הצורר אותם, לקרב את ביאתו של משיח צדקנו, ולהחיש את הגאולה האמיתית והשלימה – שנזכה לה כולנו במהרה בימינו ממש.
21/05/2013 09:25