מה שלימד אותי ארנסט המינגווי

הרב בנימין בלך שליט"א מספר על מפגשו עם הסופר המפורסם, ארנסט המינגווי ● "עם חוצפה של צעירים, ביקשנו מהשומר להיפגש עם המינגווי. התובנה בה הוא שיתף אותנו, היתה שווה את כל המאמץ", מספר הרב בלך ● את היהדות הוא סיכם במשפט אחד: "היא דת של חיים"

היתה זאת שנת 1956 בארה"ב – זה עתה הוסמכתי לרבנות, והרגשתי שאני זקוק לחופשה אחרי שנים של לימוד אינטנסיבי. יחד עם עוד שני רבנים טריים שלמדו איתי, החלטנו על טיול שבאותם ימים נחשב לאקזוטי למדי. בחרנו בקובה שלפני עידן קסטרו בתור היעד שלנו – לא יותר מדי רחוק, לא יותר מדי יקר, מקסים ושונה לגמרי מהסביבה הניו-יורקית בה חיינו.
 
יום אחד נסענו בהוואנה ופרבריה, המדריך/נהג המשולב שלנו הצביע על אחוזה מרשימה ואמר לנו שזהו מקום מגוריו של הסופר המפורסם ארנסט המינגווי. "תעצור בבקשה" אמרנו לו. "אנחנו רוצים להיכנס". הוא נד בראשו ואמר לנו בהתלהבות "לא, לא, זה בלתי אפשרי. אף אחד לא יכול פשוט להיכנס לביקור. רק אנשים מאוד חשובים שיש להם פגישה".
 
עם חוצפה של צעירים, התעקשתי שנוכל להיכנס ופניתי לשומר במילים הבאות: "האם תוכל בבקשה להתקשר למר המינגווי ולומר לו ששלושה רבנים מניו-יורק הגיעו לפגוש אותו".
 
איך המינגווי יוכל לא להסתקרן? הוא ודאי יתהה על מה לכל הרוחות שלושה רבנים רוצים לדבר איתו. עצרנו את נשימתנו, והשומר עצמו לא האמין כשהגיע מהבית מסר שאדון המינגווי יראה אותנו.
 
נלקחנו אל מר המינגווי, שישב עם אשתו בחדר הישיבה המרווח שלהם. מה שבא אחר כך, כפי שהבנו מאוחר יותר, היה מטח מילולי שמטרתו הייתה לקבוע אם שווה לו להשקיע זמן ולדבר איתנו. הוא שאל אותנו על הרקע שלנו, שלח לעברנו כמה רמזים מילוליים כדי לבחון אם נבין את משמעותם, שאל מה אנחנו חושבים על הכוונה הסימבולית של פסקה בספרו "הקץ לנשק" – ואז, אחרי כ-15 דקות, הוא שינה לחלוטין את התנהגותו ושוחח איתנו בחמימות רבה וידידותיות.
 
כל הדתות משתייכות לאחת משתי קטגוריות כוללות: דתות של מוות ודתות של חיים
 
"רבנים" הוא אמר לנו, "סלחו לי שהתייחסתי אליכם בגסות בהתחלה, אבל לפני שאנחנו ממשיכים הייתי חייב לוודא ששווה לי לשוחח איתכם. בכנות, מזמן רציתי לשוחח עם רב. אך מעולם לא הייתה לי הזדמנות. ועכשיו, פתאום הגעתם אליי."
 
ואז, המינגווי נפתח אלינו בצורה יוצאת דופן. הוא אמר שיש לו עניין רב בדת מזה שנים רבות, ושהוא לומד באופן עצמאי ומעולם לא דיבר או כתב על זה. הוא סיפר שהיתה תקופה בחייו בה הוא היה קובע זמן ללמוד לעומק על רבות מהדתות הגדולות. בכמה הזדמנויות הוא אפילו ניסה לקיים באופן מעשי מנהגים של דתות שונות לתקופות קצרות כדי לראות אם הם "ידברו אליו".
 
"באופן עקרוני אני לא בן אדם רוחני", הוא התוודה. אבל הוא אמר שאחרי שהוא חשב לעומק על הדתות השונות שהוא למד, הוא הגיע למסקנה חשובה. הוא הבין שלמעשה כל הדתות משתייכות לאחת משתי קטגוריות כוללות. יש דתות של מוות ויש דתות של חיים. דתות של מוות הן אלה שהדגש העיקרי שלהן הוא ההכנות לחיים שלאחר המוות. העולם הזה והנאותיו נעזבים לטובת התמסרות מוחלטת לטובת העולם הבא. "ברור", הוא אמר, "שזה לא בשבילי." מה שהוא מעריך, הוא המשיך, "הן דתות כמו היהדות, שמדגישות את המחויבות שלנו למעשינו כאן ועכשיו, על פני העולם הבא.
 
בתפיסתו החדה הוא סיכם את יסודה של היהדות אולי טוב יותר ממה שרוב היהודים היו מסוגלים לעשות. היהדות היא דת של חיים. "ובחרת בחיים" אומרת התורה. אנו חשופים לתהליך המוות, אבל מה שקורה אחר כך נשאר בכוונה נסתר מעיני הקורא.
 
ניצלתי את ההזדמנות להחמיא להמינגווי על האנליזה שלו, והעזתי לשאול אם יורשה לי ללמד אותו משהו שעשוי לתרום לתובנתו. סיפרתי לו על המצווה שאוסרת על הכוהנים לבוא במגע כלשהו עם מתים. ואם הם עשו זאת, הם נחשבים לטמאים. עד לימינו הכוהנים אינם נכנסים לבית קברות בגופם.
 
המפרשים תוהים על הטעם שעומד מאחורי ההלכה הזאת. תשובה שחוזרת על עצמה במיוחד, היא שהתורה רצתה להבטיח שמעמד הכהונה, אלה שנועדו להקדיש את עצמם לצרכיהם הרוחניים של בני עמם, לא ישגו בהבנת התפקיד הראשי שלהם. בדתות רבות, האנשים הקדושים מקדישים את עצמם כמעט אך ורק לעניינים החגים סביב המוות. אפילו בימינו, הקשר היחיד שיש לאנשים רבים עם אדם דתי הוא בלוויה. לכן התורה אוסרת על הכוהנים להיות בקשר כלשהו עם המוות – כך שהם ישקיעו את זמנם, את מאמציהם, את עניינם ואת כוחותיהם בחיים.
 
המינגווי חייך והודה לי ששיתפתי אותו ברעיון המקסים הזה.
 
המפגש שלי עם המינגווי התחדד עוד יותר כשב-2 ביולי 1961, התבשרתי עם כל שאר העולם, שהאדם, שידיו כתבו את הספרים שנחשבים לקלאסיקה עד ליום הזה, בחר להשתמש בהן כדי להכניס את קנה האקדח שלו לפיו ולהתאבד. איכשהו הוא מעולם לא הצליח למצוא מקור רוחני להישען עליו על מנת להעניק לעצמו רצון לחיות. הוא לימד את העולם, במילותיו, "האדם לא נברא לתבוסה... אדם אפשר שיושמד, אך לא יובס." ובכל זאת, לגודל האסון, הרעיון התורני "ובחרת בחיים" שהוא כל כך שיבח בפגישתנו, לא הצליח להנחות אותו בסופו.
 
סגידה למוות
 
אולם התובנה שלו על הניגוד המוחלט בין הדתות השונות רלוונטית היום יותר מתמיד. אמנם אוסאמה בן לאדן כבר מת, אולם דבריו מבהירים היטב את העימות הנוכחי בין שתי מגמות רוחניות עיקריות. האסלם הפנאטי עומד מנגד לתרבות המערבית. בן לאדן הגדיר בחדות את ההבדל בין השניים: "אתם... סוגדים לחיים; אנחנו סוגדים למוות".
 
לסגוד למוות זה ללמד את הילדים כבר מגיל צעיר שההישג הכי גדול שלהם הוא למות מות קדושים
 
לסגוד למוות זה ללמד את הילדים כבר מגיל צעיר שההישג הכי גדול שלהם הוא למות מות קדושים. לסגוד לחיים זה ללמד את הילדים שהדרך הטובה ביותר להפוך את חייהם למשמעותיים, היא לממש את הפוטנציאל שלהם, כך שדרך הישגיהם הם יותירו מורשת שתעזור למין האנושי.
 
אלוקים הועיד לנו כל כך הרבה דברים לעשות כל עוד אנחנו חיים, והמסורת המקראית שלנו מכוונת אותנו לסלוד מהסגידה למוות.
 
התורה ניתנה בזמן שבו הדת של העמים שהקיפו את אבותינו העבריים הייתה שקועה כמעט לגמרי במוות. המצרים שמהם נמלטו בני ישראל היו עם שהשקיע את מאמציו וחלק ניכר מעושרו להכנות לקראת חיים שלאחר המוות.
 
המוות במצרים העתיקה לא נתפש כסוף אלא כתחילתו של מסע אל הנצח. תהליך החניטה שימר את הגווייה על ידי הוצאת האברים הפנימיים, מילוי מעטפת הגוף בפשתים ומלח, ועטיפתו בתכריכים וקמעות. המצרים האמינו שחיי העולם הבא יהיו המשך משופר לחיים האלה. המת יצטרך לאכול ולבלות, ולכן מלאו את קבריהם במזון ושתיה, ב'ספרי מתים' ובהם לחשים והוראות שמירה לחיים שלאחר המוות ובמשחקים ובתכשיטים. צלמיות המכונות אושבתי נקברו אף הן עם המתים בתקופה שבין הממלכה הקדומה (לפני 3500-4000 שנה) לתקופת תלמי (לפני 2300 שנה). הן סיפקו חברה לנפטר, ושמשו לו כשפחות. עבדים הומתו ונקברו יחד עם אדוניהם כדי שיוכלו להמשיך לשרת אותם. המצרים האמינו גם שאם גופו של פרעה ייחנט לאחר מותו, הוא יחיה לנצח – ולכן הם בנו לקברים פירמידות, שתוכננו להגן על גופות הפרעונים הקבורים ונכסיהם.
 
לעברים של אותם ימים הוצגה דרך חיים חדשה (פשוטו כמשמעו) במקום דרך המוות. התורה לא הייתה צריכה לספר למקבליה שהנשמה ממשיכה להתקיים לאחר המוות. העולם שלהם היה מאוכלס באנשים שהקדישו את כל חייהם למוות, על חשבון חיים ראויים בעולם הזה. מה שהם היו צריכים לשמוע היה כיצד להפוך את סדרי העדיפות האלה.
 
התורה דיברה אך ורק במושגים של חובות ארציות. לא לאהוב את המוות אלא את רעך, כמוך. לשחרר את העבד, ולא לקבור אותו עם אדונו העשיר כדי שיוכל להמשיך לשרתו בעולם הבא. לעזור לאלמנה, ולא רק לומר לה לשמוח משום שבעלה נמצא עכשיו במקום טוב יותר. להיות טוב עם העובד שלך, ולא לשעבד אותו בעבודת פרך קשה כדי לבנות פירמידות להגדלת תהילתם של הנפטרים.
 
המלך שלמה ניסח זאת היטב בספר משלי: "עץ חיים היא [התורה] למחזיקים בה" (משלי ג, יח).
 
אולי זה יכול להסביר את חסכנותה הרבה של התורה במילים על המוות ועל מה שבא אחריו. זאת הייתה החלטה מכוונת של האלוקים, כדי לעזור לנו להתמקד בחובותינו האנושיות על פני האדמה – כך שנופתע לטובה כשיגיע זמננו לעזוב אותה.