רעיון לפרשת השבוע "בְּהַר"

"כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם..." ● מהו סוד הרוחניות שמעבר לששת גבולות החומר? ● מהו ממד ה"שְׁמֹנֶה" הרוחני, ואיך ניתן להגיע אליו? ● כיצד ניתן להתחבר חזרה אל האינסוף הרוחני? ● הרב ערן שצמן מגיש: רעיון לפרשת "בְּהַר"

"וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת, שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ"
"הָאָרֶץ" נמשלה לגופו החומרי של האדם, אשר לתוכו יורדת נשמתו בבואו אל העולם. בעוד שהגוף מתקיים בגבולות ששת ממדי עולם החומר, הנשמה מתחברת בקצה אחד ישירות אל העולמות העליונים הרוחניים, ובקצה השני כבולה אל הגוף החומרי ומחייה אותו - האדם הוא ''סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה".

"שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ,... וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת, שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ".
שֵׁשׁ – מייצג את עולם החומר, בשל הסיבה שכל גוף חומרי מוגבל בשישה ממדים, והחומר אינו יכול להתרחב מעבר אליהם (ימין, שמאל, קדימה, אחורה, מעלה, מטה).

הגוף החומרי כובל את הנשמה אל ענייני עולם החומר (ממד ה שֵׁשׁ) – גוף נקרא "גוף" מלשון - שמגיף על אור הנשמה וכולא אותה, כמו התריס המגיף על אור השמש.

הנשמה מצידה רוצה להשתחרר מכבלי הגוף, לחזור ולהאיר, ולשוב אל מקומה הרוחני, תחת כס הכבוד (כמו האש הרוצה לעלות ולהתחבר אל השמש), אולם הגוף החומרי נחוץ לה לשם השלמת תיקונה בעולם - נתינה, צדקה, וקיום מצוות המתאפשרים רק באמצעות הגוף החומרי בעולם החומר.

סוד התיקון בעולם הזה טמון בהשגת איזון בין החומר לרוח – בין צרכיו ורצונותיו של גופו החומרי, לבין צרכיה ורצונותיה של נשמתו הרוחנית (ההפוכים זה לזה).

האיזון מושג בכך שהאדם מכין עצמו בממד ה"שֵׁשׁ" (העולם הגשמי), וכל פעולותיו הגשמיות נעשות מתוך מחשבה על תכליתן הרוחנית, הכנסת קדושה בכל מחשבה, דיבור ומעשה, זו היא הדרך היחידה לעליה הרוחנית מממד ה"שֵׁשׁ" אל ממד ה"שֶׁבַע" (שַׁבַּת / ה"שָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת").

"וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם, לְאָכְלָה" - היכולת להביא את הגוף היצרי (הָאָרֶץ) לידי השבתה מבוקרת (וְהָיְתָה שַׁבַּת) בזמנים המיועדים לכך (שבתות, ומועדים ...), היא זו היוצרת את השֹׂבַע לאדם (לָכֶם, לְאָכְלָה).

קידוש תאוות הגוף (כסף, אוכל, נשים, תענוגות, כבוד ...), למען מילוי רוחני גבוהה, הנמדד במעשי נתינה, צדקה, לימוד תורה ודברי חוכמה ...- אלו הם מזונותיה של הנשמה, המביאים את האדם לידי תחושת מילוי, ולאיזון פנימי בין רוח לחומר.

היכולת להעלות את החומר ולחלצו מן הממד השישי - אל ממד הקדושה השביעי, תספק לכוחות הנפש שבאדם את השֹׂבַע הדרוש להם.

מימד השֶׁבַע – זוהי הרוחניות הנוצרת בחומר. הקדושה המתקבלת בחומר, כאשר יהודי מקדש אותו (קידוש בשבת על היין, קידוש אישה בטבעת, ברכה על המזון ....)

מימד ה- שֶׁבַע = אותיות -שֹׂבַע (שֹׂבַע לנפש הבהמית ויצריה).

וכאן מגיע סוד ה השְׁמֹנֶה, שנת היוֹבֵל – הרוחניות שמעל לטבע, מעל לשֶׁבַע - האמונה שאינה תלויה עוד בחומר כלל:

"וְקִדַּשְׁתֶּם, אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה, וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ"
"יוֹבֵל הִוא, תִּהְיֶה לָכֶם, וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ, וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ."
זו שנת איפוס המערכות, שנת החירות, השחרור של הנשמה מהשעבוד לגוף ורצונותיו, שנת התשובה השלמה (וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ) – האדם משיב לעצמו את השליטה בחייו.

מתן תּוֹרָה, יום הַחֲמִשִּׁים, החל מיד בסיומה של ספירת העֹמֶר "שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת, תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה" (7X7) בפנימיותו מייצג את ממד ה 8 -

רמז לכך ניתן למצוא בפנימיות של המילה "תּוֹרָה" – האותיות הפנימיות "וֹרָ" = 2+6 = 8
("ר" בגימטרייה קטנה=2)

אותו עקרון בדיוק מגולם גם בקיום שנת היוֹבֵל:

שנת היוֹבֵל, שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים, החלה מיד אחרי ספירת "שֶׁבַע שָׁנִים, שֶׁבַע פְּעָמִים" (7X7) בפנימיותה מייצגת את ממד ה 8 -

רמז לכך ניתן למצוא בפנימיות של המילה "יוֹבֵל" – האותיות הפנימיות "וֹבֵ" = 2+6 = 8

השְׁמֹנֶה הוא סיפרה שאין בא התחלה ואין בה סוף, וניתן לנוע בה עם העיפרון עד אינסוף - 8.

השְׁמֹנֶה, זו הרוחניות שמעל החומר ולמעלה מהטבע – זו האמונה הבלתי תלויה, הלובשת ביטוי במציאות חיינו בקיום מצוות כמו ברית המילה ביום השמיני, שנת היוֹבֵל, ובקבלת התּוֹרָה בכל שנה ושנה בשמחה מחדש - בחג השבועות.

"וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם, לְאָכְלָה" ... "מִן הַשָּׂדֶה תֹּאכְלוּ, אֶת תְּבוּאָתָהּ".
שְׁמֹנֶה, הוא היכולת להגיע לשחרור מנטלי מכבלי הגוף החומרי, שחרור התלות המחשבתית בחומר בכדי לחוש בטוח ומאושר. זו הזכות לחיות ללא פחד, לחוש משוחרר מדאגות הפרנסה והקיום, לזנוח את הביטחון המזויף בכסף, ברכוש או באנשים, תוך מחשבה מוטעית, כי הם יהיו הישועה בשעת צרה.

הרוחניות שמעל לחומר מתקבלת כאשר אדם שם את כל בטחונו בקב"ה לבדו - זו יציאת מצרים האמיתית, היכולת לשוב ולהתחבר אל ניצוץ הנשמה האלוקי שבנו, ביטוי לאמונה המוחלטת ולביטחון בקב"ה, הנרכשים רק ע"י קיום רצונו בשלמות.

"וַעֲשִׂיתֶם, אֶת חֻקֹּתַי, וְאֶת מִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וִישַׁבְתֶּם עַל הָאָרֶץ, לָבֶטַח, וְנָתְנָה הָאָרֶץ פִּרְיָהּ, וַאֲכַלְתֶּם לָשֹׂבַע; וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח, עָלֶיהָ"
רק אדם שיקדש את החומר סביבו בעולם הזה, ויעלהו מממד השֵׁשׁ אל ממד השֶׁבַע, יוכל משם גם להתחבר לבסוף אל ממד השְׁמֹנֶה - הרוחניות שמעל החומר - האמונה שאינה תלויה עוד בחומר.

כאשר האדם מקיים את רצון בוראו, ובבחירה חופשית משבית את עצמו מן העבודה בשבת, או השנת היוֹבֵל, יש בו את האמונה השלימה והביטחון, כי הקב"ה ישלח אליו את השפע בקלות, תוך שיעשה הוא מצידו רק השתדלות בסיסית, וללא החשש שיצטרך לעמול קשה על פרנסתו כל ימיו.

התיקון מתחיל במחשבה - אדם יכול לכאורה לעסוק כל היום ברוחניות, אך כל מחשבתו יכול שתהיה נתונה לענייני חומריות, או יכול הפוך - להיות שקוע כל יומו בענייני חומר ופרנסה, אך כל מחשבתו ותאוותו תהיינה אל הזמן בו יוכל לעסוק בתורה, ברוחניות וקידוש החומר.

באנו לעולם החומר ואנו חייבים לעסוק בו, אולם מטרתו של היהודי בעולם הזה לרתום את כל החומר סביבו לטובת התיקון, ורק בעזרת החומר יכול להשלים את משימתו זו. בדיוק לשם כך נתן הקב"ה לעם ישראל כלים, שיסיעו להם להחדיר את הרוחניות והקדושה בחומר, תוך כדי ההתעסקות בו, ואלו הם - התורה והמצוות.

כמו בשנת היוֹבֵל, כך גם ביום אשר תשוב נשמתו של האדם אל מקומה "וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ" – ויתאחד אז האדם בחזרה עם אבותיו בעולם האמת "וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ" -

אז יוכל להתחבר בשלמות חזרה אל האינסוף הרוחני, אז באמת כבר לא יהיה לנשמתו שום צורך בחומר משום סוג שהוא, לא בכסף, לא ברכוש ולא באנשים, כי אם כל מבטחו יהיה אז בקב"ה לבדו, זהו ממד השְׁמֹנֶה הרוחני והנצחי, אולם אנו בדורנו נוכל לחוות אותו כבר בעולם הזה, לכשיבוא משיח צדקנו, ונזכה אז כולנו לגאולה האמיתית והשלימה, במהרה בימינו ממש.

>> רוצה לקרוא עוד על פרשת "בהר"?