כל מה שרציתם לדעת על העולם הבא
לפני כעשר שנים נפטר בנו של ד"ר ברוך קסטנר, וזו היתה יריית הפתיחה למסע בירור: מה קורה לנשמה בעולם הבא? ● יחד עם אורית מרטין, הוא בירר זאת על פי מקורות היהדות וסיפורים אישיים ● את התשובות הוא קיבץ לספר "העולם שאחרי"
"לפני שמונה שנים אחד הבנים שלנו, גדליה נתן ז"ל, נפטר בעקבות מחלה. בן תשע עשרה היה כשהקב"ה ראה לנכון לרדת לגנו בעולם הזה, ולקטוף פרח מיוחד וטהור שישהה קרוב אליו בעולם האמת. גדליה נתן היה גדול במידות טובות וקיבל כל אחד בסבר פנים יפות. דייק בתפילה ובמצוות והיה אהוב על כולם. חסרונו של בננו היקר מורגש וכואב לנו, ולזכרו אני מקדיש את הספר הזה".
כך נפתח ספרם החדש של ד"ר ברוך קסטנר ואורית מרטין, "העולם שאחרֵי" (הוצאת דני ספרים), ושמו כבר מעיד על ייעוד הספר: לרכז במקום אחד את כל האינפורמציה על מסע הנשמה וקורותיה בעולם הבא, לאחר הפטירה. בדיוק כמו שלפני טיול או נסיעה אורז האדם מזוודה ומתכונן לבאות, כך - לדברי מחברי הספר, עליו לדעת מה צפוי לו מעבר לשער המוות - זה שכולנו, ללא יוצא מן הכלל, נגיע אליו. כל האינפורמציה מגובה כמובן במחקרים, במאמרי חז"ל, בציטוטים מהזוהר ובנתונים מהמקורות, בעריכה מסודרת ומאירת עיניים.
מה קורה איתו?
"לפני כעשר שנים נפטר לנו ילד בן 19", מגולל קסטנר את הסיפור שהוביל לספר, בראיון ל'הידברות'. "בעקבות זה אני ואשתי ישבנו ביחד וחשבנו מה קורה לבן היקר שלנו: האם הוא עדיין נמצא בחיים אבל בעולם אחר? האם אי פעם נראה אותו שוב? הרבה פעמים כשיושבים שבעה, האנשים שבאים לנחם את האבלים מרוכזים באלו שיושבים שבעה. לפעמים פחות מתרכזים במה שעובר עכשיו על הנפטר, ודואגים יותר למשפחה האבלה. זה טבעי כמובן, אבל השאלה המרכזית מבחינתנו היתה מה קורה איתו, מה הוא השאיר לנו בעולם הזה, ולאן הוא נסע בעולם הבא. כך התחיל המסע שלנו, והמשכתי אותו גם במסגרת העבודה שלי כפסיכותרפיסט, עם אנשים שמגיעים אליי עם פחד ממוות או במסגרת התמודדות עם אבדן. איסוף החומר עזר לי לעזור להם. התחלתי לאסוף כל מיני מקורות מהספרות שלנו - מהזוהר, מהגמרא, מחז"ל ועוד. קראתי גם ספרים מאוד מעניינים שכתב פסיכותרפיסט בשם מייקל ניוטון מארה"ב. הוא ראיין את הפציינטים שלו תחת היפנוזה, עשה רגרסיה והביא אותם לגלגול הקודם של חייהם. הוא הגיע ליום המוות שלהם תחת היפנוזה, וביקש מהם לתאר לו מה בדיוק עובר עליהם במהלך המעבר לעולם הבא. תוך עשור הוא ראיין יותר מ-1,000 אנשים, וכמעט כולם תיארו את אותם דברים. מדהים שאלה לא היו סתם חלומות של אנשים, אלא היו דברים משותפים בתיאורים שלהם, על מה שעובר על הנשמה שלנו בעולם הבא. שני ספריו של ניוטון היו רבי מכר בארה"ב, ולמרות זאת הרגשתי שמשהו כאן חסר. ניסיתי להגיע אליו ולשאול אותו כמה יהודים הוא ראיין מבין הפציינטים, אבל לדאבוני כבר לא יכולתי להגיע אליו כי הוא יצא לפנסיה. בסופו של דבר, אני לא יודע כמה אחוזים מהמרואיינים היו יהודים לכן התחלתי לנסות לחבר גם את התיעוד שלו וגם את מה שהוצאתי מהמקורות שלנו, וניסיתי לסדר את תיאור מסע הנשמה שלנו - מ-30 יום לפני הפטירה ועד לתחנות שעוברת הנשמה שלנו בעולם הבא, עד לגלגול הבא, אם יש".
איך נוצר שיתוף הפעולה עם שותפתך לכתיבת הספר, אורית מרטין?
"כשסיימתי את המחקר שלי וחקרתי את כל המקורות, פגשתי את אורית מרטין, אשתו של ידיד טוב שלי, ד"ר עוז מרטין. דיברנו והיא שאלה אותי האם יש לי מקורות מהזוהר שמתייחסים לענייני העולם הבא. אמרתי לה שאני כמעט מוכן להוציא ספר על פי אותם המקורות, היא אמרה ´וואו, זה בדיוק מה שאני מחפשת. אספתי סיפורי צדיקים וסיפורים של אנשים שחוו מוות קליני, ואני רוצה לחבר אותם עם חומר משלים´. היא הציגה לי את המקורות שלה, הראיתי לה את החומרים שאספתי, והחלטנו לחבר את הכל לספר אחד".
ד"ר קסטנר מספר שהעיסוק בענייני העולם הבא גרם להם להתנחם מאוד על מות הבן. "כאשר נכנסים לחדר חשוך - אנו נבהלים ומפחדים, כי לא ברור לנו מה יש בתוכו. אנחנו יכולים לפחד אולי ממה שיש שם, או מהאפשרות לקבל מכה מחפץ מסוים וכו´. חוסר הידע כשנכנסים לחדר חשוך גורם לנו להתעצבן ולהיות מתוחים יותר. כשיודעים מה קורה באותו חדר, זה אחרת.
"כשהבן שלנו נפטר היינו בהלם כמובן, והכאב היה נורא. היום הוא לא פחות נורא, אבל יש לנו פרספקטיבה מסוימת, היות ויש לנו הוכחות לכך שהוא חי וקיים במקום אחר, ממשיך לעלות מדרגות רוחניות משלו, ונמצא שם עם בני משפחה אחרים שנפטרו. כל עוד ידענו ולמדנו מה עובר עליו - זה נתן לנו יותר נחמה, כי ידענו שהיעוד שלו נמצא במקום אחר. היינו יכולים להודות לקב"ה הרבה יותר בקלות על הזמן הקצר שבו הוא נתן לנו את המטמון כדי לשמור עליו. הכאב עדיין נורא, אבל ההבנה שלנו יותר טובה, ואנחנו יכולים להתמודד טוב יותר עם זה".
אורח החיים שלכם השתנה באופן מסוים?
"מבחינה רוחנית התחזקנו מאז פטירתו. כבר אז היינו חלק מהקהילה הדתית, וממילא שמרנו מצוות, אבל מבחינה רוחנית אני חושב שהתחזקנו יותר. עלינו דרגה. יש לנו עוד ארבעה ילדים, וידענו שאי אפשר להתעלם מהם. היינו צריכים להיות חזקים, להיות שם בשביל הילדים, ולתת להם את כל כולנו. לא לרדת לטמיון בגלל הדבר הזה".
מי רוצה לחשוב בכלל על המוות?
בהקדמה שלה לספר, מעלה אורית מרטין שאלת מפתח מסקרנת: מדוע אנו מדחיקים את נושא המוות? וכך היא כותבת: "מה הייתם חושבים אם הייתם שומעים על מישהו שאמור לנסוע למסע לארץ אחרת, והוא לא מתעניין כלל באיזו שפה מדברים שם, באיזו מטבע משתמשים אזרחיה, והוא אינו מעוניין בשום מפה או מדריך טיולים שייתן לו מושג כלשהו על המקום שאליו הוא עתיד לנסוע, לבטח, למסע ארוך מאוד? בוודאי הייתם חושבים שהאיש הזה נוהג בטיפשות גמורה. שהרי במקום שהוא נמצא בו עכשיו, חשוב לו מאוד היכן יגור, מה יאכל, מה ילבש, עם מי יתרועע, והוא דואג בדקדקנות רבה לכל צרכיו. אם כך, מה גורם לאיש הזה להתעלם באופן מוחלט מצרכיו בעתיד? ולא רק זאת, אלא שכאשר מציעים לו לקבל מפות או לשמוע את חוויותיהם של אנשים שחזרו מאותה ארץ שאליה הוא עתיד להגיע, הוא מסרב, באמרו את המשפט התמוה: "אף אחד עדיין לא חזר משם...
"הייתכן? הייתכן שהאיש הזה הוא אנחנו? מסתבר שכן. על אף שאין בכך כל היגיון, אנחנו ממשיכים לנהוג כבנות יענה בכל הקשור לנושא המוות והעולם הבא. במקרה הטוב, אנחנו מוכנים להאמין במשהו מעורפל ולא מחייב שקורה אחרי המוות, ומסרבים לקבל מידע נוסף שיפזר את הערפל".
ד"ר קסטנר, איך אתה, כאיש מקצוע, מסביר את ההדחקה שאורית מזכירה?
"זה כמו אדם שקם בבוקר, ויודע מראש שיש לו עשרה דברים שהוא רוצה לעשות במשך היום. שבעה מהדברים נחמדים עבורו, אבל יש שלושה שהם ממש לא נחמדים. כשהוא עובר על סדר היום שלו, ועל הדברים המתוכננים, באופן טבעי הוא יעדיף שלא להתעסק עם הדברים היותר קשים. הוא ימשיך את היום שלו, יעשה את שבעת הדברים הנעימים, וידחה את השאר. כל עוד הוא דוחה את הדברים הללו, יכול להיות שהעניינים הפחות נחמדים יחמירו, ואז יהיה לו עוד יותר קשה להתמודד איתם כל עוד הוא דוחה ודוחה. אני ממליץ לאלה שבאים אליי לעשות דבר נחמד בבוקר, כדי שיהיה להם מצב רוח טוב, ולאחר מכן יתעסקו על הבוקר עם הדברים הפחות נעימים. המשל הזה יכול להיות תשובה לשאלתך, כי כל עוד אנחנו בריאים ומצליחים, מי רוצה בכלל לחשוב על דברים לא נעימים כמו מוות? חלק מזה נובע גם מהחינוך שלנו. חונכנו לא לדבר על ענייני שכול ומוות, כי למה לדבר על דברים כאלה כשיש דברים אחרים? בתורה כתוב ´וחי בהם´, אז למה להתעסק בדברים הפוכים?
"אני טוען את ההפך: כל עוד אדם פותח את עיניו לעולם הבא, כל עוד הוא צעיר יותר - זה יעלה את איכות החיים שלו כבר עכשיו. כשאדם מתבגר או מזדקן, הוא ממילא יתחיל לחשוב יותר על סוף החיים. ואז תהיה לו בעיה, כי עברו חצי ימיו והוא לא הבין עד כה את המשמעות. אני טוען שאדם שיודע שיש המשכיות, ושהנשמה שלנו קיימת לנצח - זה נותן פרספקטיבה יותר בריאה גם לצעירים וגם למבוגרים יותר.
במהלך העבודה על הספר, גילית דברים שהפתיעו אותך במיוחד?
"כמעט כל דבר שנמצא בספר הזה היה מרגלית בשבילי. אלה היו דברים שלא חשבתי עליהם לפני כן. כשקראתי וראיתי את המחקר של ד"ר ניוטון, וגם נתונים חשובים ממקורות היהדות, כמעט הכל היה חידוש בשבילי. זה היה תמריץ להוציא ספר כדי שאוכל לשתף אחרים עם הידע שצברתי, כי הוא נתן לי הרבה נחמה. רציתי שאנשים ייהנו - גם מזיו השכינה וגם מכל המידע שנמצא בספר".
אמרת שגם לפני כן היית דתי. איך לא ידעת כבר קודם לכן את כל הדברים האלה?
"ידעתי על כך באופן שטחי. בפרקי אבות יש התייחסות לעולם הבא, יש גמרות שמדברות על זה, אבל לא היה לי מושג עמוק במה מדובר".
כתיבת הספר הגבירה את החשש שלך ממוות, או דווקא הפחיתה אותו?
"שאלה טובה. מבחינה אחת אני חושש יותר, כי אני רואה שיש זמן מוגבל פה למלא את כל מה שאני רוצה לעשות בעולם הזה. קצת מפחיד אותי שלא יהיה לי מספיק זמן להתעסק בדברים שאני רוצה לעשות. מעבר לזה שלא אספיק, אני גם מפחד מהדין וחשבון שצריכים להביא לעולם הבא על ההתנהגות שלי בעולם הזה. אני חושש מזה ומנסה להקפיד יותר על המעשים שלי כאן. מצד שני, היות ואני יודע שהקב"ה בעל רחמים בעולם הבא, ומנסה לעזור לכל נשמה ללמוד את הלקחים בעולם הזה, כי כולנו טועים ושוגים, זה יותר מרגיע. כשהבנתי שידונו אותנו בחסד וברחמים, זה נתן לי תחושה שיש לי פחות ממה לפחד. בתנאי כמובן שאני פועל לפי חוקי הקב"ה".
הכירו: אורית מרטין
בנוסף לעיסוקה בתחום הכתיבה, אורית מרטין, השותפה לכתיבת הספר, היא גם ציירת, ואת הקשר החזק שלה לנושא של העולם הרוחני היא מבטאה גם בציור. "האמנות היא חכמת הלב", היא אומרת, "האמנות מנסה לתרגם את העניינים המופשטים והרוחניים לחוויה רגשית. כשיש לנפש אלמנטים ויזואלים להיאחז בהם היא יכולה להתחיל לחוש אפילו את המנגינה של עולמות עליונים. בציורים שלי אני מנסה להמחיש בחומרים של העולם הזה את האורות הנשגבים האלה".
בציור שמופיע בכתבה מצויר סולם העולה מהעולם הזה אל העולם העליון, כאשר הסולם הוא בעצם גזע של עץ נושא פירות. הפירות הם המעשים הטובים המלווים את האדם העולה בשלבי החיים אל חיי נצח רוחניים.
25/04/2013 12:30