"אנשי אמנה אבדו"
כשבועיים עברו מפטירתו של האי גברא רבה, הגאון רבי יעקב יוסף זצ"ל, והלב ממאן להינחם ● הגר"ד דרוקמן שליט"א נוטף רסיסי דמעה אחרי מיטתו של הצדיק המיוחד שלחם בכל עוז למען שלימות ארץ ישראל, ועם זאת לא היה בעל השקפות 'לאומיות' במובן המקובל
רבנו הזקן רבי שניאור זלמן מליאדי מבאר בספרו הק' בתניא כי ההבדל בין "צדיק ורע לו" לבין "צדיק וטוב לו" הוא בערך גודל השנאה לרע. גם 'צדיק וטוב לו' וגם 'צדיק ורע לו' – אין להם יצר הרע, אלא שכפי "ערך גודל האהבה לה' – כך ערך גודל השנאה לסטרא אחרא", כלומר, שהמבדיל בין שתי דרגות צדיקים אלה הוא בגודל האהבה לטוב והשנאה לרע.
דומני, שעל-דרך-זה ומעין זה ניתן להגדיר את הגאון הגדול רבי יעקב יוסף זצ"ל שהסתלק מעימנו בחודש האחרון. 'חכם יעקב יוסף' היה כל כולו דבוק במידת האמת, ואין אמת אלא תורה. רבי יעקב הסתכל ובחן כל דבר במשקפיים של תורה. מה שמכונה 'תרבות העדר' היה רחוק ממנו כרחוק מזרח ממערב. כאשר הוא הגיע למסקנות אשר נראו לו כאמיתתה של תורה, לא היה דבר שיעצור את רוחו הגדולה מלהשמיע את דעתו ברמה. כך גם באישיותו הוא חרג מכל תוויות מיגזריות ודעות קדומות המקובלות היום; הוא לחם בכל עוז למען שלימות ארץ ישראל – הן מההיבט הרוחני הנובע מקדושת ארץ ישראל והן מההיבט של סכנת פיקוח נפש רח"ל כתוצאה מסירת שטחים, ועם זה הוא לא היה בעל השקפות 'לאומיות' במובן המקובל. הוא היה מעורה ואהוב בקרב ציבור 'המתנחלים' וביחד עם זה הוא התנגד נמרצות ל'שירות לאומי' לבנות וראה בכך 'יהרג ובל יעבור'. הוא היה איש רעים להתרועע, ודיבר עם גדולים ועם קטנים 'בגובה העיניים', וכל זאת למרות שהיה בבחינת 'וראשו מגיע השמיימה' כשכולו טובל עד כדי מסירות נפש בשקידה בתורה והרבצתה ברבים.
כך גם מכוח ענוותנותו כהילל זכיתי גם אני כותב השורות, אבלחטו"א לנשיאת חן בעיניו, ומעבר לפגישותינו יצא לנו גם לא פעם לשוחח בטלפון כאשר הוא משוחח עמי כדבר איש אל רעהו, ואגב זה, תחת אחד השיחים הוא זצ"ל ותבלטו"א הרבנית תחי' הביעו בפני את רצונם לשידוך 'חסידי' בדווקא עבור יו"ח שי'. הוא היה גאון בנגלה, וגם מתורת נסתר לא משך ידו. הוא נחשב כחלק מגלריית גדולי התורה בדורנו, וביחד עם זה לא עטה על עצמו גלימה דרבנן ולבש מעיל קצר משל היה 'בעל בית' פשוט. מתוקף מעמדו וייחוסו יכול היה בקל להלך ולנהוג בגדולות, אבל הוא העדיף ובחר מרצון לחיות בצמצום ולהסתפק במועט, וכותלי ביתו הדלים יעידו על כך. רציני היה באופן מופלא, ברם, את דרשותיו ושיעוריו תמיד תיבל בהומור דק. היה אוהב ישראל מאין כמוהו, אבל, לא היסס לצאת חוצץ כנגד כאלה שלדעתו הגדולה 'זייפו'. היה טוב רואי ומסביר פנים, אבל ממש סלד מזיופים. היה לו מבט חד שאיפשר לו לאבחן 'טריקים ושטיקים', והוא לא היסס למחות נגד זה.
הוא שאמרנו, על דרך כפי שביאר רבנו הזקן לגבי ההפרש שבין צדיק וטוב לו לצדיק ורע לו - ככל שאתה מחובר יותר לצד הקדושה – כך אתה בהכרח סולד וממאס יותר את הצד האחר והלעומתי. אצל רבי יעקב יוסף לא היו פשרות, ולא הייתה פסיחה על שתי הסעיפים; אם ה' לכו אחריו, ואם הבעל לכו אחריו. וכל זה נבע ממידת האמת האבסולוטית שלו. הרה"ק מקוצק ביאר פעם מאי דכתיב "אמת מארץ תצמח" – כי האמת צומחת רק לאחר שקוברים בארץ את השקר. חכם יעקב יוסף, ככל שדבק יותר במידת האמת, לא סבל את השקר. לפניו לא יבוא חנף. גם אלה, במעגלים שסבבו אותו ואף במעגלים הקרובים שלעיתים היו חלוקים עמו כדרכה של תורה, לא יכלו לטעון, כי הוא מונע חלילה מנגיעות אישיות, או מאינטרסים זרים.
כולי עלמא הודו ומודו כי מה שמכוון אותו ואת נתיבותיו היא אך ורק אמת של תורה. הרה"ק ה'בית ישראל' מגור זצוק"ל אמר פעם מדוע אלה שפועלים מכח הסיטרא אחרא נוחלים הצלחות, ואילו יראי ה' לא פעם נוחלים אכזבות בבחינת "אזכרה אלוקים ואהמיה בראותי כל עיר בנויה על תילה ועיר האלוקים מושפלת עד שאול תחתיה"? כי "הם" היינו 'אחינו מנדנו' מתכוונים לאידיאולוגיה השקרית שלהם עם כל האמת שלהם, ואילו אנחנו, שלומי אמוני ישראל, רוצים אמנם להגיע לאמת שלנו, אבל, לא אחת, מתכוונים לכך...בשקר.
רבי יעקב יוסף, לא רק שחתר לאמת הצרופה, אלא שהוא גם עשה זאת עם כל האמת! איברא, מכוח זה שדבק כל כך באמת – לא ייפלא איפה שהוא ראה בהתגלמות האמת של דורנו הלא הוא כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש את עמוד האש ההולך לפני המחנה. הייתי פעם בקיטונו- חדר לימודו הקטן אשר בביתו ברחוב שמואל הנביא בירושלים, ומכל גדולי ישראל התנוססה תמונה אחת בלבד: תמונת כ"ק אדמו"ר זי"ע (וגם תמונת חמיו הרב אזולאי זצ"ל). כשהרבי יצא עם מבצע נש"ק גם לבנות שאך הגיעו לחינוך – הוא מיד יישם את הדבר בתוך ביתו. רבים תמהו, מה ראה חכם יעקב יוסף להיכנס ל'כנסת' ולהימנות על חבריה? "מה לכהן בבית הקברות"? מתברר כי הוא עשה זאת, כפי שחשף השבוע בנו הרב שי', כדי לסייע להביא לידי פועל את תביעתו של הרבי לתיקון החוק האומלל והמסוכן של 'מיהו יהודי'. אגב, נוכחותו בכנסת הייתה והתנהלה כמי ש'כפאו שד'. תדיר הוא נראה, הן בישיבות הכנסת, והן בפרוזדורים, כשהוא מעיין והוגה בספר שבידו. הוא היה בהחלט נטע זר בתוככי אווירת הכזב והשקר של המקום.
לשיא זהרו וייפעתו הגיע בתקופה של ערוב ימיו. תעצומות נפשו הגיעו לידי שיאים בלתי נתפסים דווקא לאחר שהתגלתה בו המחלה הקשה ל"ע ול"ע. "להגיד מעלתו של אהרן שלא שינה". למרות ייסורי הגוף שליפפו אותו, חרף הטיפולים הקשים הוא לא שינה, ואדרבה; המשיך ביתר שאת וביתר עז בלימוד תורה ובהרבצת תורה, כולל מסירת שיעורים מחוץ לירושלים דבר שהיה כרוך בנסיעות, והוא לא היסס לעשות זאת בשארית כוחותיו, עד כשבוע לפני פטירתו. הוא נרתם במרץ רב, להדפסת ספריו, כארי יתנשא, המשיך להשמיע דעתו עם כל התוקף בנושאים העומדים על הפרק, לא נמנע מלבער קוצים מן הכרם, ואף למחות נגד הנהגות לא ראויות, ותופעות לא רצויות, שאפשר שהכאיבו לו אף יותר ממכאוביו הגופניים. רק איש כמוהו שאחוז כל במידת האמת כחכם יעקב יוסף מסוגל היה להעפיל לפסגות רוחניות כאלה.
"הכל הולך אחר החיתום", ולפיכך לא אמנע מלספר את מה ששמעתי מבנו, ידידי הטוב, הר"ר יונתן (יוני) שי' לאויוש"ט על אופן הנהגתו, ממש כאחד מקמאי, ביומו האחרון בעלמא דין – ערב שבת קודש האחרון: ר' יונתן שי' הבין שאביו הגדול חפץ להתפלל שחרית, הוא סייע אפוא לאביו להתעטף בטלית, במענה לשאלת הבן האם הוא רוצה להניח תפילין הוא פשט את זרועו (הימנית, כי היה איטר יד), וכך הוא הניח תפילין. ואז הוא החל להתפלל שחרית כשעיניו זולגות דמעות. לאחר חליצת התפילין, הוא שוב נשאל ע"י בנו אם הוא חפץ להניח תפילין דר"ת, וכאן הוא שוב פשט את זרועו לאות חיוב. איזה זמן לאחר מכן הוא פקח את עיניו והסתכל לכיוונה של תבלטו"א רעייתו הרבנית הצדקנית תחי', ואז הוא עצם את עיניו הטהורות כשהוא אוחד בידיו בטלית קטן. נשמתו יצאה בטהרה, לקול הפיוט הנודע של רבי אברהם אבן עזרא "לך א-לי תשוקתי" - ניגון עתיק של דביקות וגעגועים לבורא מפי הצדיק המקובל רבי יעקב עדס שליט"א רעו וחברו של המנוח שניצב מעל מיטתו. בכיות של 'וידוי' וזעקות 'שמע ישראל' מפיות ההמונים שצבאו סביב מיטתו, והוא זצ"ל ממשיך עד הרגע האחרון להחזיק במצות ה' ברה - בטלית קטן. וכך, תוך דביקות והתמסרות לרצון בורא עולם, עלה בסערה השמיימה האוהב הגדול של תורת ישראל, עם ישראל וארץ ישראל. המוני בית ישראל אותם הוא אהב והם השיבו לו באהבה גדולה ליוו אותו עוד לפני כניסת השבת למנוחת עולמים, ובחלל האוויר ריחפה התחושה אותה היטיב לבטא הפייט הקדוש בפיוט המפורסם "אנשי אמנה אבדו" - "פסו גודרי גדר, צומתו משיבי חמה, קמים בפרץ אין..".
וכבוד גדול עשו לו במותו, ובראש המלווים - אביו הגדול והדגול, הראשל"צ רבי עובדיה יוסף שליט"א אשר זעק בקול בוכים "אוי נא לנו כי השברנו". ינחמהו ה' בכפליים בתוככי כל בני המשפחה הכבודה והרוממה - רעייתו הצוה"ח, בני המנוח בני ציון היקרים והמסולאים מפז, אחיו הרבנים הג', אחיותיו הרבניות - ה' עליהם יחיו, ויבורכו מעתה ואילך אך בששון ושמחה.
הגמ' בסנהדרין אומרת; "שלחו מתם, איזהו בן עולם הבא? ענוותן ושפל ברך, שייף עייל שייף נפיק, גריס באורייתא תדירא, ולא מחזיק טיבותא לנפשיה" . לא ניסחף אם נאמר בפה מלא כי רבנו ואהובנו חכם יעקב יוסף היה הביטוי הגדול של תוארים אלה. אהה, מי יתן לנו תמורתו!
על האי שופרא דבלי בארעא קא בכינא, ווי דחסרא ארעא דישראל גברא רבה ויקירא. תנצב"ה ויעמוד לגורלו לקץ הימין בביאת גואל צדק לציון ברינה ובמהרה.
24/04/2013 17:15