"תוך הנחל" לפרשת אמור ● התכלית

בליל שבת קודש פרשת אמור ה'תשס"ט, מסר הצדיק מוהרא"ש זצ"ל שיחה נפלאה על-פי הפסוק "אמור אל הכהנים" בפרשת השבוע ● מהי תכלית הבריאה? ● כיצד יוכל כל אחד לחשוב תמיד על התכלית? ● זאת ועוד, בשיחה שלפנינו ● תוך הנחל - פרשת אמור

פתח ואמר מוהרא"ש זצ"ל, כתיב בפרשת השבוע (ויקרא כ"א) ויאמר ה' אל משה אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו, ויש להבין מהו כפל הלשון "אמור" ואחר כך עוד הפעם "ואמרת", ופירש"י, אמור ואמרת, להזהיר גדולים על הקטנים, היינו שהכהנים הגדולים יזהירו ויעוררו את הכהנים הקטנים על עבודתו של מקום ועל כל מצוות כהונה, שיהיו נזהרים מטומאה ומכל דבר המפסיד קדושתם, ויש להבין מה מלמד אותנו התורה הקדושה בזה, ואיך יש בזה לימוד לדורות לכל אחד מישראל, כי התורה הקדושה היא נצחית, ושייך לכל אחד מישראל בכל הדורות, וכמבואר הרבה מזה בספר הקדוש "תולדות יעקב יוסף", שקיבל כן מרבו הבעל שם טוב הקדוש זי"ע, שכל מצוות התורה הם נצחיות, ושייכים לכל אדם בכל זמן, ויש לומר בזה, כי הנה מבואר בדברי הרמב"ם (סוף הלכות שמיטה ויובל), לגבי מעלת וחשיבות הכהנים והלויים, שלא על שבט לוי בלבד נאמר הדברים הללו, אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו, והבינו מדעו להיבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו לדעה את ה', והלך ישר כמו שעשהו האלהים, ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם, הרי זה נתקדש קדש קדשים ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים, ויזכה לו בעולם הזה דבר המספיק לו כמו שזכה לכהנים ללוים, עיין שם, נמצא שלפי דברי הרמב"ם כל דבר שנאמר אל הכהנים בני אהרן, שייכים גם לכל אחד מישראל, כשנדבה רוחו לשרת ולעבוד את ה' בכל לבבו, ולכן בוודאי ענין "להזהיר גדולים על הקטנים" שייך לכל אחד מישראל, וראוי להבין הענין בזה.
 
ויש לומר, כי הנה מבואר בדברי רביז"ל (ליקוטי מוהר"ן חלק א' סי' י"ח) שתכלית של הבריאה הוא שעשוע עולם הבא, ואי אפשר לקרב זאת התכלית למחשבות בני אדם, כי זאת התכלית עליו נאמר (ישעיהו ס"ד): "עין לא ראתה וכו'", אבל הצדיקים באמת, גם הם יכולים לתפוס במחשבתם תכלית עולם הבא, וכל אחד ואחד מישראל, לפי שרשו שיש לו בתוך נשמת הצדיק, כן מקבל ממנו גם כן זאת התכלית, עיין שם, כי כל תכלית הבריאה היתה רק לזכות להתדבק בהשם יתברך ולהתענג על נועם זיו השכינה, וכמבואר בתחילת ספר "מסלת ישרים" (פרק א'), שהאדם לא נברא אלא להתענג על ה', וליהנות מזיו שכינתו, שזהו התענוג האמיתי והעידון הגדול מכל העידונים שיכולים להמצא, ומקום העידון הזה באמת הוא העולם הבא, כי הוא הנברא בהכנה המצטרכת לדבר הזה, אך הדרך כדי להגיע אל מחוז חפצנו זה, הוא זה העולם, והוא מה שאמרו זכרונם לברכה (אבות ד): העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא, והאמצעים המגיעים את האדם לתכלית הזה, הם המצוות אשר צונו עליהן האל יתברך שמו, ומקום עשיית המצוות הוא רק העולם הזה, על כן הושם האדם בזה העולם בתחלה כדי שעל ידי האמצעים האלה המזדמנים לו כאן, יוכל להגיע אל המקום אשר הוכן לו, שהוא העולם הבא, עיין שם בדבריו הקדושים, ורביז"ל מגלה בתורה זו, שעיקר השגת התכלית מקבלים על ידי התקרבות לצדיקים, כי הצדיקים תופסים בדעתם היטיב השגת עולם הבא, וכל רצונם וכיסופם למסור השגה זאת לכל נשמות ישראל, וכפי השורש של כל אחד ואחד בתוך נשמת הצדיק, וכפי התקרבותו אליו, כן זוכה לקבל ממנו השגה זו, ולחיות בעולם הזה מעין עולם הבא, ולהתענג על נועם זיו השכינה.
 
והנה זהו עיקר מעלת הצדיק, שכל חפצו ורצונו להיטיב מטובו לאחרים, ולהעלות כל נשמות ישראל אל אותן ההשגות שהוא משיג באור אלקותו יתברך, וכמו שאמר רביז"ל (ליקוטי מוהר"ן חלק ב' סי' ק"ב) שכל ההשגות הגבוהות מאד שהוא משיג, אינו עולה אצלו כנגד איזה דבור שהוא מגלה בפני העולם, כי בכל דיבור ודיבור שהוא מגלה בפני העולם, תלויים בו כל העולמות, עליונים ותחתונים, כי אף על פי שבודאי ההשגות שלו שאינו מגלה, הם גבוהים אלפים ורבבות פעמים בלי שעור כנגד מה שהוא מגלה בפני העולם, אבל אף על פי כן זה אינו חשוב ויקר בעיניו כל כך, מאחר שאינו מזכה את ישראל כל כך בזה, והעיקר הוא אצלו, כשהעולם זוכין לשמוע ממנו איזה דיבור, עיין שם, וכן מבואר בזוהר הקדוש, שמשה רבינו השתוקק כל ימי חייו, להכניס השגות אלקות בתוך נשמות ישראל, כמו שהוא זכה להשיג אותם, וזהו סימן על עוצם מעלת האדם, שרוצה להיטיב מטובו לאחרים, ואינו מקנא באף בריה, רק רוצה שכולם ידעו את ה' כמו שהוא יודע.
 
ויש עוד מדריגה יותר מזה, שאפילו אם הוא בעצמו אינו זוכה להגיע לאיזה מדריגה, אף על פי כן רוצה לראות את הטוב אצל אחרים ושהם יזכו לזה, וכמו שאמר רביז"ל (שיחות הר"ן סי' קי"ט), שהוא מעלה גדולה מאד כשאוחזין בזה, דהיינו כשהוא מרוצה וחפץ ומשתוקק מאד שחבירו יהיה איש כשר וצדיק, אף על פי שהוא בעצמו לא יהיה חס ושלום, זהו מעלה גדולה מאד, ואמר רביז"ל אז, שהוא מרוצה לזה "אף על פי שאני איני זוכה חס ושלום לעבוד את ה', על כל פנים יעבד ישראל השני את השם יתברך", וזה דבר גדול מאד כשאוחזין בזה, וכששמע מוהרנ"ת ז"ל זאת מפי רביז"ל, היה נדמה לו שהוא דבר פשוט מאד, כי בודאי אני רוצה וחפץ מאד ומשתוקק ומתגעגע מאד שיהיו כל ישראל כשרים וצדיקים אמתיים, אפילו אם לא אזכה אני לזה, על כל פנים יהיה חברי בני גילי וכל ישראל צדיקים נוראים אמתיים, כי זה עיקר האהבה והרחמנות שצריכין לרחם אחד על חבירו ועל כל ישראל, שיזכה לתכלית האמתי להיות כרצונו הטוב באמת שזהו עיקר טובתן של ישראל, אבל אחר כך אמר מוהרנ"ת ז"ל, שידעתי שיש בני אדם שכשהם נופלים חס ושלום מעבודת ה', מכל שכן וכל שכן אותן שנכשלין באיזה תאוה רעה או בעבירה חס ושלום, הם שונאים ומתגרים במי שעוסק בעבודת ה', ורוצים להפילו חס ושלום, ומחלישים את דעתו מאד, ומבזים אותו בכמה לשונות, וגם אומרים לו שגם הוא יפול כמו שנפל הוא רחמנא לצלן, כמו שראיתי כמה מהחסידים של עכשיו, שלפני כמה שנים התחילו קצת בעבודת ה' ואחר כך נפלו למה שנפלו כל אחד לפי נפילתו רחמנא לצלן, ואחר כך כשראו בני הנעורים הרכים בשנים כשנתעוררו בעבודת ה' והתחילו להתפלל בהתלהבות בלב שלם ולהתמיד בלמודם, כאשר מצוי עכשו כמה בני הנעורים הכשרים המשתוקקים מאד מאד להשם יתברך, ומתחילים להתפלל בכל לב בכוונה גדולה, וכשרואים אלו החסידים הנפולים אותם, הם שוחקים מאד מהם ומבזים אותם ומחלישים את דעתם מאד מאד, ואומרים להם שאין ממש בעבודתם, כל זה מחמת קנאה, מחמת שהם נפלו, הם רוצים חס ושלום שגם השאר יהיו כמותם רחמנא ליצלן, ובאמת צריך שיהיה בהיפוך, ואז מוהרנ"ת ז"ל הבין היטיב את דברי רביז"ל, שהוא מדריגה עליונה מאד כשאוחזין בזה, שאני רוצה שאחרים יעבדו את ה', אפילו אם אני איני זוכה לכך.
 
ובאמת מצינו זאת בתחילת הבריאה, אצל השמש והלבנה, שבתחילה נאמר (בראשית א') ויעשה אלקים את שני המאורות הגדולים, ואחר כך כתיב, את המאור הגדול וגו' ואת המאור הקטן, ואמרו על זה חכמינו הקדושים (מובא שם בפירש"י) שבתחילה היו שניהם גדולים, אבל הלבנה קיטרגה ואמרה "אי אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד", ועל כן אמר לה הקדוש ברוך הוא לכי ומעטי את עצמך, כי אם אינך יכולה לסבול שתהיו שניכם גדולים, אם כן ראוי שתתמעט ותהיה קטנה, ומבואר בספרים הקדושים, שמאז נשתשלה כל מדת הקנאה, שאין אחד יכול לסבול גדולת חבירו, שאפילו אם הוא בעצמו גדול, אינו רוצה לראות גדולה גם אצל אחרים, וזה גורם שנופל ונתקטן, כי מי שהוא גדול וצדיק באמת, אף פעם אינו מתקנא באחרים שנעשים גדולים, אדרבה, הוא עושה כל מיני פעולות שבעולם שכולם יתגדלו, ועוזר להם להתעלות באמת, וכמו שאמר משה רבינו ליהושע תלמידו, שנתקנא על נבואת אלדד ומידד (במדבר י"א), המקנא אתה לי, ומי יתן כל עם ה' נביאים וגו', כי משה רצה לראות הטוב והגדולה אצל כל נשמות ישראל, ומפני זה משה נמשל לשמש, וכמו שאמרו חכמינו הקדושים (בבא בתרא ע"ה.) פני משה כפני חמה, פני יהושע כפני לבנה, כי היה לו מדת השמש שמאיר לכולם ביחד, ואינו מקנא באף אחד, וכן צריך להיות מדתו של כל אחד ואחד, שהנקודה טובה שיש בו, ירצה להאיר אותה באחרים, ולהגדיל אותם, וזה מראה על עוצם גדולתו.
 
והנה על פי זה מובן מאד ענין "להזהיר גדולים על הקטנים" שבפרשת השבוע, שהכהנים הגדולים שזוכים להשגות גדולות, וכמו כן כל איש ישראלי שנעשה גדול, ונתקדש בקדושת הכהונה וכדברי הרמב"ם הנ"ל, ישתדל "להזהיר" ולהאיר, מלשון "זוהר" ואור, "גדולים על הקטנים", היינו ההשגות הגדולות שלהם באנשים קטנים, ובאלו שעדיין לא זכו לזה, ואז יזכו כולם למעלות "שני המאורות הגדולים", שאפילו המאור הקטן יגדל להיות כמו המאור הגדול, וכמו שנאמר על ימות המשיח, (ישעיה ל') והיה אור הלבנה כאור החמה וגו', כי זהו עבודת הצדיקי אמת שבכל דור ודור, שבכל מקום שמוצאים איזה נקודה טובה באחד מישראל, אפילו הכי קטנה, מגדילים אותה ומראים אותו חשיבותו, עד שמעלה אותו מכף חובה לכף זכות ומחזיר אותו בתשובה (ליקוטי מוהר"ן חלק א' סי' רפ"ב), וכמו שרואים בגשמיות אצל העוסקים בחברת "הצלה" וכדומה, שכל זמן שמוצאים באדם איזה חיות אפילו כל שהוא, עושים כל מיני פעולות שבעולם להחיותו ולהנטותו לתחיה, וכך עושים הצדיקים עם נשמות ישראל, שכל זמן שמוצאים בו איזה נקודה קטנה אפילו כל שהוא, מקימים אותו ומגדילים אותו עד שמחיה אותו ממש.
 
וזהו עוצם מעלת ימי עומר הקדושים, שאז אנחנו עוסקים בתיקון כ"ד אלף תלמידי רבי עקיבא שמתו בימים אלו על שלא נהגו כבוד זה בזה, כי לא היה להם יסוד "להזהיר גדולים על הקטנים", ובמקום לעורר ולחזק אחד את חבירו, נתרחקו ונפרדו זה מזה, ועיקר התיקון היה על ידי התלמידים החדשים שהקים רבי עקיבא אחר כך, ובתוכם רבי מאיר בעל הנס ורבי שמעון בר יוחאי, שההילולא שלהם אנחנו חוגגים בימים אלו, רבי מאיר בי"ד אייר, ורבי שמעון בי"ח אייר, וכל הלימוד שלהם היה על דרך "להזהיר גדולים על הקטנים", וכמו שמצינו בגמרא (חולין פ"ו.) רבי מאיר חייש למיעוטא, שאפילו אם יש חיות קטן כל שהוא באדם, עדיין יכולים להחיותו, כי שיטת רבי יהודה שרוב גוססים למיתה, ונחשב כאילו כבר מת, אבל רבי מאיר חושש למיעוטא, שעדיין יכולים להחיותו, וכמו שהתנהג רבי מאיר עם רבו אלישע בן אבויה, שמצא הנקודות טובות שבו, והוציא אותם ממנו, וכמו שאמרו חכמינו הקדושים (חגיגה ט"ו:) רבי מאיר רמון מצא, תוכו אכל וקליפתו זרק, כי היה יכול למצוא הטוב שבכל אחד ואחד, אפילו אצל מי שנתרחק לגמרי, וכן שיטת רבי מאיר (קידושין ל"ו.) בין כך ובין כך קרויין לך בנים, שאפילו אם אינם מתנהגים כמנהג בנים, ואינם זוכים לעשות רצונו של מקום בשלימות, עם כל זה נקראים בנים למקום, ויש להם תקוה טובה לחזור אליו יתברך באמת, וכן רבי שמעון בר יוחאי הלך בשיטה זאת, וגילה בכל ספר הזוהר הנקודות טובות של כל יהודי על ידי כל מצוה שזוכה לקיים, ואמר (זוהר נשא קכ"ח.) אנן בחביבותא תליא, שכל התקוה של נשמות ישראל הוא על ידי חביבות ואהבה, שכל אחד יסתכל על הטובה שיש בחבירו ויבקש טובתו ולהעלות אותו לכל המדריגות וההשגות שיש, וכל זה נכלל בסוד של "להזהיר גדולים על הקטנים", למצוא הנקודות טובות שיש בכל אחד, וזה יהיה עבודתו של משיח צדקינו, למצוא הנקודות טובות שיש בכל אחד מישראל ולהגדיל אותם עד שיוציא אותם מגלותם (ליקוטי הלכות השכמת הבוקר הלכה א'), והשם יתברך יזכינו להיות מקורבים אל צדיקים אמיתיים כאלו שמוצאים הנקודות טובות שיש בנו, ונזכה לחזור בתשובה שלימה על ידיהם, עדי נזכה לעלות ולהכלל בו יתברך לגמרי, מעתה ועד עולם אמן ואמן.