פרשת תזריע ● טומאה וטהרה
"כל הנגע בנבלתם יטמא עד הערב" ● השבוע נוספות עוד חוליות לשרשרת ● אל חוליות "מעשי הקרבנות", האוכל הכשר והטרף, מצטרפות חוליות של דיני "טומאה וטהרה", פרשת נגעים ותורתו של ה"מצורע" ● דברים על פרשת השבוע המאירים את חיינו העכשויים לאור המקורות
כל חוליה עומדת, למראית העין, בפני עצמה. כל אחת היא תורה שלימה, המגישה מבנה הרמוני של אחת המצוות. ועם זאת, אינה אלא נדבך בבנין קומת רוחו של האדם היהודי. כל נושא מתאר פרק אחד של אמצעי המנע שהופעלו, כדי לשחרר את נשמת האדם מן התפישה החומרית, המטריאליסטית, שאינה מאמינה בקיומה העצמי של הרוח.
הקרבנות, לאור סקירתנו הקצרה בעיונים קודמים בפרשת "ויקרא", מטרתם לאסור באזיקי המציאות את דמיונו הפרוע של האדם, להביאו לכך, שיכיר היטב את פנימיותו העצמית והאמיתית, ולשחרר את לבו מהזיות ואינסטינקטים של חטא. דיני מאכלות אסורות תורמים לשלטון האדם על הקיבה והחושניות ויוצרים מגע חיובי בן האידיאל והמעשה. המזון - באמצעות מצווה זו - אינו רק תגובה טבעית על גירוי הרעב, כי אם אמצעי כביר לחישול אופי האדם, המחליט בהכרה מה יאכל, כמה וכיצד.
מה רוצות ממנו, עתה, הלכות "טומאה וטהרה"?
ובכן, קודם כל מה הן מן הבחינה הטכנית? נפנה למקור הכתוב (בסוף הפרשה הקודמת, שפרשתנו המשך טבעי לה):
"ולאלה תטמאו, כל הנגע בנבלתם יטמא עד הערב" (ויקרא יא, כד).
"והנשא את נבלתם יכבס בגדיו וטמא עד הערב" (שם, כח).
"וכל אשר יפל עליו מהם במתם יטמא מכל כלי עץ או בגד או עור או שק"... (שם, לב).
פסוקים אלו הם חלק ממסכת שלימה, המכניסה את האדם לעולם חדש. עולם בו מתעדנת רגישותו וזוכה לליטוש נוסף. בדיקת הפרשה ומקבילותיה בתורה, לעומק ולרוחב, מעניקה לנו את התמונה הבאה:
המפגש עם המוות נושא בקרבו "טומאה" לאדם היהודי. כל מגע עם נבלת העוף, פגרו של שרץ, גופת בהמה וחיה, ובודאי גוויית האדם שנפח נשמתו - "מטמא". הסתעפות המושג הינה רבת היקף, והיא כוללת גם מגע בחפצים, שבאו בקשר עם המוות. גם כלי, למשל, שנבלה נגעה בו, מטמא את האדם. לא ניתן לסקור בשורות ספורות מערכת מסועפת ומורכבת זו, כי אם להסבירה במונחים כלליים ביותר.
"טומאה" זו בל נטעה בה, אינה משהו מוחשי, ממשי. לא תהא כזאת בתורת ישראל, המהווה אנטיתיזה מוחלטת לעולם האלילי:
"כל שורה בהלכות טומאות מגע מעידה, שהטומאה אינה חלאה מיסטית, מאגית, חומרית, אם כי בלתי נתפסת, העוברת לאדם ולחפץ על ידי מגע במת, בנבלה. הטומאה קשורה אמנם למוות, אולם רק כרעיון מושגי, לא כמציאות" (רש"ר הירש על פרשה זו).
קשר זה מהו? איזה רעיון טמא מסוגל להצמיח המגע בין האדם והמוות?
ובכן, המוות הוא קץ טבעי ובלתי נמנע. הוא מצפה בסבלנות בסוף הדרך. הכל יגיעו לתחנה אחרונה זו. האדם והבהמה, החיה, העוף,השרץ ואף הפרח ודומיו. זוהי המחזוריות שביקום, אשר במרחביו מתפרקות גם גלקסיות, וכוכבים גוועים בו לאיטם, ואף הוא עצמו נתון בתהליכי קריסה מתמידים.
אולם, האדם, המודע למהותו הרוחנית, יודע היטב, כי הוא נעלה ממחזוריות זו. ה"אני" הנסתר והאמיתי שלו הינו נקודה מסתורית נצחית, השוכנת זמנית בגוף כלה ואובד. על אמונה זו חונך היהודי, אותה הוא חש בידיעה עצמית עמוקה, ועל סמך חרות זו, הטמונה בקרבו, בונה התורה את אחריותו למעשיו ולחובתו לשפרם.
אבל, המפגש הממשי עם המוות בכוחו לשבש אמת זו שבלב האדם. העובדה המוחשית מול העיניים, עלולה להיות חזקה יותר מידיעת ההכרה. המראה המהמם של אדם, אשר עד לפני דקות מספר חי, נשם, הגה וחש, ולפתע קרס תחתיו בלחץ הכפייה הגופנית של חוק ההתיישנות, מסוגל לזעזע את האדם, לעורר בו מחשבות נוגות של "מקרה אחד לכל": "האדם הוא לא כלום, אפס", "חבל על המאמצים"; "בשביל מה להיאבק, בין כה וכה נפגשים בסוף בבית הקברות" וכו'. הלם מחזה המוות הוא רגע של ניהליזם ופסימיות, העלול להוביל למסקנות חברתיות חמורות. זהו, אפוא, רגע - מלא טומאה.
על כן, מטמאה התורה את המוות, בכל הוואריאציות שלו. גם טומאת הבהמה והשרץ. מערכת טומאת המגע, הינה מנגנון הגנה על רוחו של האדם מפני המוות. כל מגע שלו עמו - "מטמא". כדי לשוב לאיזון, למחשבה הנכונה, להשתחררות מפילוסופיית בית הקברות, למען יאמין מחדש באמונה שלימה בחרות נשמתו ובאחריותו המוסרית, נכפתה עליו מערכת פעולות מעשיות של טהרה. כל גופו ופעילותו משתתפים בהן, גם זמנו. לאחר תקופת היטהרות (מיום ועד שבוע ואף יותר), הוא מכבס את בגדיו וטובל במקווה מים חיים - "וטהר".
זו, במילים ספורות, תורת מעשה "הטהרה" היהודית. היא הניצבת לימין האדם בבואו לנתק את עצמו מן ההשפעה הרגעית של המוות עליו. השפעה שנוצרה אגב המגע המטמא.
