מבט לפרשת השבוע "תזריע-מצורע"
חומרת השבועה ● הרב יחזקאל שינפלד שליט"א מביא את הסברו של רבי שמעון בר-יוחאי לתלמידיו, מדוע יולדת צריכה להביא קרבנות עולה וחטאת ● לכאורה, היולדת נשבעת בגלל הכאב העצום של הלידה. למה אם-כן היא נקראת חוטאת עד כדי כך שזקוקה לקורבנות לכפר? ● פרשת תזריע-מצורע
"וכיפר עליה הכהן וטהרה" (יב, ח).
"שאלו תלמידיו- את רבי שמעון בן יוחאי: מפני מה אמרה תורה: יולדת מביאה קרבן? (=מדוע כל יולדת צריכה להביא קרבן חטאת, במה היא חטאה?) אמר להן: בשעה שכורעת לילד, קופצת ונשבעת, שלא תזקק לבעלה. (=עונה רשב"י לתלמידים: כל אישה - בזמן שהיא יולדת, היא נשבעת לא להזדקק לבעלה, בגלל הכאב הגדול בלידה). לפיכך אמרה תורה: תביא קרבן." (=וכדי לכפר על החטא, על השבועה, מביאה קרבן חטאת, שיכפר לה על החטא.) (נדה לא, ב).
היולדת מביאה קרבן עולה וקרבן חטאת, שנאמר: "אחד לעולה ואחד לחטאת". חז"ל מסבירים, שהעולה מכפרת על מחשבה אסורה, וחטאת- על מעשה אסור.
האשה חטאה גם בעצם המחשבה, וגם בשבועה. כלומר, התורה מתייחסת לשבועת האישה מאוד בחומרה. השאלה היא מדוע? הרי בזמן שאישה כורעת לילד, היא סובלת מאוד. הדבר אף מבוסס בכתוב: "בעצב תלדי בנים". כך שכל המחשבה שלה להתנתק מבעלה, ובהמשך- השבועה, באים מתוך כאב גדול, אונס ממש. מדוע אם כן להחמיר איתה כל כך? גם אישה ענייה צריכה להביא קרבן, שנאמר: "ואם לא תמצא ידה די שה, ולקחה שתי תורים או שני בני יונה - אחד לעולה ואחד לחטאת".
כדי להבין עד כמה צריך להיזהר בשבועה, מסופר על הרש"ש, שהייתה לו קרן גמילות חסדים והיה מלווה סכומים גדולים לנזקקים. ארע, שיהודי אחד לווה סכום גדול. עבר זמן הפירעון, הרב בדק את הספרים, והנה השטר בקופת הגמ"ח. פנה הרש"ש ללווה וביקש בעדינות, שישלם את חובו.
ענה האיש: הרב אינו זוכר, אני באתי לרב באותו יום בבוקר ושילמתי את מלוא סכום ההלוואה. הרב חושב, מנסה להיזכר, אך אינו זוכר. שאל הרב: אם שילמת, מדוע שטר החוב עדיין אצלי? ממתין הרב עוד ימים אחדים עד אשר בלית בררה מזמין את היהודי לדין תורה אצל רבנים אחרים. בי"ד פוסק, שעל הלווה להישבע, שהוא שילם את ההלוואה, או לשלם את החוב.
היהודי טען: שילמתי, אבל איני מוכן להישבע.
האיש שילם בתשלומים קטנים את החוב, אבל הקהילה כמרקחה. חושדים בו, שהוא ניסה לגנוב את קופת הגמ"ח בטענת שווא.
עבר זמן. הרב פותח את הגמרא, והנה - בין הדפים - מעטפה עם מלוא סכום ההלוואה. הרב מכיר את המעטפה ונזכר בלווה. ממהר הרב לחפש את היהודי, ומתברר, שהלה עזב את העיר.
הרב פותח במסע בירור מקיף ויוצא לדרך לחפש את הלווה. בא הרב ומחזיר את החוב, שהרי הלווה המסכן שילם פעמיים את הכסף. מבקש הרב סליחה ומחילה.
ענה היהודי: אני מוחל, אבל מה יהיה עם בתי? אין מכירים אותנו בעיר החדשה, ובעיר הקודמת חושדים בי, שגנבתי מהגמ"ח. מציע הרב שידוך בין בנו לבין בת הלווה הצדיק, שכדי לא להישבע אפילו על דבר אמת, הסכים לשלם כפול, ולספוג ביזיונות כאלו.
אמר לו הרש"ש: אם נבוא בקשרי שידוכים, כולם יאמינו, שאתה לא גנבת, אלא אתה יהודי צדיק, ששומר מלהישבע אפילו אמת.
אמנם היולדת נמצאת באונס, בכאב, בצער גדול, אבל היא חייבת כפרה על השבועה. במיוחד, שבכל לידה האישה חוזרת ונשבעת שוב. דבר שנעשה פעמים אחדות, אינו נחשב כאונס, אלא כחזקה.
התורה הקדושה רוצה, שאחרי כל לידה- החטא יכופר לגמרי, שלא יהיה צד של חטא על האימא היהודייה, שמקימה את בית ה'. לכן היולדת מביאה שני קרבנות- עולה וחטאת לכפר אפילו על המחשבה. גם ענייה מביאה קרבנות, ללמד אותנו כמה צריך להיזהר להישבע.
אם התורה מקפידה עם יולדת, שכורעת ללדת. קל וחומר בזמן רגיל כמה יהודי צריך להקפיד לא להישבע אפילו על דבר אמת, וברור ופשוט על דבר שאינו אמת.
התורה מלמדת אותנו בפרשיות האלו כמה צריך לשמור על הלשון.
אחרי תורת היולדת ממשיכה התורה: "אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת" (יג, ב). מבארת הגמרא: "כל המספר לשון הרע- נגעים באים עליו" (ערכין טו, ב). רבי ישראל סלנטר מבאר: אחרי שלמדנו בסוף פרשת שמיני על המאכלות האסורות,לומדים בפרשות שלנו על שמירת הלשון. בתחילה- שבועה של יולדת, ובהמשך- על מספרי לשון הרע. ללמד אותנו, שלא מספיק שיהודי מקפיד לא להכניס לפיו דברים אסורים. צריך להקפיד גם לא להוציא מהפה דיבורים אסורים.
אומר נעים זמירות ישראל: "ואנכי תולעת ולא איש, חרפת אדם ובזוי עם". דוד המלך, שסבל בחייו רדיפות רבות, משאול המלך, ואפילו מבנו, אומר:אני "תולעת ולא איש". תולעת- יהודים מקפידים לא להכניס לפה. תולעת היא סמל לדבר מאוס, רמוס ודחוי. אומר דוד המלך: חשבו עלי כעל תולעת ולא כעל איש, ובתור שכזאת- אל תכניסו אותי לפיכם! אל תדברו עלי, ואל תפגעו בי בלשונכם.
נלמד מן הפרשיות שלנו לשמור על מוצא השפתיים, כי "חיים ומוות ביד הלשון".
7/04/2013 09:30