"תוך הנחל" לפרשת שמיני ● כיסופים

בליל שבת קודש פרשת שמיני ה'תשס"ט, מסר הצדיק מוהרא"ש זצ"ל שיחה נפלאה על פרשת השבוע, מענין "ויהי ביום השמיני" ● למה משה שימש בכהונה גדולה רק שבעה ימים? ● למה זכה משה ע"י הכיסופים וההשתוקקות של שבעה ימים בסנה? ● זאת ועוד, בשיחה שלפנינו ● תוך הנחל - פרשת שמיני

פתח ואמר מוהרא"ש זצ"ל, כתיב (ויקרא ט') ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל, אחר שבעת ימי המילואים, ששימש משה רבינו בכהונה גדולה, וכמו שאמרו חכמינו הקדושים (זבחים ק"ב.) לא נתכהן משה אלא שבעת ימי המילואים לבד, אחר כך ביום השמיני, בראש חודש ניסן, קרא משה לאהרן ולבניו ומסר להם עבודת הכהונה, ונכנסו לעבוד את עבודת המשכן, ואף על פי שכבר נגמרו שבעת ימי המילואים, ולא היה יום השמיני שייך לימי המילואים, והיה יכול הכתוב לומר ויהי "אחר שבעת ימים" קרא משה וגו', אף על פי כן קבע הכתוב יום השמיני בשם של חשיבות "ויהי ביום השמיני", להודיע שהוא יום חשוב בפני עצמו, כי היה ראש חודש ניסן, ובו ביום נטל עשרה עטרות (תורת כהנים פיסקא ט' מובא בפירש"י), ולפי דברי רבי יהושע (ראש השנה ט.) שבניסן נברא העולם, אותו היום היה ראש השנה, ובו נעשה התחלה חדשה, ולכן קבע לו הכתוב שם של חשיבות "ויהי ביום השמיני", וכמבואר כל זאת בדברי המהר"ל (בספר "גור אריה" על פסוק זאת), עיין שם בדבריו.
 
והנה יש להבין למה דייקא ביום השמיני מסר משה רבינו את הכהונה לאהרן ולבניו, ולא שימש משה בכהונה גדולה רק שבעת ימים, ואמרו על זה חכמינו הקדושים (ויקרא רבה פרשת י"א סי' ו'), כל שבעת ימי הסנה היה הקדוש ברוך הוא מפתה את משה שילך בשליחותו למצרים, ובשביעי אמר לו (שמות ד') שלח נא ביד תשלח, אמר לו הקדוש ברוך הוא, אתה אומר שלח נא ביד תשלח, חייך שאני צרור לך בכנפיך, אימתי פרע לו, רבי חלבו אמר, כל שבעת ימי המילואים היה משמש בכהונה גדולה וכסבור שלו היא, בשביעי אמר לו, לא שלך היא אלא של אהרן אחיך היא, הדא הוא דכתיב ויהי ביום השמיני, עיין שם, וכן הוא בבעל הטורים (פסוק א'), אמר משה, לפי שסרבתי ז' ימים בסנה, לא זכיתי לשמש אלא ז' ימים, עיין שם, ולכאורה יפלא, אם זה עונש על מה שסירב שבעה ימים בסנה, אזי אדרבה, מחמת זה לא יזכה לשמש אפילו ז' ימים בכהונה, אבל כאן נראה שהשימוש של ז' ימים היה שכר למשה, ורק מיום השמיני ואילך הוצרך למסור את הכהונה לאהרן (וכבר העיר על זה בספר "פני דוד" להחיד"א ז"ל, מובא דבריו בספר "מנחת זאב" על התורה פרשה זאת, עיין שם).
 
ונראה בזה לומר, כי הנה מבואר בדברי רבי נחמן מברסלב (ליקוטי מוהר"ן חלק א' סי' ל"א) שעיקר התהוות הנפש, הוא על ידי השתוקקות וכיסופין של איש ישראלי אחר השם יתברך, כי כל אחד לפי מדרגתו שהוא נכסף ומשתוקק ומתגעגע להגיע אל מדרגה למעלה ממנה, על ידי הכיסופין נעשה נפש, כמו שכתוב (תהלים פ"ד): "נכספה וגם כלתה נפשי", היינו מה שאני נכסף וכלה אחר השם יתברך, מזה בעצמו נעשה נפשי, וכפי הכיסופין והרצונות של אדם, כן ממשיך על עצמו קדושה גדולה, וכמבואר בזוהר הקדוש (וירא צ"ט:) כגוונא דרעותא דבר נש איכוון ביה בהאי עלמא, הכי אמשיך עליה רוח מלעילא (כפי הרצון שאדם מכוון בה בזה העולם, כן ממשיך על עצמו רוח מלמעלה), ולכן תמיד צריכין להוציא מפיו רצונות וכיסופין גדולים להשם יתברך, ולומר אל השם יתברך כמה רצונו חזק להתקרב אליו יתברך, ולהכלל בו יתברך לגמרי, כי דיבורים אלו מגדלין את הנפש וממשיכין עליו קדושה גדולה, וכן הוא בכל דבר שבקדושה, שכפי שמדברים מן הדבר שבקדושה, וכוספין ומשתוקקים להגיע אליו, כן זוכה להגיע אליו באמת, ואם אדם רוצה לראות נסים ונפלאות מהשם יתברך, אזי ישתדל להכיר את הנסים והנפלאות שעושה השם יתברך עמו בכל עת, וידבר מהם, ואז יזכה לראות אותם ממש, וכמבואר בספר הקדוש "נועם אלימלך" (פרשת בהעלותך ד"ה ויאמר משה לחובב וגו'), שעל ידי אתערותא דלתתא הוא אתערותא דלעילא, וכשהצדיק רוצה לעורר רחמים ושפע לעולם, צריך לעורר מתחילה חדוה ושמחה להבורא ברוך הוא, ועל ידי זה משפיע השם יתברך טובות לעולם, וזה נעשה על ידי שהצדיק מכיר ורואה בנסים ונפלאות שעושה עמנו יוצרנו בוראנו, אז בא לו שמחה מזה, וכיון שיש שמחה להצדיק על ידי זה הוא מעורר שמחה למעלה, אבל מי שאינו מכיר בנפלאות ונסים בלתי אפשר לו לעורר רחמים, וזהו פירוש שלש רגלים תחוג לי בשנה, פירוש, דהנה בשלש רגלים היה בכל אחד נס גדול לישראל כידוע, פסח היה יציאת מצרים, שבועות מתן תורה, סוכות היה ענני הכבוד, וזה שצוה הקדוש ברוך הוא שיזכרו ישראל ויתנו דעתיהם להכיר הנסים שנעשה להם בימים האלו, כדי שעל ידי זה יעוררו חדוה ושמחה להבורא ברוך הוא ויעשה להם גם עתה נסים כמאז, עיין שם בדבריו הקדושים, וזהו סוד דברי חכמינו הקדושים (פסחים קט"ז:) בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, כי תיכף ומיד שאדם מצייר לעצמו את הנסים של יציאת מצרים, ומדבר מהם בהשתוקקות גדולה, על ידי זה ממשיך על עצמו גם עכשיו נסים אלו, ומתקיים בו (מיכה ז') כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות.  

והנה בשבעת ימים שסירב משה רבינו בסנה, הרי זכה להשתוקקות עליון וגדול מאד אל השם יתברך, וכמו שכתוב (שמות ג' פסוק ג') אסורה נא ואראה המראה הגדול הזה וגו', וזה המשיך עליו גילוי שכינה נורא מאד, וכמו שכתוב (שם פסוק ד') וירא ה' כי סר לראות ויקרא אליו אלקים מתוך הסנה ויאמר משה משה וגו', והיה הגילוי גדול כל כך עד שהוצרך משה להסתיר פניו, וכמו שכתוב (שם), ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלקים, וגילוי זאת ליוה אותו כל ימי חייו, וכמו שהזכיר ביום הסתלקותו בברכתו ליוסף הצדיק, (דברים ל"ג) וממגד ארץ ומלואה ורצון "שוכני סנה", ששם נגלה אליו הקדוש ברוך הוא בתחילה בגילוי רב (עיין שם בפירש"י), ולכן כל מה שסירב משה בשבעת ימים ללכת בשליחותו של מקום היתה מרוב ענותנותו, שלא חשב שהוא ראוי לכך, וגם לא רצה ליטול שררה על אהרן אחיו שהיה גדול ממנו בשנים, וכל דיבורו היה בדרך טענות ואמתלאות לפני הקדוש ברוך הוא, ויש להשם יתברך שעשועים גדולים מדיבורים אלו (שיחות הר"ן סי' ס"ח), ולכן כל שבעת הימים שהיו ימים עליונים של גילוי שכינה, ולא סירב לגמרי ללכת בשליחותו של מקום, עליהם קיבל שכר גדול, וזכה לשמש בכהונה גדולה שבעת ימי המילואים, ולהוריד את השכינה בארץ, אבל לבסוף כשאמר (שמות שם פסוק י"ג) שלח נא ביד תשלח, וכמסרב לגמרי, אזי נאמר (פסוק י"ד) ויחר אף ה' במשה ויאמר הלא אהרן אחיך הלוי וגו', שנמסרה הכהונה לאהרן, נמצא שמה ששימש משה בכהונה ז' ימי המילואים, היתה בשכר הגילוי שכינה שהיה לו בז' ימי הסנה, והיה כוסף ומשתוקק לגילוי זאת כל ימי חייו, וכדברי הבעל הטורים הנ"ל "אמר משה, לפי שסרבתי ז' ימים בסנה לא זכיתי לשמש אלא ז' ימים", היינו לפי שסרבתי והשתעשעתי בדיבורי עם השכינה בז' ימי הסנה, לכן זכיתי לגילוי שכינה בשימושי במשכן בז' ימי המילואים, והבן, והשם יתברך יזכינו לכסוף ולהשתוקק תמיד לעבודתו יתברך, ונזכה לראות גילוי שכינה בביאת משיח צדקינו במהרה בימינו אמן ואמן.