פרשת שמיני ● מוות בעת שמחה

"ותצא אש מלפני ה'" ● בפרשת 'שמיני' אנו עדים לאחת הטראומות הקשות שפקדו את העם במדבר ● רישומו של המאורע המזעזע טבוע עמוק בתודעת העם לדורותיו ● ראוי הוא שנספר עליו, נפרש אותו ואולי אף נבין אותו ● דברים על פרשת השבוע המאירים את חיינו העכשויים לאור המקורות

בני אהרן, נדב ואביהוא, מתו בעיצומו של אחד הרגעים המרוממים והמסעירים ביותר, שידעו בני ישראל. בלוח המדברי היה אותו יום תאריך חשוב: ראש חודש ניסן. הוא התאריך, בו נחנך המשכן, אשר זה עתה הושלם והוצב על מכונו. המחנה כולו עטה חג ושמחה לקראת מעמד חנוכת המשכן.

ביום זה הקריב אהרן, לראשונה, את קרבנותיו ואת קרבנות העם (ויקרא ט, א-כא). עבודת המשכן, על תועלתה הרוחנית, החלה. בתום מעשה ההקרבה, בו צפה העם בדומיית קודש, נשא אהרן "את ידו אל העם ויברכם" (שם, כב). העם חש בהשפעה המבורכת, שהחלה לזרום מן המרכז החדש לחייו הרוחניים, הוא המקום, בו תישרה מעתה שכינת האלוקים.

הפסוקים מתארים את המשכו של המעמד. את כניסתם החגיגית והרצינית של משה ואהרן לאוהל מועד. הם שהו בו כדי תפילה למרום, שישרה את שכינתו הגלויה על העם, ושתחודש הברית, אשר נפגמה בעטיו של חטא העגל. כשיצאו שני האחים הגדולים מן המשכן, שוב נשאו את עיניהם אל העם המכונס מסביב והעניקו לו את ברכתם האלוקית.

ואז - באה השעה הגדולה:

"וירא כבוד ה' אל כל העם" (שם, כג).

ממרחק הזמן, המקום והדרגה הרוחנית הלקויה שלנו, אין אנו יודעים בדיוק, מהו "כבוד ה'" זה. אולם, מצאנו במקורות, כי היתה זו נקודת שיא מרוממת של התגלות, שעוררה בנפש האדם רגשות התעלות וגיל, שמקורם בקירבת אלוקים.

ולבסוף, כשיצאה "אש מלפני ה' ותאכל על המזבח את העלה ואת החלבים" (שם, כד) - ידעו כי עוונם נרצה, כי נפלו המחיצות, ושמים שוב נשקו לארץ. אז פרצה ממעמקי מהותם, ומאליה, השירה:

"וירא כל העם וירנו ויפלו על פניהם" (שם, כד).

רינת קודש, שהזכירה להם את הרגעים המופלאים ליד ים סוף, בעת בקיעתו ולמרגלות הר סיני... לא בכדי קשרו מדרשי חז"ל כתרי חיבה רבים ליום חנוכת המשכן. ראו בו יום כלולות, שהשמחה שורה בו, כביום בו נבראו שמים וארץ...

ואז, לפתע הלם המוות. הוא פלש בעוצמה לתוך השמחה והשביתה. בני אהרן מתו לעיני העם כולו. הכל התנפץ בבת אחת. אפילה שררה פתאום, בצהרי היום.

מה קרה?

תיאורו של הפסוק קצר:

"ויקחו... איש מחתתו... וישימו עליה קטרת ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא צוה אתם" (שם י, א).

"אש זרה"

הדברים ברורים, לכאורה, וחטאם גלוי. אך אם כפשוטו הוא, לא היה הכתוב מתארם בפסוק שלאחריו כקדושי האומה, כקרובים לאלוקים ("בקרבי אקדש" - שם, ג).

זאת ועוד. הפסוק המספר על מותם, מקביל להפליא בסגנונו לפסוק, המתאר את רגע ההתרצות האלוקית בעת הקרבת הקרבנות.

במות בני אהרן נאמר: "ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם" (שם י, ב).

ואף הפסוק, שביטא שיא בקירבת האלוקים לעם, סוגנן באותן המילים:

"ותצא אש מלפני ה' ותאכל את..." וגו' (שם ט, כד).

משמע, כי מותם בא לא רק בעטיו של חטא, כי אם גם טבוע בו תו הקרבן.

אכן, רבות דנו מדרשי חז"ל בחטאם של בני אהרן. סיכום כל הנאמר העלה את המסקנות הבאות:

"אין ספק, שכוונתם היתה רצויה, שהרי הם קרויים "קרובי" גם לאחר שחטאו. כוונה רצויה זו באה לידי ביטוי בדברי המדרש: "אף הם בשמחתם, כיון שראו אש חדשה, עמדו להוסיף אהבה על אהבה" (מדרש תורת כהנים).

אך עובדה היא: בה בשעה, שהאומה זכתה לגילוי קרבת ה', חשו הם צורך בקרבן מיוחד משלהם. מכאן, שלא פעמה בלבם רוח נכונה של כהונה. כהני ישראל בטלים בכלל האומה. אין להם מעמד משלהם. כל עצמם שהם עומדים בקרב עמם, ומכאן כל מעמדם לפני ה'" (פירושו של רש"ר הירש על הפרשה).

כלומר, תחושת ה"יחד" , שהושגה קודם לכן, נפגמה. התגלתה נקודת תורפה זעירה, העלולה להתפתח במשך הדורות לעיוות נורא. עיוות היווצרותם של מעמדות "עליונים", הרואים עצמם, מכורח תפקידם, נעלים מעל המון העם. השלכותיה של הרגשה זו ברורות. על כן, הוחנק עוד באיבו הגילוי הפעוט ביותר שלו.

ועוד מסקנה:

"כי מיתתם היתה הכרחית, עבור ש"כל האומר: הקב"ה ותרן הוא, יוותרו חייו". דישראל חטאו בעגל... ואחרי תפילת משה והבאת הזהב למשכן חזרו ענני הכבוד, ושכינה שורה ביניהן... אם כן, יאמר ישראל: הקב"ה נוח לרצות, וכרגע חיש קל יתנחם על הרעה, והקב"ה ותרן הוא.

לכן צריך להראות, כי לא מחשבותם מחשבות השי"ת, ולהראות בעניין קל מאד, אשר ביום חתונתו (הוא יום חנוכת המשכן) עבור דבר אחד, אשר לא ציווה, נשרפו לפני ה'. להראות כמה גדול כוחה של עבירה, והקב"ה יחשוב במאזני צדק ומשפט על עוון קל" (משך חכמה).

לאמור, החטא לא היה כה חמור, אך עונשם נועד להיות עונש מרתיע לתועלת העם כולו, דווקא ברגע חנוכת המשכן. הם עלו קרבן על מזבח חטאם למען ישמעו וייראו. במותם תרמו לעם את הגדולה בתרומות. לבל יחשוב העם, כי אפשר להפר חוק ומשפט, ועם האלוקים "נסתדר כבר אחר כך" (כדעת רבים בכל הדורות וגם בדורנו). דעה כזו, לו השתרשה, היתה הורסת את אושיות העם, פותחת פתח רחב לצבעות דתית על גווניה המרובים. אולם, עתה למדו, כי גם לקרוביו ולבחירי העם לא נסלח חטאם. הזעזוע חינך את העם כראוי.

זאת ועוד, בני ישראל נוכחו לדעת בעליל, כי אין ל"מיוחסים" זכויות יתר עקב מעמדם. ההיפך. רום מעלתם דורש מהם נקיון רוחני מוחלט.

אולם, בכל זאת, לוהטת, כמכוות אש - השאלה: האם כל הסיבות שנמנו מצדיקות מוות בצורה זו ולעת כזאת?

בעיני המקרא - כן. לפי אמות המידה שלו - בהחלט. בהתאם להשקפתו הכללית על העולם, על האדם ועל מטרותיהם, שרת מותם מגמות אלו כראוי, כדברי משה לאהרן הנדהם:

"הוא אשר דבר ה' לאמר: בקרבי אקדש ועל פני כל העם אכבד" (שם י, ג).

ולא עוד, אלא כך ניחם את אחיו האבל:

"אהרן אחי, יודע הייתי, שיתקדש הבית במיודעיו של מקום, והייתי סבור - או בי או בך. עכשיו רואה אני, שהם גדולים ממני וממך" (רש"י).

אלו מילים נוראות ומדהימות. הן מגלות, שמשה התהלך בהרגשה, שהוא יהיה הקרבן על סף המשכן. בכל זאת, עשה הכל כדי לקרב את יום חנוכתו תוך ידיעה, כי במותו - דווקא ביום זה - יתחום למען העם את גבולות הקדושה.

בני אנוש מוכנים להבין, כי למען הקם מדינה ראוי להביא קרבנות. כל תנועת שחרור מעול שלטון זר לקחה זאת מראש בחשבו. אנו יודעים שמהפכות פרצו, אף כי ידעו בבירור, ש"בעת שחוטבים עצים, ניתזים שבבים", כדברי מהפכן קומוניסטי, שניסה להצדיק את ההמונים שרצח סטלין. ולא עוד, מהפכות אלו הפיקו תועלת מרובה מגיבוריהן המומתים. זכרם ליכד את ההמונים, ומעשיהם היו סמל לעם, שצעד בעקבותיהם.

זהו כוחו המזעזע, המרפא והמחנך של המוות. כח, שהינו חלק ממציאות חיינו וטבוע באופיינו.

על כן, במקרא, שבו התכלית העליונה של חיי האדם היא קירבתו אל האלוקים, משרת גם המוות תכלית זו. העם שזועזע נרפא מסטיותיו הרוחניות, שהוזכרו לעיל. כל דרך אחרת לא היתה אפקטיבית וממחישה באותה שעה. ובני אהרן המתים זכו, בעצם מותם, לקרבת אלוקים גדולה מזו שזכו לה בחייהם. בכך, בין השאר, נבדל קרבנם מקרבנות שאר המהפכות, המלחמות והאידיאלים.