רעיון לפרשת השבוע "שמיני"

"הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ, וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם, אֶכָּבֵד" ● מדוע שרף ה' את נשמתם של בני אהרן - נָדָב וַאֲבִיהוּ? ● מה אנו צריכים ללמוד מכך לחיים שלנו בעולם החומר? ● הרב אהרן זאב שצמן מגיש: רעיון לפרשת "שְּׁמִינִי"

כותב רש"י על מותם של נָדָב וַאֲבִיהוּ -
"...לא נשרפו בגדיהם אלא נשמתם, כמין שני חוטין של אש נכנסו לתוך חוטמיהם" (רשי, ויקרא פרק י).

כשהיה המשכן מוכן הקריב אהרן את הקרבנות הראשונים על המזבח, והעם כולו התרגש. כאשר אדם מוכן להקריב את יצריו ותאוותיו למען דבקות בקב"ה, זוכה שאש המזבח אוכלת את הקרבן שהביא, ובכך ניצל האדם עצמו ממדית הדין.

"וַתֵּצֵא אֵשׁ, מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ, אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים"
עם ישראל ראה כי ניתן להתקרב אל הקב"ה בדרך של הקרבה חומרית, ביטוי לרצון לב אמיתי, נתינה ותיקון. כאשר אדם מוכן להקריב מעצמו, לוותר על ה"אני" ועל האגו האישי ומעלה את החומר לקדושה, אז מגיע אל דרגת הדבקות בקב"ה ורצונו, עבודתו מתקבלת וקורבנו מתרצה.

"וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ, וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם"
אדם חש עילוי ושמחת אמת, כאשר מכיר בגדולתו, כוחו ושליטתו של הקב"ה בעולם, ומכך מתמלא ליבו אהבה ויראה – בעצם נכונותו להקריב בעולם החומרי, נותן מהות גשמית לרוחניות המציפה אותו. זו התחושה שחשו העם בראותם את אש ה' יורדת לאכול את קורבנם, ובכך ידעו כי נתקבלה עבודתם לטובה.

זהו העיקרון המובא בתהילים ב': " עִבְדוּ אֶת ה' בְּיִרְאָה; וְגִילוּ, בִּרְעָדָה". – יש לעבוד את ה' בשמחה ובו זמנית להיות גם ביראה, ולהקפיד כי כל מחשבה דיבור ומעשה יהיו לשם שמים ולא למטרה עצמית.

מכאן ניתן להבין מה שעצם קרה לנָדָב וַאֲבִיהוּ, ומדוע נשרפה נשמתם:
וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ, וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ, קְטֹרֶת; וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה, אֹתָם."

"וַיִּקְחוּ" – מרמז על רצון לקבל לעצמו – רצון לקחת, ולא לשם נתינה.
"אִישׁ מַחְתָּתוֹ" – גם מרמז על עניין של עבודה אישית ולא על עשייה למען הציבור.
"אִישׁ " מלשון אישי ו "מַחְתָּתוֹ" עם שייכות אישית (המחתה שלו) - כל אחד מהם לקח את "מַחְתָּתוֹ" האישית כדי לקדם עניין אישי.

וכאשר אדם בא לעבוד את הקב"ה מתוך אינטרס אישי, ומתוך רצון לקבל לעצמו (רוחני או חומרי), זוהי כוונה זרה בעבודת ה', או בלשון התורה - "אֵשׁ זָרָה".

התוצאה המרה הייתה - "וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם; וַיָּמֻתוּ, לִפְנֵי ה' "
אדם העובד את הקב"ה מתוך כוונה זרה, אשר כוונתו האמיתית היא להשיג הנאה ותענוג לעצמו, אין הקרבתו ועבודתו מתקבלת, והאש (מידת הדין), אינה פוגשת קורבן שיש בו נתינה ורצון להקרבה אמתיים, ואז האש בהכרח ניזונה על האדם עצמו ולא על קורבנו - ועל כך נאמר - "וַתֹּאכַל אוֹתָם".

"וַיָּמֻתוּ, לִפְנֵי ה' "
יש אומרים כי נָדָב וַאֲבִיהוּ רצו כל כך לדבוק בקב"ה עד כי רצו לעצמם רוחניות טהורה ללא חומר כלל (רצוא ללא שוב – עליה רוחנית ללא חזרה), ועל כך נשרפו – כי גם זוהי כוונה זרה "אֲשֶׁר לֹא צִוָּה, אֹתָם".

חז"ל מונים מספר סיבות מדוע מתו נדב ואביהו, חלקן בראשי התיבות של "אֵשׁ זָרָה":
"א" – אישה לא לקחו להם.
"ש" – שתויי יין נכנסו אל הקודש.
-----
"ז" – זרע לא היה להם (לא הולידו בנים אחריהם).
"ר" – רחיצת ידיים ורגליים (בחרו להיכנס אל הקודש ללא רחיצת טהרה).
"ה" – הורו הלכה לפני רבם (רצו במותם של משה ואהרון כדי לרשת את מקומם).

ויש סיבות נוספות, אולם לכל הסיבות מחנה משותף – בכולן הרצון לקבל לעצמו הוא המניע. בכל אחת מהסיבות קיימת עבודת ה"אני" ולא עבודת ה', אשר צריכה לבוא מתוך רצון נטו של לעשות רצונו.

"אֵשׁ זָרָה - אֲשֶׁר לֹא צִוָּה, אֹתָם"
"אֵשׁ" היא תשוקה, וכל תשוקה צריכה שתהיה לקב"ה ולעבודתו.
"אֵשׁ זָרָה" - היא תשוקה למשהו שאינו לשם שמים נטו, רצון לסיפוק עצמי, רצון לעבוד את הקב"ה לשם תועלת אישית או הנאה עצמית כלשהי – ולתשוקה שכזו אין מקום אצל הקב"ה.

אין עונג גדול יותר בעולם, מזה המתקבל מהקרבה אל הקב"ה.
אולם הקרבה אל הקב"ה היא אינה רק עניין רוחני, היא חייבת להיעשות באמצעות שילוב של חומריות ורוחניות בתמהיל הנכון, כפי שציווה הקב"ה את ישראל בתורתו.
רק בדרך של קידוש החומר בעולם הזה, יכול אדם, נשמה בגוף חומרי, להתקרב ולהתעלות באמת.

במידה ויבחר האדם שלא לקיים את מצוותיו וחוקיו, רוחני ככל שיהיה, לא יכול להתקרב אל הקב"ה באמת. ככל שהאדם ישכיל לקדש עצמו במצוות, להתבדל מתאוות מקולקלות, ולתעל את כל יצריו לעבודת ה' – כך יחוש אושר, סיפוק ושפע רב יותר בחייו - תוצאה ישירה מההתקרבות אל הקב"ה, ועשיית רצונו.

"הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ, וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם, אֶכָּבֵד".
נָדָב וַאֲבִיהוּא רצו "קיצור דרך", ליהנות מזיו השכינה ללא עבודה מעשית בעולם החומר, ועל כך שילמו בחייהם. להיות קרוב למלך זו זכות גדולה, אך המעמד גם מחייב, ואסור לסטות מן הדרך.

לא די בהצהרות של "אני אדם טוב, שאינו מזיק לאיש" - לא מספיק להאמין בלב. יהודי צריך לדבוק במצוות, וללכת בדרך האמת, כפי שהורה לנו בורא עולם בתורתו.

אנו קרובים מאוד לגאולה, ולהתגלותו של מלך המשיח. הקב"ה רוצה את ילדיו שיעשו רצונו, וילכו בדרכו, כדי שיוכל להטיב להם בבוא העת.

אין אושר גדול יותר מזה המתקבל בהליכה בדרכיו של הקב"ה – ועל כן הגיע הזמן להתעורר לתשובה, לחיות את חיי החומר באופן הנכון, ליהנות מזיו אורו יתברך כבר בעולם הזה, ולהבטיח לעצמו חיי נצח גם לעולם הבא.