"והגדת לבנך"

החופש לא נולד בשדות הקרב אלא בבתים, במוסדות החינוך ובבתי המדרש ● זהו המסר של המנהג הדתי הקדום ביותר, חג פסח, שכוחו לא פג גם היום ● העולם שנבנה מחר, נולד מהסיפורים שאנו מספרים לילדינו היום ● הרב יונתן זקס שליט"א, לשעבר הרב הראשי לבריטניה, במאמר לחג הפסח

מה יוצר חירות? מהפכה ברחובות? מחאה המונית? מלחמת אזרחים? החלפת ממשלה? סילוק השומר הישן והחלפתו באחר? ההיסטוריה מוכיחה שבדרך כלל התקוות שמתעוררות במקרים שכאלה מתרסקות, ולרוב זה קורה די מהר. "היה זה אושר לחיות בשחר הזה" כתב וורדסוורת' על המהפכה הצרפתית, אולם האווירה הזאת לא נמשכה לאורך זמן. היא כמעט אף פעם לא נשארת. לפעמים, כל מה שיוצא בסופו של דבר הוא שעריצות המיעוט מוחלפת בעריצות הרוב; ולפעמים אפילו לא זה. הפנים מתחלפות, אבל הסבל נשאר.
 
הספרים שמות ודברים מתקדמים במסלול שונה לחלוטין. כשאנחנו בוחנים את מסעם של בני ישראל מעבדות לחירות, מדהים לגלות איך משה חוזר ושוב ושוב על נושא אחד במיוחד: איך ללמד את ילדינו. "והיה כי ישאלך בנך מחר לאמור, מה זאת, ואמרת אליו..." "והגדת לבנך ביום ההוא לאמור..." "ואמרת לבנך..." – ארבע פעמים משה מדבר על חובת ההורים לחנך את ילדיהם, ולהעביר להם את סיפור עמם עד שיהפוך להיות סיפורם האישי.
 
זה בדיוק מה שאנחנו עושים מדי שנה בפסח, כשאנחנו מתכנסים עם המשפחה המורחבת שלנו כדי לשחזר את אותו לילה מלפני שנים רבות, בו התכוננו אבותינו לצאת ממצרים ולהתחיל את המסע הארוך בדרך לחירות. זהו טקס מיוחד - הטקס הדתי העתיק ביותר בעולם שנשמר ברצף - שנחגג מזה אלפי שנים. אנחנו עדיין אוכלים מצה - "לחם עוני" יבש שלא תפח, וטועמים את המרור לזכר מרירות השעבוד. והילדים שלנו עדיין עומדים בלב החגיגה, משום שאנחנו יכולים לספר את הסיפור רק כתשובה לשאלותיהם של הילדים. ולכן, אצל רבים מאיתנו הזיכרון המוקדם ביותר שקשור ליהדותם הוא שאלת ארבע הקושיות, שמתחילות במילים "מה נשתנה", בליל הסדר. כדי להישאר נאמנים לתפקיד שהטיל עלינו משה רבינו, אנחנו קודם כל מלמדים את ילדינו.
 
האמונה של האנשים הדתיים באלוקים, קטנה בהשוואה לאמונת האנשים בפוליטיקאים
 
מילים רבות נכתבו על נושא החירות מאז ימיו של משה. גם היום זוהי מילת מפתח פוליטית, במיוחד באותם מקומות שנתונים תחת שלטונות דיכוי. ועדיין השיח עוסק במדיניות וכוח, צבאות ומליציות, טקטיקות ואסטרטגיות, החלפת שלטון והתערבות בינלאומית. עדיין אנו מופתעים כשמתברר ששומר החוק החדש גרוע בדיוק כמו קודמו. האמונה של האנשים הדתיים באלוקים, קטנה בהשוואה לאמונת האנשים בפוליטיקאים. למרות שהם יודעים כמה פעמים הם התאכזבו בעבר, הם עדיין מתעקשים שהפעם זה יהיה אחרת.
 
משה לימד אותנו דבר שונה בתכלית. העולם שייבנה מחר, נולד מהסיפורים שאנחנו מספרים לילדינו היום. הפוליטיקה מזיזה את הכלים, אך החינוך משנה את כללי המשחק. אם אתם רוצים חברה חופשית, למדו את ילדיכם מהו טעמו של דיכוי. ספרו להם כמה ניסים נדרשו כדי להגיע משם לכאן, מאז להיום. מעל לכל, עודדו אותם לשאול שאלות. למדו אותם לחשוב בעצמם. דאגו שהם לא ישמרו את המסורת מתוך ציות עיוור – שהוא הכוח המנוגד, החזק ביותר, לחירות – אלא דרך שיחה בין-דורית פעילה ומאתגרת. ככה אנחנו למדנו בתור ילדים על הדרך הארוכה לחירות. כך למדנו לקבל את סיפור אבותינו בתור הסיפור האישי שלנו.
 
בתוך כל השיח על האתגרים העומדים בפני העולם במאה ה-21 – שינויי האקלים, כלכלה גלובלית, חוסר יציבות פוליטי, השפעתה של הטכנולוגיה החדשה – מעט מדי נאמר ומעט מדי הושקע במחשבה על חינוך, ואפילו כשכן מתייחסים לנושא, מתמקדים בדברים הלא נכונים, כמו מיומנויות טכניות. חינוך הוא הגורם המשפיע, בעל החשיבות הרבה ביותר, על עתיד האנושות, ומה ואיך נלמד את ילדינו זו ההחלטה החשובה ביותר שביכולתנו לקבל.
 
אנחנו צריכים ללמד את הילדים שלנו שחירות מגיעה רק כשאנחנו מכבדים את חירותם של אנשים אחרים, שהחירות כוללת חובות כמו גם זכויות ושמשמעותה להקריב למען טובת הכלל. אלוקים, הכוח העליון, התערב בהיסטוריה לפני זמן רב כדי לעזור לאנשים חסרי אונים במיוחד, לעם של עבדים, ומאז ועד היום, העבודה הזאת מוטלת עלינו. לא נוכל להקנות זאת לילדינו מבלי לתת להם את האפשרות והמקום לשאול ולהקשות, וכך ללמוד איך לחלוק זה על זה בצורה מכובדת, שזה כשלעצמו אחד ממרכיביה של החירות.
 
החופש לא נולד בשדות הקרב אלא בבתים, במוסדות החינוך ובבתי המדרש. זהו המסר של המנהג הדתי הקדום ביותר, חג פסח, שכוחו לא פג גם היום.