"אנחנו בני מנשה, לא שכחנו מי אנחנו"

בזמן יציאת מצרים היה עם ישראל מאוחד, אבל במהלך ההיסטוריה אבדו חלק מהשבטים ● מיכאל פרוינד, יו"ר ארגון "שבי ישראל", לקח על עצמו להחזיר אל עם ישראל את היהודים שאבדו עקבותיהם, עליהם הוא מספר בראיון ל"הידברות" ● התוצאות? בין ביורוקרטיה לסיפורים סוחטי דמעות על גרי צדק 

היו"ר והמייסד של ארגון "שבי ישראל" שקם לפני 11 שנה, הוא מיכאל פרוינד, בן 44 מהשרון.

"זה סיפור ארוך", מחייך פרוינד כשמבקשים ממנו לספר על הקמת הארגון, "בשנת 95´ עליתי לארץ מניו-יורק, ב-96´ הייתה זו הקדנציה הראשונה של נתניהו כראש ממשלה. דוד בר-אילן ז"ל היה יו"ר אגף ההסברה ואני הייתי הסגן שלו. באביב של 97´ הגיע אליי מכתב מ´בני מנשה´ שפנו, ביקשו והתחננו לחזור לארץ אבותיהם, לארץ ישראל. הם טענו שהם צאצאי עשרת השבטים. בתחילה חשבתי שזה הזוי לחלוטין, שזה לא ייתכן ששבט אבוד נמצא בצפון מזרח הודו, אך משהו במכתב נגע ללבי והחלטתי לענות להם. התברר שמאז ימי גולדה מאיר, או אולי אפילו בן-גוריון, הם פנו שוב ושוב, ולא נענו. פגשתי כמה מבני הקהילה שהצליחו להגיע ארצה והתרשמתי מאוד מכמה בחינות. מבחינה אנושית - כבני אדם, מאישיותם ואופיים, מהרצון להיות חלק מעם ישראל ולנהל חיי תורה ומצוות. הרגשתי שאם מישהו רוצה להצטרף לעמנו והוא רציני למה שלא נעזור לו? התחלתי לעזור להם, ביקרתי שם, בצפון מזרח הודו והשתכנעתי שהם אכן צאצאי עשרת השבטים וזה חיזק בי כמובן את הרצון לעזור להגשים את חלומם. הצלחתי להסדיר להם מכסת עליה שנתית לארץ- דרך משרד הפנים. ב-99´, כשביבי עזב - עזבתי גם והתחלתי לחשוב יותר לעומק על הנושא. קראתי על קהילות שונות ותופעות: בני האנוסים, היהודים הסיניים, הגעתי למקומות שונים וראיתי תופעות שונות. בני מנשה למשל, זו תופעה חיה ונושמת, האנשים שם מודעים עדיין לשורשיהם היהודיים ואף אחד לא מושיט להם יד".

לדעתו של פרוינד, זו טעות אסטרטגית שלא מסייעים להם מספיק. אנחנו עם קטן, אין לנו ידידים רבים בעולם וכאן יש פוטנציאל עצום לטפח קשרים ולחזק זיקה של אנשים רבים וקהילות שונות לעם ישראל. מה שיכול להועיל שהם יתמכו בנו, יתרמו להסברה, למאבק באנטישמיות, וכמובן, החשוב ביותר, אולי חלק מהם יחליטו לחזור הביתה ולחזק אותנו רוחנית ודמוגרפית.

"למטרה זו הקמתי את הארגון, לפעול מול הקהילות הללו ולחזק את הקשרים עימם. ב"ה הארגון צומח, אנו פעילים בעשר מדינות בעולם ובמגוון קהילות. בני מנשה הם הקהילה המרכזית, הבאנו מהם 2,000 איש לארץ. לפני חודשיים  עלו 270 איש, ו-7,000 מחכים עדיין בהודו, אך אני לא מתכוון לוותר ותוך 5-6 שנים מקווה לראות אותם איתנו, בארץ".

תגיד לי, איך הגעת למסקנה שבני מנשה הם אכן צאצאי שבט מנשה, האבוד זה אלפי שנים?

"תראי, זו לא הוכחה במעבדה, אי אפשר להוכיח את זה טוטאלית, אך יש כל מיני אינדיקציות כדי לדעת. זה כמו להרכיב פאזל, כשכל החלקים נמצאים יחד - התמונה ברורה. בהתחלה באמת הייתי מאד סקפטי, אבל כשגיליתי את הפרטים השתנתה התמונה. לפני 100 שנים הגיעו לשם המערביים הראשונים, מיסיונרים וקציני צבא אנגליים, וגילו בתדהמה אוכלוסיה שהכירה את התנ"ך וחיה לפיו. הם שמרו שבת כשרות וחגים, אומנם לא לפי השולחן-ערוך, שהרי הייתה להם רק התורה שבכתב. האנגלים כינו אותם בבורמזית ´לו-שיי´ - עשרת השבטים. בהמשך התנצרו רובם בהשפעת המערביים, אך נותר גרעין קשה שסירב לנטוש את המסורת. ב-48´, כששמעו על הקמת המדינה, זה הדליק בהם את הרצון לחזור לארצם. היו כאלו שהחלו לנדוד מערבה מתוך מחשבה שהמשיח יבוא ויאסוף אותם לציון".

ההתעוררות המשיכה להכות גלים, הם הקימו קהילות בכוחות עצמם, וב-76´ קם ארגון-גג לכל הקהילות הללו. הקשר הראשוני הן עם המדינה והן עם יהודים התרחש בשנות ה-80´.

"ביקרתי שם מעל עשרים פעמים, ושמעתי סיפורים מדהימים שמוכיחים את הקשר בינם לבין לשבט האבוד", ממשיך מיכאל לרתק. "פגשתי זקנים שהוריהם או אבותיהם היו הכהנים, והם זוכרים עוד את הפולחן הישן של השבט. הם לבשו את בגדי הכהונה שנשמרו אצלם והראו את טקס הקרבת הקורבנות, כמו בבית המקדש!", הוא מתרגש ממש ונראה שחי מחדש את התרגשות הגילוי. "באביב הם חגגו חג שכמה ימים לפניו ניקו את הבית והוציאו את הלחם מהבית. בחג התכנסו כולם ברחבה שבכפר, הכהן שחט בהמה, קיבל את הדם ועשה זריקה לכיוון המזבח, את היתר כיסה בעפר - כמו כיסוי הדם אצלנו - ואח"כ הפריד את העצמות מהבשר, כי אם נשברה ולו עצם אחת - זה היה פוסל את הקורבן, בדומה לחוקי התורה... הכהן מרח דם על המשקוף, הקריב את הבהמה וכולם שרו ´שירת מרים´, שזו בעצם הגדת פסח של בני מנשה. הם שרים על אבותיהם שברחו מעבדות במצרים, חצו את ים סוף, הלכו בליווי ענני כבוד ואש עד שהגיעו לציון. אפילו שירי הילדים שלהם מדברים על החזרה לציון".

הוא מציין עוד פרט מעניין אודות התעקשותם לראות את עצמם דווקא כבני מנשה ולא כבני ישראל. "המנהגים והתפילות שלהם מדברים על מנשה תמיד. כל פעם שארע אסון טבע -  מה ששכיח למדי באזור זה - היו יוצאים מבתיהם, פורשים כפיים כלפי מעלה וצועקים, ´אנחנו בני מנשה, לא שכחנו מי אנחנו, אנחנו בני מנשה, עודנו בחיים´, כאילו לפייס את הבורא ולהרגיע אותו".

בקיצור, סימנים ברורים ומובהקים למורשתם. מיכאל הסתובב בעשרות מדינות כשלפעמים הגעה מכפר אחד לשני ארכה 8 שעות בכיוון אחד, כולל נסיעה בבוץ, דרך ג´ונגלים ובלי כבישים כלל. ובכל מקום אליו הגיעו - שמעו את אותם הסיפורים. ברור, אם-כן, שזוהי המורשת שלהם וזהו מוצאם.

ואיך הם שמרו על המסורת לאורך השנים באמצעים הפרימיטיביים שעמדו לרשותם?

"לפי מסורתם, אבותיהם הגיעו לסין, היו שם מאות שנים עד שקיסר אכזרי רדף אותם על רקע דתי, החרים את הספר הקדוש - כך הם מכנים אותו - וגירש אותם. הם ברחו דרומה ואח"כ מערבה והגיעו לפני כמה מאות שנים לצפון-מזרח הודו של היום. זהו מקום נידח מאוד, והם ניסו לשמור על המסורת עד כמה שאפשר. אך כמובן שבמשך הזמן שכחו דברים והתבלבלו באחרים כי לא היה להם כל חומר כתוב. הם עשו כמיטב יכולתם".

והצליחו, יש לומר. כשרואים את המנהגים רבים ששרדו בזיקה ברורה למקור, למרות אלפי השנים שחלפו מאז למדו אבות אבותיהם זאת, אין ספק שמשהו כאן הצליח.

אני מנסה להתמקד בעוד קהילות, ופרוינד מסביר לי "כל קהילה מיוחדת בפני עצמה בהיסטוריה ובשמירה על המסורת. אי אפשר להשוות ביניהן, הסיפורים שונים כל כך. למשל, על פי ההיסטוריונים יהודי סין הגיעו אליה בין המאות השמינית והתשיעית, סוחרים יהודיים מפרס ועירק ונדדו בדרך המשי עד אחת הבירות בממלכה. הם קיבלו את ברכת הקיסר להתיישב שם. הקיסר לא הצליח לבטא את שמותיהם היהודיים והחליף אותם. עד היום קיימות שבע משפחות שורשיות ומרכזיות, כמו וויי למשל. זה לא אומר שכל מי שקוראים לו וויי שייך אליהם, אבל זו משפחה שורשית שקיימת עד היום".

בימי הביניים מנתה הקהילה כ-5,000, איש והיו בה מוסדות שונים החיוניים לקהילה מתפקדת. אך ימי הזוהר שלה החלו לחלוף. במאה ה-18 החלה התבוללות ונישואי תערובת, במאה ה-19 נפטר  הרב האחרון ואחריו לא מונה אחר, וכשנחרב בית הכנסת שעמד על תלו מאז 1163, חדלה הקהילה להתקיים רשמית.

"עד היום יש כאלף איש שנראים כצאצאי אותם יהודים ואף מחזיקים אילנות יוחסין, ויודעים מה מוצאם. אומנם בשנות הקומוניזם נמחקו מנהגים רבים, אך עדיין הרבה אנשים זוכרים את הסבא שלא אכל חזיר או לא עבד בחג מסוים. כיום יש התעוררות של הדור הצעיר. האינטרנט פותח להם עולמות חדשים, ופתאום יש להם גישה לחומר שלא היה נגיש להם. הם למדו יהדות, קראו על מדינת ישראל וחיפשו קצת יותר לעומק. בשנים האחרונות הגיעו 12 מהם, עברו גיור של הרבנות, שבעה מהם סיימו ממש לאחרונה את התהליך. ביניהם יש בחור מבריק ומוכשר, יעקב וואנג שמו, שרוצה להמשיך בלימודיו עד להסמכה לרבנות, ובכך יהיה הרב הסיני הראשון מזה מאתיים שנה; בפולין, למשל יש יהודים נסתרים עוד מימי הנאצים, ישנם בני האנוסים ועוד".

איך הם מגיעים אליכם? מתקבלות פניות מהם או שאתם מאתרים אותם?

"מצד אחד יש קהילות בכל רחבי תבל שטוענות לזיקה היסטורית לעם ישראל. בחלק מהמקרים זה אמיתי, ולפעמים הזוי. צריכים להיות זהירים כשמקבלים פניות מהם. אנחנו מתחילים תמיד מעמדה סקפטית כדי לא להיסחף רגשית ולהתאכזב אחר כך. נוסעים למקום, מכירים את הקהילה/האנשים, בודקים את הנושא, משוחחים עם רבנים ואקדמאים, לומדים את היסטוריה שלהם ורק כשאנחנו משתכנעים שזו אכן תופעה אמתית וכנה, יוצאים לפעולה".

כמה פניות מתקבלות אצלכם בשנה?

"קשה לדעת את היקף הפניות, אך לא עובר יום שהשליחים בחו"ל לא מקבלים פניה בכל צורה שהיא: טלפון, אימייל או אף פגישה פנים מול פנים, מאנשים שרוצים לדבר עם רב. הם חושבים או חוששים שיש להם קשר ליהדות ומעוניינים לברר זאת. קשה להגדיר גם את היקף ההשפעה שלנו. למשל, עלון השבת שלנו בספרדית מגיע לעשרת אלפים איש בדרום-אמריקה וספרד. בעמוד שלנו בפייסבוק בספרדית חברים 30,000 איש. אנחנו בקשר עם מספר לא מבוטל של פונים, אך אני מעדיף לא להגזים ולנקוט במספר מדויק. אנחנו לא סופרים. הכי חשוב זה לזכור שמאחורי המספרים עומדים אנשים, עולם ומלואו, ואנו רוצים לעזור לכולם".

מי נכלל בצוות?

"בארץ יש לנו 11 אנשים, ובחו"ל שליחים שונים. בפורטוגל - רב קהילה, בספרד ישנו שליח, בחודש האחרון שלחנו שליח חדש לדרום איטליה וסיציליה שם יעבוד עם קהילות בני אנוסים. בפולין יש שני שליחים, ברוסיה שליח שפועל בקרב הסאבוטניקים, ובהודו הקמנו שני מרכזי חינוך אותם מפעילים שליחים מהארץ ומקומיים".

מדובר בהישג מרשים בהחלט, בהתחשב בגילו הצעיר של הארגון ובעובדה שהוא פרטי לחלוטין. אני מתעניינת בדרכי  הפעולה של השליחים, ומיכאל שמח להרחיב.

"הפעילות של השליחים בחו"ל היא תמיד מתואמת עם הקהילה המקומית. בפורטוגל לדוגמה, השליח שלנו משמש כרב הקהילה היהודית שם וזהו הבסיס שלו לקירוב לבבות של בני האנוסים באזור. הוא בונה קשר וגשר בין הקהילות. תמיד חלק מהמטרה שלנו היא לחזק את הקשר של הקהילה עם צאצאי היהודים, ולא רק להתמקד בצאצאים. יוצא שאנו משיגים שתי מטרות: היהודים עצמם מתחזקים וצאצאי היהודים שבאזור מתקרבים. זוהי טובת כולם".

ובארץ?

"בירושלים הקמנו אולפן גיור, מועברים בו שיעורים בספרדית, פורטוגזית ואיטלקית ומכינים אותם לקראת תהליך הגיור ברבנות". מיכאל טורח להדגיש שהם לא עורכים את תהליך הגיור בעצמם, אלא הכל נעשה בביה"ד הרבני ובצורה ההלכתית הטובה ביותר. כשאני שואלת על יחס הדיינים והרבנים לתלמידי האולפן, הוא משבח בחום "מהניסיון שלנו הם מתייחסים מאד בחום, רואים בהם זרע ישראל ממש, ומצד שני לא מעגלים פינות ולא מוותרים על שלב בתהליך".

לאחר תהליך הגיור אתם ממשיכים ללוות אותם?

"אנחנו המשפחה שלהם, ממש כך אני מרגיש כלפיהם. יש המון כאבי ראש וקשיים ומכשולים בסיטואציות שונות, אבל אנחנו עושים הכל מתוך אהבה אליהם. ההשתלבות שלהם בארץ היא מצוינת, הם חדורי מוטיבציה לתרום ולתת למדינה. בשנה שעברה היה לנו הקצין הראשון מבני מנשה", הוא גאה לספר, "ובסקר שנערך בשנה שעברה עלה כי רק 4-5% מהם נזקקים לשירותי הרווחה, וזהו כמחצית מהממוצע בישראל!. הם עובדים, הצעירים מתחתנים עם ישראלים, זה אומר שמקבלים אותם".

בכל-אופן, התרבות השונה כל-כך בוודאי מקשה על ההתאקלמות, לא?

"מבחינה תרבותית רובם סיימו תיכון בהודו, חלקם בעלי תארים שונים, הם דוברי אנגלית או רק מבינים, גולשים באינטרנט ועוקבים אחר הקורה. התרבות המערבית לא זרה להם לחלוטין. אבל אני יכול להגיד לך שזה אף פעם לא תהליך קל ופשוט, החלפת מקום, תרבות, שפה, מנטאליות ועוד, ואנחנו כאן כדי להקל עליהם את זה. מה שכן, הקושי אצלם מתבטא במקומות אחרים בהבדלי תרבות. הכבוד לזקנים למשל, שאצלם הוא ערך עליון והם תמיד קיבלו את זכות הבכורה בכל כנס ומקום. פתאום כשמגיעים לארץ והצעירים קולטים את השפה בקלות, הם הופכים לתלותיים בהם בכל פעילות יומיומית, והכבוד לא נשאר כשהיה".

פרוינד מוסיף לספר על המנטאליות המאופקת והלא מתלוננת שהם רגילים אליה. "אמנם יהיה קצת יותר שקט במדינה אם הישראלים יאמצו מעט מהמנטאליות הזו", הוא מחייך, "אבל בצורה כזו קשה לנו לדעת מהם הקשיים ובמה לטפל". בהמשך הוא מספר על בחורה סינית צעירה, שחצי שנה לאחר שעלתה הקבוצה לארץ סיפרה לו חברתה בצנעה כי היא זקוקה לעדשות משקפים חדשות מכיוון שהמספר כבר לא מתאים. מיכאל פנה לבחורה ושאל אותה, כשהשיבה בחיוב וסיפרה שהתביישה לבקש, התחנן בפניה "זו הראיה שלך! אסור לך לשתוק, תספרי לי כדי שאדע לעזור לך!", הוא מלמד אותם להתלונן קצת ולספר על קשייהם כדי שידע איך לעזור להם...

"הכל שווה", הוא מדגיש בסיפוק, "ואז מגיעים רגעים שמצדיקים את כל הקושי. בקבוצה האחרונה של בני מנשה שעלו הייתה צעירה בשם אשירה. לפני שבע שנים התארסה עם בחור בשם גלעד סינגסון. ב-2007 עלה גלעד לארץ והם חיכו להזדמנות הבאה בה תעלה גם היא והם יינשאו. אך הממשלה קיבלה החלטה להקפיא את עליית בני מנשה. במשך חמש שנים נאבק מיכאל לחידושה, ורק באוקטובר הקודם היא אושרה. כמובן שאשירה הייתה בין הראשונות שזכו לעלות. "השבוע", הוא מתרגש, "בגבעת חביבה שליד חדרה, שם יש מרכז קליטה שלנו, ערכנו מספר חופות של בני הקהילה, וביניהם גלעד ואשירה שחיכו שש שנים לרגע הזה! זכיתי לברך את הברכות מתחת לחופה. אין לי אוצר מילים מספיק בעברית בשביל לתאר את הרגע המרגש הזה, זה כמו תשלום על כל העבודה והעמל, רגע של הרבה סיפוק".

פעילותה הענפה של "שבי ישראל" לא מסתכמת רק בכך. הם מארגנים מגוון פעילויות בארץ ובחו"ל, סמינרים במדינות כמו ספרד, פורטוגל ופולין. מלווים את הלומדים באולפן בתהליך הגיור המורכב וכמובן גם לאחריו: הכשרה מקצועית, מציאת דיור, עבודה, השתלבות באולפן ללימודי עברית, ממש כמו משפחה תומכת.

"העובדים בארגון הם אנשים מיוחדים, זו לא עבודה רגילה", הוא ממשיך. "היא דורשת מוכנות נפשית רבה, טיפול באנשים, ידיעת שפות, נכונות לעבוד ולעזור מסביב לשעות. הבעיות הרי לא מגיעות רק בשעות 9:00 עד 17:00". אלו אנשים מיוחדים, ובלעדיהם לא היו מגיעים למה שהגיעו". בפשטות הוא מוסיף ומספר כי עבודתו שלו היא כולה בהתנדבות, ולא זו בלבד, אלא הוא גם תורם מכספו הפרטי לארגון. 
 
תמיכה ממשלתית כרגע עדיין אין, הוא עונה לשאלתי, אבל הם עובדים בכיוון. אמנם יוצאים מכך גם דברים טובים כמו עצמאות פעולה, למשל. המדינה שלנו עסוקה תמיד באתגרים ביטחוניים וכלכליים ולא מתפנה לעסוק בכך, אך מיכאל מאמין שיום יבוא והתועלת הרבה שתצמח למדינה משיתוף הפעולה הזה תניע אותה לעזור ולהשתתף.

ומתנדבים?

"יש, ב"ה. אנחנו נעזרים בהם לתרגום חומרים וספרי יהדות שאנו מוציאים בשפות שונות. יש כאלו שמבקרים בכל מיני קהילות ומעוניינים להעביר שם שיעורים, או לארגן הרצאות. יש כמובן את המשפחות המאמצות - כחלק מתהליך הגיור על המתגייר למצוא משפחה מאמצת אצלה ישהה לפחות שבת בחודש כדי שיכיר מקרוב אורח חיים יהודי ויחווה חיי משפחה דתיים".

החשיפה של "שבי ישראל" לקהל היא דרך התקשורת: כתבות עליהם, כנסים והרצאות בהם הם מספרים ומכירים את פעילות הארגון. בעבר כמעט שלא הכירו בארץ את בני מנשה, אך עם הזמן והפעילות, יותר ויותר אנשים מתוודעים לאחים האבודים הללו, ולצורך הגדול בקשר עימם. מיכאל מציין בצער כי יש בציבור דעות כי צאצאי היהודים הללו מעוניינים בשיפור החיים ובאזרחות ישראלית, ותו לא. לדעתו, אין זה מצדיק את פסילת המבקשים כולם ויש צורך לבדוק כל מקרה לגופו. קרוב ל-3,000 בני מנשה חיים בארץ, מתוכם הוא יודע על שתיים בלבד, שנישאו לעולים ממדינות אחרות ועזבו את הארץ כיוון שבן זוגן ביקש לשוב למולדתו. "כמו בכל דבר טוב, יש לנו מתנגדים, אבל רב האנשים מבינים ומקבלים באהדה והבנה את העולים ומגלים כלפיהם סבלנות", הוא מציין בסיפוק.

כשהוא נשאל על שאיפות ותוכניות לעתיד, הוא נאנח אנחה של מלומד בקרבות ומצהיר בנחישות: "בשנת 2007, כשהוקפאה העלייה בהחלטת הממשלה, נסעתי לבני מנשה כדי להעביר להם את הבשורה הקשה. עמדתי מולם והדגשתי להם ´אני מבטיח - אני לא עוזב ונוטש אתכם עד שאחרון היהודים יגיע ארצה!´. ב"ה העלייה התחדשה, ואני חוזר על הבטחתי ´לא אעזוב אותם עד שכולם יגיעו הנה´. לאחר מאה ועשרים שלי אני רוצה להביט אחורה בסיפוק ולראות את כל אותם יהודים שזכיתי לעזור להם ולהביאם ארצה". אני מציינת כי כבר עכשיו נראה שיהיה מסופק ומאושר מאוד אחרי המאה ועשרים שלו, והוא מחייך בענווה.

"בינואר 2006, הגיעה ארצה הקבוצה הראשונה מיהודי סין, שכללה ארבע בחורות", נזכר פרוינד. "תוך שנה כבר הופיעו כולן לפני ביה"ד בתהליך הגיור. ביניהן הייתה בחורה מיוחדת ומוכשרת בשם ג´ין ג´ין, שענתה לשביעות רצון הדיינים על כל השאלות באמונה, הלכה והשקפה. הדיינים הודיעו לה כי הם מאשרים את גיורה, וכנהוג הציעו לה לבחור שם יהודי. בדרך כלל בוחרות הבנות שם תנכ"י כלשהו - שרה, רבקה, אסתר. ג´ין ג´ין אמרה שהיא בוחרת בשם ´יכֹליה´ כולם הגיבו בתדהמה, אחד הרבנים שאל אותה ´למה שלא תבחרי בשם תנכ"י?´ והיא ענתה בפשטות שזהו שם תנכ"י, שלפה את התנ"ך המתורגם לסינית והראתה לנו כי השם מופיע בדברי הימים - אמו של אחד המלכים המוזכר שם. עמדתי שם נדהם ונרגש. ג´ין ג´ין לא ידעה מאומה על יהדות עד לפני שנה, ועכשיו היא עומדת כאן, בביה"ד בירושלים, ומלמדת אותנו פסוק בתנ"ך... לאחר כמה רגעים שאל אותה הרב ´ולמה בחרת דווקא בשם הזה?´ והיא סיפרה שבתור ילדה אביה סיפר לה תמיד כי הם מצאצאי היהודים ויום יבוא ויזכו לעלות לציון. ´זכרי, אלוקים הוא כל יכול! והוא יעשה זאת´ שינן באוזניה. וג´ין ג´ין הפנימה. ´עכשיו´, אמרה, ´כשאני באה לבחור לי שם יהודי אני רוצה את השם יכליה שמבטא ומזכיר שד´ יכול הכל! והוא אכן עשה זאת...´".