רעיון לפרשת השבוע "צו"

"אֵשׁ, תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה" ● מה צריך לעשות היהודי, כדי להדליק בתוכו את ניצוץ האושר? ● איך לנהוג מדי יום, כדי שאש האושר לא תיכבה עוד לעולם? ● הרב ערן שצמן מגיש: רעיון לפרשת "צַו"

"זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה: הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה, עַד הַבֹּקֶר, וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ, תּוּקַד בּוֹ".
הָעֹלָה היא קורבן רשות שמביא האדם מרצונו החופשי, והיא מכפרת על האדם בדיעבד על הרהורי לב (מחשבות מקולקלות).

הקרבת הָעֹלָה היא מעין מנגנון הפוך לאכילה. האכילה היא רצון הגוף החומרי, ואילו הקרבה היא רצונה של הנשמה - כאשר אדם אוכל בשר בהמה, הבשר נעשה חלק מבשר גופו, וחלקים מנפשה של הבהמה הופכים לחלק מנפשו. ואילו כאשר מביא האדם את הבהמה כקורבן, חלקים מנפשו דבקים בבשר הבהמה ועולים גם הם על המזבח.
בעת שריפת בשר הבהמה המוקרבת, נתינתו של המקריב ורצונו בתיקון, הופכים על המזבח לאנרגיה טובה של תשובה, המעלה את כוונותיו ומחשבותיו אל על.

"וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ, תּוּקַד בּוֹ"
הסוד לחיי אושר, הוא להדליק שוב את הניצוץ האלוקי הפנימי בקרבו של האדם.
הדרך להשיג זאת מתחילה במחשבה, כאשר מואס האדם בחיי התאווה לחומר, ומתחיל להקשיב לנשמתו הזועקת למזונה הרוחני.
רק ע"י הקרבתה של הנפש הבהמית, מתוך מחשבה טובה של רצון לתקן, יוכל האדם לחדש את הקשר שלו עם בורא עולם, ולהבעיר שוב את אש המזבח בנשמתו.

אושר אמיתי ניתן להשיג מרגע שמחליט האדם להתעורר באמת, ולחפש תשובות למצבו. כאשר מגיע האדם להכרה, כי הסבל בחייו הוא תוצאה של התרחקות מאור הבורא ומדרך האמת, מבין שבגד ברצונה של נשמתו, וכי חי חיים ללא קדושה, תוך דבקות בחומר ובסיפוק עצמו תחילה.

"הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה, עַד הַבֹּקֶר" –
לַּיְלָה מצב של הסתר אור, והַבֹּקֶר מצב של גילוי אור (מלשון ביקורת שניתן להבחין ולבקר בין חפצים).
אדם נולד טהור לאחר שקיבל בבטן אמו את האור בצורה נקייה ובהירה וללא כול מחסום, אולם במהלך חייו בעולם החומר למד לקלקל, לדבוק בתאוותיו, לרמוס את האחר, ולבגוד בבוראו.

האדם במו ידיו העלה על עצמו קליפות אטומות לאור, והכניס עצמו למצב של חושך רוחני המכונה לַּיְלָה. במצב זה ובהעדר האור, החלו לשלוט בחייו המזיקים הרוחניים שבבריאה, כוחות הצד האחר (הסטרא אחרא), והאדם איבד את הגנותיו, נחשוף לכוחות המזיקים, והחלו פוקדות אותו צרות רבות בחייו.

רק בדרך של תיקון והקרבה שיעשה האדם בחייו החומריים, יוכל להסיר מעליו את הצרות והעיקובים. ההקרבה היא כמו שריפת הָעֹלָה במהלך לַּיְלָה שלם, ומעלה מעלה את כוונות ליבו, מחשבתו ורצונו בתיקון.

ככול שיתקדם האדם בדרכו הרוחנית, כך יוסר גם מצב הַלַּיְלָה מחייו, יוסרו מעליו עוד ועוד קליפות רוחניות. כך שבגמר שריפת העולה - יגיע האדם למצב רוחני של "בֹּקֶר" – והאור יוכל שוב לחדור אליו ולהחיות את נפשו. ככול שיתקרב לאור הבורא המזיקים יאבדו את אחיזתם בו, ובהתאם יתחילו גם הצרות להיעלם מחייו.

"וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ, תּוּקַד בּוֹ" -
המזבח מייצג את נקודת ההקרבה, המקום ממנו יכול להתחיל האדם את תהליך התיקון ולהתקרב.
כאשר בוחר האדם לחפש את האמת, ומבין כי לשם השגתה חייב להקריב מעצמו - לוותר על תאוותיו המקולקלות, להכניע את רצונותיו הבהמיים של גופו, ולכפוף עצמו בקדושה לחוקי האמת של תורת ישראל - אז מתחולל הנס עבורו, וניצתת גם בו אש הַמִּזְבֵּחַ.

"וּפָשַׁט, אֶת-בְּגָדָיו, וְלָבַשׁ, בְּגָדִים אֲחֵרִים" –
בעצם ההקרבה מן הלב בענווה, היא כמו מצב בו האדם פושט מעליו את בגדי הגאווה והיוהרה, ולובש בגדים "אֲחֵרִים" – לובש בגדי ענווה וקבלת עול מלכות שמיים.

"אל תקרא בגדיו אלא בוגדיו" (בבלי סנהדרין דף לז)
הבגדים מייצגים את הבגידה של אדם הראשון בקב"ה כשחטא ואכל מפרי עץ הדעת, וצריך היה ללבוש בגדים ולכסות מערומיו. וכן את הבגדים שלבש יעקב להערים על יצחק, אביו, ולקבל את ברכת עשיו - על כן מסיר כביכול החוטא מעליו את בגדי בגידתו בקב"ה, ולובש מהות חדשה, הבאה לידי ביטוי בהקרבתו.

"וְהוֹצִיא אֶת הַדֶּשֶׁן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, אֶל מָקוֹם טָהוֹר" – ואותו הדשן, מחשבותיו וכוונותיו הזרות והמקולקלות, רצנו לדשן עצמו בתענוגי העולם הזה ללא קדושה, שהיו קודם חלק ממנו, מוציאן כעת אל מחוץ למחנה, שלא יחנו עוד במחשבתו דרך קבע. מחשבותיו מתחלפות לטהורות, ושוכנות כעת במקום טהור – וממלאות את שני החללים שליבו.

"וְהָאֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ לֹא תִכְבֶּה"
זוהי האש החדשה הבוערת בלב המקריב, שכל רצונו כעת לתקן ולהתקרב אל הקב"ה באמת, האש החדשה שעלתה על מזבח ליבו, לאחר שהחליף את לבושיו והעביר את מחשבותיו אל מקום טהור.
והאש הזו "תּוּקַד בּוֹ" - בליבו של האדם מיום זה והלאה כל ימי חייו, וש"לֹא תִכְבֶּה" עוד – כי רק ע"י חיי הקרבה ובמחשבה של קבלת עול תורה ומצוות באהבה, יכול אדם להמשיך ול"תדלק" את אש האושר בליבו, ולחיות חיי אמת.

"אֵשׁ, תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה"
בכל יהודי קיים ניצוץ הנשמה היהודית, והאש הזו תמיד בוערת בו, ואין לדעת מתי תפרוץ ותעלה.

יהודי תמיד יכול לעשות תשובה ולתקן, כי בבסיס נשמתו תמיד בוערת אש ה', ומרגע שיפעיל את המזבח שבקרבו, ויבחר להקריב את נפשו הבהמית באהבה לקב"ה – יהפוך הניצוץ שבו ללהבה גדולה של אושר ושמחת חיים אמתית.

שנזכה כלל עם ישראל בפסח הזה להדליק את אש המזבח שבקרבנו, נתאחד כלל ישראל סביב שולחן הסדר, יתחברו הלבבות, ותתאחדנה גם הלהבות, לכדי אבוקה אחת גדולה. בכוח אהבת איש אל אחיו תעלה אש זו השמימה – ויזכנו הקב"ה במהרה להתקרב אליו, יסתיים מצב הלילה של הגלות, וכבר בפסח הזה נגאל כולנו, ונקריב את קורבן הפסח בבית מקדשנו שבירושלים.