האם אפשר להביא את הודו לישראל? מסתבר שכן

הרבה צעירים מגלים את היהדות במזרח, אבל עם שובם לארץ - לא מצליחים לשחזר את התחושות הנפלאות שהרגישו שם ● הבית היהודי ביפו הוקם עבורם ● "אנחנו אמנם גרים בבית הזה, אבל הוא לא שלנו", מדגישים מפעילי הבית, בני הזוג חוטר, בראיון משותף לאתר 'הידברות'

הם היו בהודו, בגואה ובדרמסלה, ועברו תלאות אינסוף עד שהגיעו לבית היהודי ביפו, שאותו פתחו לכל ישראלי שמחפש פינה חמה, עצה טובה ומרק חם. כיום, גילי וזוהר חוטר מארחים, מבשלים, מארגנים שבתות - והכל באהבה ופשטות. "לא קל לנו לחיות בעיר. אנחנו אנשי טבע, ורגילים למרחבים הפתוחים, אבל אנחנו באמת מאמינים שזה הייעוד שלנו".

בעצם, לגילי וזוהר חוטר משפחה רגילה וממוצעת בת חמישה ילדים. הם נדדו ממקום למקום, עד ש"נחתו" ביפו, לחוף הים. גילי (37) הוא מורה בבית הספר, מטפל בהילינג ודמיון מודרך, וגם מורה דרך. זוהר (37) במקצועה מורה, כיום מנהלת את ´הבית היהודי´ שהם הקימו ביפו.

הזוג חוטר החלו את דרכם המשותפת כזוג נשוי בשבות רחל. משם נדדו לגולן, גוש עציון, גוש קטיף והשומרון... התחנה ה´אחרונה´, נכון לעכשיו, היא יפו, וליתר דיוק - בשכונת עג´מי, בבית גדול ויפהפה על הים.

תוך כדי הנדודים בארץ הם נשלחו מטעם "לב יהודי", בראשות זאב שוורץ, לשליחות בהודו פעמיים - בפעם הראשונה לגואה, לשם יצאו עם שני ילדים, ובפעם השנייה לדרמסלה שם היו כבר עם שלושה ילדים. בדרמסלה פתחו את "הבית היהודי" שנועד לקרב ישראלים ליהדות,והעניק בית חם ואוהב לכל ישראלי שביקש לבוא. הבית היה פתוח תמיד, כולל אוכל ממעשה ידיה של זוהר.

השליחות הראשונה בגואה הייתה הצלחה גדולה, והשליחות השנייה בדרמסלה הייתה שונה קצת, מאחר ששם, לדברי גילי, הם גילו פנים אחרות מצד הישראלים, ומצאו צימאון ליהדות. שם ערכו סעודות שבת שכללו בין 150-200 מטיילים ישראלים מדי שבת, ואפילו חגגו את ליל הסדר בנוכחות 400 איש(!). במשך השבוע נערכו שיעורי תורה ואף סדנאות אותם העביר גילי. כיום, רוב גדול מבין החבר´ה הישראלים שעברו במקום שומרים תורה ומצוות - וגם שומרים על קשר.

"כשהיינו בהודו, בני הגדול ואני הלכנו ברחוב", נזכר גילי. "לפתע החל לרדת גשם, ואנחנו ´נדחפנו´ תחת מטרייה של ישראלי אלמוני נחמד שאינו שומר תורה ומצוות. כמובן שמייד הזמנו אותו לביתנו, והוא קצת היסס. אך כיוון שהוא אוהב לבשל, אמרנו לו ´לפחות תבוא לעזור לבשל...´. כמובן שהוא הגיע ונהנה מאוד. לפני כמה חודשים פגשתי אותו שוב בארץ, רק שהפעם הוא כבר לבש חליפה שחורה עם מגבעת. הוא סיפר שבזכות המילה החמה והיחס האוהב, נדלק אצלו הניצוץ".

לא מעט הפרעות

בדרך לבית הנכסף על הים, נאלצו בני הזוג חוטר לעזוב את ביתם שבאיתמר עוד לפני שמצאו להם בית חדש ומזמין ביפו. לכן בשלב זה חיפשו להם משכן זמני, לפחות עד שימצאו בית קבע. בינתיים לא היה להם היכן לגור, ובמשך חודש נדדו בכל יום או כמה ימים למקום אחר - לעיתים אצל ההורים או חברים. לילה אחד אף העבירו בסניף בני עקיבא ישן, כשהילדים ישנו על הגג בשקי שינה...

זו הייתה נקודת משבר עבור גילי. "היו כל כך הרבה מניעות, וכל רגע כביכול היה נדמה שאלו רמזים עבים שלא ללכת על זה ואולי לוותר... למה לא ויתרנו בסוף? כי תמיד ראינו בקצה את התקווה, והבנו שכל קושי כזה או אחר רק מקרב אותנו אל היעד. ללא האמונה הגדולה היינו נשברים ומוותרים כבר מזמן.."

והנה עוד מניעה: לאחר טלטלות וחודש על גלגלים בדרכים, מצאה לה המשפחה דירה קטנה וזמנית ביפו. ביום המעבר הגיעו חבר´ה מהישיבה לעזור. היה זה יום שרבי מאוד, וכשהגיעה המשאית המובילה התברר שהיא קטנה מידי לתכולה... בכל זאת העמיסו מה שיכלו ליפו, ואז כאשר השכנים הערביים גילו שמשפחה דתית עוברת לשכונה, ערכו להם "קבלת פנים" תוך קריאות "מה, באתם להתנחל פה?! תחזרו לשטחים..". ואם לא די בכך שהחמסין התיש אותם, הברזים בכל הבית לא היה תקינים, וזרמו בהם מים רותחים בלבד. גילי נזכר: "זה התיש את כולנו, כולל את הילדים. כל הזמן נתקלנו בקשיים בדרך, אבל המשכנו להאמין ששום דבר טוב לא מגיע ללא מניעות..". הדירה הייתה קטנה מאוד - שני חדרים לכל החמולה - וכמובן שהייתה אמורה להיות זמנית, אך למעשה לא הייתה כ"כ זמנית. השהות נמשכה כשנה, ולא ממש היה ניתן למצות במלואה את המטרה שלשמה עברו - הקמת בית שהוא גם מרכז יהודי מזמין אורחים. על אף התנאים הקשים והצפיפות קיימו בני הזוג שיעורי תורה וסדנאות בביתם, וערכו בו אפילו מסיבת חנוכה.

מה בעצם דוחף אתכם לעשייה הזאת?

"כשהיינו בשליחות בהודו הבנו מה זה בית יהודי ואיך הוא צריך להראות. בארוחת שבת, כשכולנו ישבנו סביב השולחן ושרנו מעומקא דליבא, לא הבחנו בין חילוני, דתי, ימני או שמאלני. כולנו יהודים ובעיקר בני אדם. האחדות שלטה שם, וזה מה שאנו רוצים שיהיה כאן. לעתים יש תחושה שבחו"ל הרוחניות מזנקת לשמיים, וזה דועך כשחוזרים לארץ ולשגרה. אנו החלטנו להחיות את הדעיכה הזאת פה בארץ. לא צריך לנסוע עד להודו בשביל להרגיש את החמימות היהודית הזאת"

"אנו מאמינים שעם ישראל זקוק לאחדות ואנחנו רוצים לחיות את האחדות הזאת. אנו מרגישים שהאמת שלנו היא אהבת ישראל אמיתית ללא עכבות, וזה הולך איתנו לאורך כל הדרך וכך אנו מחנכים את ילדינו. לא קל לנו להיות בעיר, אנחנו אנשי טבע, רגילים לכפר ולמרחבים הפתוחים אבל בכל זאת חשוב לנו להיות חלק מהחיבור הפשוט הזה לאנשים ולכן אם זה צריך להיות ביפו אז שם נהיה. אנחנו באמת מאמינים שזה הייעוד שלנו"

משפחת פוגל - האובדן הגדול

בחודש אדר תשע"א (2011) קיבלו בני משפחת חוטר בשורה מרה על הרצח המתועב של משפחת פוגל באיתמר. הבשורה הייתה קשה מנשוא, ועד היום הם מתמודדים עם הכאב. בני משפחת פוגל היו חברים טובים של בני הזוג חוטר. לאחר הבשורה הקשה החליטו החוטרים לעזוב את הבית הזמני ביפו, שבין כה וכה לא מילא אחר ייעודו, וכשמצאו סוף-סוף את הבית על הים החליטו גילי וזוהר שבית זה לא יהיה רק מפעל הנצחה לזכרם, אלא דווקא מפעל המשכה של משפחת פוגל. רועי, בנם של רותי ואודי פוגל ז"ל, פוקד עד היום את בית חוטר לעיתים קרובות, והדבר מוסיף לגילי וזוהר לא מעט מוטיבציה להנעת הפרויקט כולו.

הקושי העיקרי שנאלצים החוטרים להתמודד עמו מדי יום הוא במישור הכלכלי. "לתחזק בית מהסוג שלנו זה לא פשוט בכלל, בפרט שאנו שואפים לכמה שיותר פעילויות ואירוחים בשבתות. ולעיתים איננו יודעים אם נשרוד עד החודש הבא", הם מודים. "תודה לאל, ברוב המקרים אנו מצליחים להתגבר, אבל זו מלחמת הישרדות לא פשוטה כלל. ביום שלא נצליח לגבור על המכשולים - הבית ייסגר...".

הפעילות בבית נרחבת מאוד, מדי יום ביומו מתקיים שיעור תורה באווירה טובה עם שתייה וכיבוד, גילי מעביר סדנאות בערבים, ובמשך היום מגיעים אנשים לבד, וגם זוגות לייעוץ. כמו כן נערכים ערבים לנשים - סעודות אמנים, הפרשת חלה ועוד.

בנוסף, מתקיימת בבית תוכנית סטודנטים של נפש יהודית, שנקראת "פנימה", במסגרתה לומדים סטודנטים ארבע שעות בבית היהודי, פעם בשבוע, ומקבלים מלגת לימודים; בימים אלו ממש נערך גילי לפתיחת שיעורי תנ"ך שילוו בסיורים ברחבי הארץ, בהדרכתו.

ואם זה לא מספיק, מדי שבת (כשהם בבית) מתקיים אירוח חלומי. זוהר מבשלת להמוני האורחים שלוש ארוחות שבת, והרבה קינוחים בין הארוחות. השבת בבית חוטר כוללת בין 25-50 איש בכל ארוחת שבת. "לעתים עד השעה 15:00 בשישי בצהריים אנו לא יודעים כמה אורחים יהיו", מספרת זוהר.

חשוב לציין שכל הפעילויות, כולל השבתות בבית, נערכות באופן פתוח, בחינם לגמרי (מלבד הופעות מוזיקליות, בסכום סמלי). בנוסף מארגנים גילי וזוהר שבתות אירוח והתחזקות.

"לשם הבהרה, אמנם אנחנו גרים בבית הזה, אבל הבית הוא לא שלנו", מדגישים השניים, "הוא בעיקר של הקב"ה ושל כלל האוכלוסייה. אנחנו רק מתפעלים אותו כדי שיהיה ליהודים יקרים לאן להגיע, אם זה סתם לבקר ולטייל אחר כך לאורך החוף, אם זה לדבר קצת ולשפוך את נבכי הלב, אם זה לשמוע שיעורי תורה או להחכים בסדנאות על זוגיות, או אפילו סתם לקפוץ לארוחת צהריים... התפקיד המרכזי של הבית הוא לא להיות עוד מרכז להעברת שיעורים וסדנאות אלא להיות בית, משפחה, שמחה, עם המון אהבה ויחס חם ואישי", אומר גילי.

מרבית היום מתנהל כסדרו עבור הילדים, וכולל בית ספר, הכנת שיעורים, ארוחת צהריים ואפילו חוג העשרה. עיקר השתלבות הילדים בפעילות היא בשעות הערב, שם הם חלק בלתי נפרד מהפעילות. "הילדים יודעים שמהות הבית היא הכנסת אורחים, וכשמגיע אורח הם מקבלים אותו בסבר פנים יפות", מספר גילי.

שיר חדש, 13, הבן הגדול, רכש לו כבר כמה חברים שבאים לבקרו בבית, וגם הוא הולך אליהם הביתה. פאר חיים, 11, נותן באופן ספונטני דרשות בשבת. מויש´לה, 5, מציע לכל מאן דבעי ללמוד בחברותא. החבר´ה שמגיעים מדי ערב ממש חיים את חיי המשפחה של החוטרים. "לעיתים נדמה לי שהחבר´ה מגיעים בשביל הילדים ועל הדרך לפעילות", אומרת זוהר בחיוך.

אחד המאפיינים הבולטים שמלווה אותם לאורך הדרך הוא הכוח והרצון לתת ולאהוב ללא תנאים, לא משנה מאיפה באת ומה הרקע שלך. "חלק גדול מהאנשים שחזרו בתשובה לא חזרו מדברים גדולים אלא דווקא מהדברים הקטנים - חיבוק, תשומת לב והקשבה", היא אומרת. שיחות עמוקות עד אמצע הלילה בעניינים מהותיים עקרוניים או סתם עניינים אישיים הם דבר שבשגרה; הבית פתוח לכו-ל-ם.