"תוך הנחל" לפרשת תצוה ● שיויתי ה' לנגדי תמיד

בליל שבת קודש פרשת תצוה ה'תשס"ח, מסר הצדיק מוהרא"ש זצ"ל שיחה נפלאה, על פי דברי רבי נחמן מברסלב זיע"א בליקוטי מוהר"ן חלק א' סי' צ"ד, המדבר מתיקון העולם ומהעלאת ניצוצי הקדושה שבכל דבר ● מהי עיקר עבודת האדם בעולם הזה? ● כיצד זוכים לעיניים שרואות הכל? ● זאת ועוד, בשיחה שלפניכם ● תוך הנחל - פרשת תצוה

פתח ואמר מוהרא"ש זצ"ל, רביז"ל אומר (מוהרא"ש חזר על תמצית דברי רביז"ל בתורה זו), אמרו רבותינו זכרונם לברכה (סנהדרין לז:) 'חייב כל אדם לומר בשבילי נברא העולם', וחייב לתקנו, ומהו התיקון, שיראה שיעלה כל הניצוצות שבכל דבר, וכשיסתכל בדבר מה, תיכף יאמין באמונה שלמה שיש בדבר הזה אותיות וניצוצות, וכשיש לו עין כזה, כשמסתכל בדבר מהעולם, בודאי נתעלין הניצוצות, וזהו (שמות כ"ח) "ועשית ציץ זהב טהור", 'ציץ', מלשון הסתכלות, כשהוא טהור באמונה ובחכמה, אז, "ופתחת עליו פתוחי חותם", היינו שתפתח על ידי עין כזה הניצוצות החתומים בכל הדברים, ותעלה אותם "קודש לה'", עיין שם כל זה בדברי רביז"ל.
 
והסביר מוהרא"ש, כי הנה עיקר עבודת האדם לקדש ולטהר עיניו עד שבכל מקום שיסתכל יראה רק את אלקותו יתברך, עד דרך שכתוב (תהלים ט"ז)  שויתי הוי"ה לנגדי תמיד, וכתב הרמ"א (ריש אורח חיים) שהוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים אשר הולכים לפני האלהים וכו' עיין שם, כי אלקותו יתברך נמצא בכל מקום, וכמו שכתוב (ישעיה ו') מלא כל הארץ כבודו, וצריכין לכוון ראות עיניו להסתכל על האלקות שיש בכל דבר, ולהתקרב אל השם יתברך על ידי אותו דבר (ליקוטי מוהר"ן חלק א' סי' א'), ואז כשמתמיד בזה ימים ושנים רבים, לבסוף זוכה שהשם הוי"ה ברוך הוא מאיר לפני עיניו תמיד, וכשמגיע להשגה הזאת, אזי יש לו "עיני ה'" כביכול, כי עיניו נכללות לגמרי בו יתברך, ורואה רק את אמתת מציאותו יתברך בכל מקום שמסתכל, בסוד (תהלים ל"ד) "עיני הוי"ה אל צדיקים", שלצדיקים יש עיני ה', כי עיניהם רואות רק את אמתת מציאותו יתברך, ועל ידי זה יש להם כח להחזיר בני אדם בתשובה, כי אדם שעובר עבירה, חס ושלום, אינו רואה עד היכן הפגם שלו מגיע, ומחמת זה אינו חוזר בתשובה, אבל הצדיק שיש לו עיני ה', רואה היטב עד היכן פגם החטא מגיע, וכשהצדיק רוצה שאדם יחזור בתשובה, הוא נותן בו את עיניו הקדושות על זמן מה, ואזי האדם רואה עד היכן הפגם שלו מגיע, ואין עונש גדול מזה, שזה מה שנאמר אצל רבי שמעון בר יוחאי כשראה יהודה בין גרים שמסרו למלכות (שבת ל"ד:) נתן בו עיניו ונעשה גל של עצמות, היינו שהצדיק נתן בתוכו את העינים הקדושות שלו, ואז נעשה גל של עצמות, שנתגלה לו מה שהיה סגור ואטום ממנו עד עכשיו, ואין עונש גדול מזה (ליקוטי מוהר"ן חלק א' סי' צ"ח), נמצא שכל מדרגת אדם נמדדת לפי עיניו, וככל שאדם זוכה לקדש ולטהר יותר את עיניו, כן נכללות העינים שלו בהשם יתברך, וזוכה להסתכלות טהורה - כולה קודש לה'.
 
והנה לפי זה מובן למה בני אדם מזלזלים מאד בצדיקים הדבוקים בהשם יתברך, ואין להם שום השגה בהם כלל, כי אם אין לאדם עינים קדושות הרואות את אלוקותו יתברך מכל דבר, ואינו מקיים שויתי הוי"ה לנגדי תמיד, נמצא שאינו מסתכל על אלקות, ואם כן איך יכיר את הצדיק שעיניו רואות תמיד רק אלוקות, ואינו מסיח דעתו משם הוי"ה ברוך הוא כלל, הרי אם אינו מכיר את המקור של הקדושה, בוודאי לא יכיר את היוצא ממנה, וכמאמר אנשי שלומינו, שכדי להכיר צדיק ואיש כשר, צריך להיות בעצמו צדיק ואיש כשר, ולכן מובן למה לא הכירו מעלת רבי שמעון בר יוחאי, ואיך מסרו אותו למלכות, כי רבי שמעון בר יוחאי היה דבוק בו יתברך בתכלית הדביקות, והיו לו עיני ה', אבל אלו שלא הגיעו לזה לא הבינו את מעלתו כלל, ולכן מסרו אותו למלכות, אבל כשרבי שמעון בר יוחאי "נתן בו עיניו", ומסר לו העינים הקדושות שלו על זמן מה, "נעשה גל של עצמות" שנתגלה לו מה שהיה סגור ואטום ממנו עד עכשיו, וראה מה שפגם, וזה היה העונש הכי גדול, ולכן אשרי מי שזוכה לקדש ולטהר את העינים שלו, ומשתדל בכל פעם להסתכל על האלקות שבכל דבר, ולקיים שויתי הוי"ה לנגדי תמיד, כי אז יזכה להארה של "עיני ה'", ותהיה לו השגה והרגשה בצדיקים הדבוקים בו יתברך באמת, אשרי לו ואשרי חלקו.
 
וקישר מוהרא"ש את הענין הנ"ל לפרשת השבוע בקשר נורא ונפלא מאד, כי הנה מצינו בפרשת השבוע את מצות עשיית הציץ, וכמו שכתוב (שמות כ"ח) ועשית ציץ זהב טהור ופתחת עליו פתוחי חותם קודש לה', והנה יש לנו כלל מהספר הקדוש "תולדות יעקב יוסף" שקיבל מרבו הבעל שם טוב הקדוש זי"ע, שקיבל מרבו אחיה השילוני, שכל מצוות התורה הן נצחיות, ושייכות בכל אדם, בכל זמן ובכל מקום, ואם כן ראוי להבין איך מצות עשיית הציץ שייכת לכל אדם בכל זמן, ואיך נוכל להוציא ממנה עצות טובות לעבודת השם יתברך, והנה על פי דברי רביז"ל הנ"ל מובן הענין מאד, כי הנה הציץ מלמד אותנו על הדביקות בו יתברך, שלא נסיח דעתינו ממנו יתברך כלל, ונקיים שויתי הוי"ה לנגדי תמיד, וכמו שאמרו חכמינו הקדושים (שבת י"ב.) אסור להסיח דעת מן התפילין, קל וחומר מציץ, ומה ציץ שאין בו אלא אזכרה אחת, אסור להסיח דעתו ממנה, וכמו שכתוב (שמות כ"ח) והיה על מצחו תמיד, תפילין שיש בהן מ"ב אזכרות, קל וחומר שאסור להסיח דעת מהם, עיין שם, נמצא שעיקר הדביקות לומדים מן הציץ, ולכן ציץ הוא מלשון הסתכלות, וכמו שכתוב (שיר השירים ב') ומציץ מן החרכים, כי הדביקות ניכרת בתוך העינים, כשאדם מכוון ראות את עיניו להסתכל על האלוקות שיש בכל דבר, ולקיים שויתי הוי"ה לנגדי תמיד, ואז העינים שלו נכללות בעיני ה', והוא מעלה ניצוצי קדושה שיש בכל בכל דבר, וגורם תיקון העולם, וזהו ועשית ציץ זהב טהור, היינו שתהיה לך הסתכלות יקרה וטהורה, שבכל מקום שתסתכל - תראה את שם הוי"ה לפני עיניך, בחינת שויתי הוי"ה לגנדי תמיד, ולא זה בלבד, אלא ופתחת עליו פיתוחי חותם, היינו שתהיה הדביקות חקוקה וחרוצה בך כל כך, עד שכל מי שיסתכל עליך גם כן יראה "קודש להוי"ה", כי לשם זה נתן הכהן את הציץ על המצח במקום ראיית בני אדם, כדי שכולם יראו את שם הוי"ה בכתב בולט, ויחזרו בתשובה שלימה ויבואו לדביקות, על דרך שכתוב אצל רבי שמעון בר יוחאי "נתן בו עיניו ונעשה גל של עצמות", כי מהכהן שהוא הצדיק, קיבלו הסתכלות דקדושה, לראות עד היכן פגם העוון מגיע, ועל ידי זה חזרו בתשובה, וכן איתא בזוהר הקדוש (ויקהל רי"ח:) שכל עזי הפנים בישראל, כשהיו מסתכלים בציץ, היה לבם נשבר בקרבם ומתביישים במעשיהם, עיין שם, נמצא שמן הציץ יוצא לימוד עצום בדביקות הבורא יתברך שמו, איך לקדש את העינים עד שזוכות לראות את ה', ולקיים שויתי הוי"ה לנגדי תמיד, והשם יתברך יזכנו להגיע אל קדושת העינים באמת, ונזכה לעלות ולהכלל בו יתברך לגמרי מעתה ועד עולם אמן ואמן.