פרשת תצוה ● מסביב לשלהבת אחת

"להעלות נר תמיד" ● בעוד פרשת השבוע שומרת על תנופת ההכנות שהחלה בה בפרשה הקודמת, בעוד היא ממשיכה בהנחיות לקראת המבצע הגדול של הקמת המשכן - סוטה הפרשה בתחילתה מן הקו הכללי הזה: היא מציבה בראשה פרשה קטנה, שאינה מן העניין, ולא כאן מקומה ● דברים על פרשת השבוע, המאירים את חיינו העכשויים לאור המקורות

 

בעוד שעיקר הפרשה עוסקת בתכנון בגדי הכהנים, באופן לבישתם ובצורת הקדשת הכהנים למלאכת הקודש (שמות פרק כח), פותחת היא בכמה פסוקים, העוסקים בשאלות, כיצד להעלות אור במנורה, שעדיין לא נוצרה, והיכן תעמוד במשכן, שעוד לא הוקם.

וכך נאמר בפסוק:

"ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך... להעלות נר תמיד" (שמות כז, כ).

צודקת ביותר היא שאלת דון יצחק אברבנאל, בפירושו על התורה:

"מדוע צווה כאן על עריכת הנרות? שזה לא היה ראוי לצוותו, כי אם אחרי עשיית המשכן והנחת המנורה וכל הכלים במקומם".

ומשום ששאלה זו הגיונית ובמקומה, והואיל ומיקום פרשיות התורה מלא הוא במשמעות כדבריה עצמה, מן הצורך והחובה להבין מה סיבת הזריזות, שגילתה כאן התורה. מדוע באמת ראתה צורך לעצור בנקודה זו - באמצע הפעילות הקדחתנית של בניית המשכן - ולהזכיר דווקא את מצוות הדלקת הנר העתידה?

מדוע עמדה בחוץ?

אכן, כפי שהתורה נוהגת בדרך כלל, נהגה גם הפעם. אין היא מסבירה את מעשיה. היא אומרת, מצווה, מספרת, והאדם - היודע את דרכי הלימוד של דבריה - מפיק מתוכם את המשמעות, הגלומה בכל מילה ואות.

גם במקרה הנר, נובעת המשמעות מן הפרטים שהוזכרו בכתובים, הדנים בו. ואנו נזכירם אחד לאחד.

פרט ראשון הוא מיקום המנורה במשכן: "באהל מועד מחוץ לפרוכת אשר על העדת יערך אתו אהרן ובניו" (שם, כא).

הצורך להדגיש זאת הוא המושך את תשומת הלב. הפרוכת חצצה בין "קודש הקדשים" לבין שאר חלקי המשכן. ב"קודש הקדשים" עמד ארון העדות. בו הושמו לוחות הברית, שניתנו בסיני, והוא היה מקום השראת השכינה במשכן. הכניסה למקום זה היתה אסורה בתכלית. רק פעם בשנה, ביום הכיפורים, נכנס הכהן הגדול אל מעבר לפרוכת. ואם כן, מה מבקש הפסוק להדגיש, שהעלו אור במנורה, העומדת מחוץ לפרוכת?

תשובה:

"היא נתונה מחוץ לפרוכת להודיעך, שאין הקב"ה צריך לאורה" (פרשנים). נוסח דברים, שנלמד גם מן הפסוק הקודם: "ויקחו אליך", "אליך ולא לי, לא לאורה אני צריך" (מסכת מנחות פו, א).
 
אם שולט הדטרמיניזם ברוחו של האדם, אין מקום לתביעת אחריות מוסרית מלאה על מעשיו, לטוב ולרע. 
 
זהו שיעור חשוב. פילוסופיית חיים שלימה, הנלמדת מעצם הצבת המנורה במקום שהוצבה. זהו מעשה, העוקר מלב היהודי את אמונת ההבל של עובד האלילים, הרואה בשאיפת הקשר של האלוקים עם האדם צורך אלוקי. כאילו הוא הזקוק לקשר זה. דעה פסולה זו (החודרת לאחרונה לשולי החברה בארץ בתיווכן של כתות הודיות שונות), פוגמת בחרותו המוחלטת של האלוקים, ומכחישה למעשה את חירותו של האדם, שבו מצוי ניצוץ אלוקי. מחשבה זו הינה הרת אסון. שכן, אם האלוקים כבול לחוקיות, הרי כך גם האדם. ואם שולט הדטרמיניזם ברוחו של האדם, אין מקום לתביעת אחריות מוסרית מלאה על מעשיו, לטוב ולרע.

ובאמת, וכי זקוק האלוקים לאור, שיעלה האדם?

"הגלגל הזה של חמה (השמש) אחד ממשמשי הוא, ובשעה שיוצא לעולם, אין כל בריה יכולה ליזון עיניו ממנו.. ולאורך אני צריך?" "הברק הזה אחד מתולדות האש של מעלה הוא, ומסוף העולם ועד סופו מבהיק אורו, ולאורך אני צריך?"

"הגלגל הזה של עין - אין אדם רואה מתוך הלובן שיש בו אלא מתוך השחור. אמר הקב"ה: מה מתוך חשיכה בראתי לך אורה, לאורך אני צריך"? (מדרש רבה ויקרא לא, ח).

מדרשים אלה לועגים באירוניה למחשבת התלות של האלוקים בעולמו. הם מציגים את הבורא כמקור האור, כמשפיע הבלעדי על היקום, מן השמש בגבורתו ועד לאישון עינו של האדם.

"וכי לאורך אני צריך?" לא. אולם אתה האדם הוא שזקוק לו.

לאורו של הנר

ואמנם, כשאר כלי המשכן גם הנר סמל הוא לאדם.

אורו בא, כמובא בפסוק מ"שמן זית זך". גם עובדה זו היא סמל. שמן הזית שונה מ"כל המשקים המתערבים זה בזה, והשמן אינו מתערב אלא עומד. כך ישראל אינן מתערבים עם העכו"ם" (מדרש רבה שמות לו, א).

זהו, אפוא, הסמל הראשון. חוק העם כחוק השמן. הוא פשוט אינו מסוגל להתערב בשאר האומות. העם ניסה להתבולל ולהיעלם. בכל הלב ניסה, ולא הצליח. הוא נותר חטיבה בפני עצמה. ההיסטוריה, לפחות, הוכיחה את "חוק השמן היהודי".

זאת ועוד, "כשם שהשמן מאיר, כך בית המקדש מאיר לכל העולם, שנאמר (ישעיה ס, ג) 'והלכו גויים לאורך': ולכן נקראו אבותינו "זית רענן" - שהם מאירים לכל". (שם).

זו המחשה נוספת: אי התערבותנו באומות היא תרומתנו הגדולה לאנושות. היא שאפשרה לנו "להאיר לכל" - באורנו המיוחד. ושוב עומדת ההיסטוריה לצד מדרש עתיק זה. התרבות האנושית כלל לא הפסידה משמירת ייחודנו (פרטים מאלפים ביותר ימצא הקורא בספרו של פרופ' ססיל רות, "תרומת היהודים לתרבות העולם").

באוזניו של היחיד

אולם, בצד הסמלים הלאומיים לחשה שלהבת נר התמיד, שדלקה "מערב עד בקר" (שם, כא), דברים חשובים גם באוזנו של היחיד בישראל.

היא לחשה לו, "שמי שעומד באפלה ונר בידו: ראה אבן - לא נכשל, ראה ביב - ולא נפל. למה? על שיש בידו נר" (שם במדרש לו, ג). כי הנר מאיר לאדם, בכוחו לגרש אפלה רבה ולסייע לאדם למצוא את דרכו. כך גם נר תורתו: "שאם עוסקים בה, מאירה בכל מקום". היא מעניקה כיוון לאדם במבוך החיים היא המאירה לו בשבילי עולם אפילים לבל יכשל.

שלהבת הנר רמזה (ורומזת) על תענוג ההתעלות והזיכוך העצמי, הטמון בעשיית המעשה הטוב: "כי כל מי שעושה מצוה הוא כאילו מדליק נר לפני הקב"ה ומחיה נפשו" (שם).

מעשה טוב הוא אור לנפש. הסיפוק והאצילות, שהיא חשה מהגשמת המעשה, מחיה אותה.

ועוד שיעור מאלף לאדם, המתבונן בנר.

"מה הנר הזה, כשהוא דולק, אפילו אלף אלפי נרות מדליקין הימנו - אורו במקומו" (שם).

כל חומר המעניק לזולתו מן השפע המצוי בידו, מחסיר את הכמות שנתן מעצמו. לא כן הנר.  
 

בדברים אחרונים אלו מציין המדרש תכונה מיוחדת של האור. תכונה, שאינה בנמצא בחומר אחר. כל חומר המעניק לזולתו מן השפע המצוי בידו, מחסיר את הכמות שנתן מעצמו. לא כן הנר. אנו יכולים להדליק בנר אחד אלפי נרות, ואורו לא ייפגם במאומה. זו תכונה, הראויה לציון, כי היא טמונה גם באור רוחו של האדם. המעניק לזולת, לעולם לא יחסיר מעצמו, כמאמר הפתגם על החיוך: "אינו עולה מאומה, אך ערכו רב. הוא מעשיר את המקבל בלי לרושש את הנותן". פתגם, התלוי על כותלי משרדים רבים, אך לא תמיד יורד מהם אל הלב, אל העיניים ואל שפתי משרתי הקהל למיניהם. זו המציאות בכל מקום בו אנו נדרשים להעניק לזולת.

המדרש, מיטיב לתאר את המאבק, המתחולל:

"הרבה פעמים, שאדם מחבב בלבו לעשות מצווה, ויצר הרע שבתוכו אומר: מה לך לעשות מצווה ומחסר את נכסיך? עד שאתה נותן לאחרים, תן לבניך, ויצר הטוב אומר לו: תן למצווה - ראה מה כתיב: 'כי נר מצווה'... כך כל מי שיתן למצווה אינו מחסר את נכסיו" (שם).

כי במתן החומרי מעשיר האדם את הרוח. הוא תורם כסף ובונה אישיות, אישיותו שלו. מקדיש שעות לזקוקים לו, ונשמתו מתעצמת.

כך האיר הנר. נר התמיד הקטן, שהיה לשיעור גדול וחשוב. הוא קבע את היחס הנכון כלפי הבורא, העם והאנושות, כלפי עצמו והזולת. על כן חשוב היה, חשוב מאוד, שייחרת שיעור זה בלבות בני ישראל עוד בטרם יקימו מעשית את המשכן.

הרב משה גרילק שליט"א / פרשה ופשרה22/02/2015 07:10
חזרה
עבור לתוכן העמוד