רעיון לפרשת השבוע "תרומה"

"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה: מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי" ● האם האדם צריך לתת? ● למה בעצם שלא ישמור את כל השפע לעצמו? ● "וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ" - איפה באמת חבוי "הַמִּשְׁכָּן" בימינו? ● הרב ערן שצמן מגיש: רעיון לפרשת "תרומה"

פרשת " תְּרוּמָה" עוסקת בהקמת המשכן ובהוראות המדייקות להכנתו. כחלק מתהליך הקמת המשכן נדרשו בני ישראל לתת בנדיבות מתוך רכושם " זָהָב וָכֶסֶף, וּנְחֹשֶׁת".

ידוע כי בני ישראל היו במצרים עבדים, וכדי שלא יצאו ממצרים חסרי כל, דאג הקב"ה שיתנו המצרים לבני ישראל את כל כלי הכסף וכלי הזהב שהיו ברשותם (תשלום על שנים של עבדות):
וְנָתַתִּי אֶת חֵן הָעָם הַזֶּה, בְּעֵינֵי מִצְרָיִם; וְהָיָה כִּי תֵלֵכוּן, לֹא תֵלְכוּ רֵיקָם. וְשָׁאֲלָה אִשָּׁה מִשְּׁכֶנְתָּהּ וּמִגָּרַת בֵּיתָהּ, כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת" (שמות ג).

מכאן שהיה לבני ישראל זהב וכסף רבים, ויכול היה כל אחד מישראל "אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ", לקחת מרכוש זה, ולתרום עפ"י רצונו עבור הקמת משכנו של הקב"ה.

למה נכתב "וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה" ???
צריך היה לכאורה להיכתב "ויתנו לי תרומה".
אין מתנות חינם!, הקב"ה נותן לאדם שפע, כדי שייקח מתוך השפע שקיבל, ויתרום למטרות של קדושה – צדקה לנזקקים, סיוע ליהודים (גמ"ח), החזקת תלמידי חכמים, תרומה לבית הכנסת ...

"מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי" -
נתינה היא רצון חופשי, העיקרון של התיקון האישי בעולם, הפיכתו של הרצון לקבל לעצמו לרצון חדש של השפעת חסד מעצמנו לאחרים.

יש אומרים כי את הפסוק צריך לפסק באופן הבא:
"מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ -- לִבּוֹ תִּקְחוּ" –

כי רוצה הקב"ה את נתינת הלב, את ההקרבה של האדם, הנתינה הבאה מעומק ליבו – הקב"ה רוצה לבחון את מידת האמונה והביטחון שיש לאדם בו, את מידת נכונותו לגבור על תאוותיו לממונו – ורצונו לעשות בממון שימוש שעל מנת להשפיע שפע לאחרים.

"לִי הַכֶּסֶף וְלִי הַזָּהָב נְאֻם ה' צְבָאוֹת" (חגי ב ח)
הקב"ה אינו זקוק לבני האדם שיביאו אליו את כספם, כאשר נותן הקב"ה שפע לאדם, הוא נותן לו בכך את הבחירה החופשית –

האם יאגור לעצמו בלבד, או גם ייתן גם לאחרים (צדקות ומעשרות).

הנתינה היא לכאורה מרכושו הפרטי של האדם "כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ", אולם האדם אינו באמת נותן משלו, אלה לוקח ממה שנתן לו הקב"ה – כדי להחזיר מרצונו אל עולמו של הקב"ה.

כיוון שייצר הקב"ה לאדם האשליה, כי הוא זה המרוויח את כספו בכוחו שלו, משמש מנגנון "הנתינה מרצון חופשי" כמדד הטוב ביותר לבחון - מי באמת מודע לאשליה, ועל כן מסוגל לגבור על יצרו - ולתת.

נכתב "וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה" – כיוון שהאדם הנותן, מבין שהוא למעשה לוקח ממה שקיבל מעת הקב"ה, ובזכות זו גם לוקח לעצמו מצווה גדולה.

בכך שמדביק האדם את רוח ליבו אל הנתינה, וכיוון שבחר לגבור על יצרו (הרצון לשמור את כל השפע לעצמו), הופך האדם את עצמו לכלי רוחני גדול יותר, ומסוגל למשוך אל עצמו עוד ועוד שפע חדש. הקב"ה רואה באדם זה כראוי לקבל עוד ועוד ממון, וממנה אותו להיות משותפיו הנאמנים, העוזרים לו בפיזור ובחלוקה השפע בעולמו.

"תֵּן לוֹ מִשֶּׁלּוֹ, שֶׁאַתָּה וְשֶׁלְּךָ שֶׁלּוֹ" (משנה אבות ג ז)

"וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ" -  איפה באמת חבוי "הַמִּשְׁכָּן" בימנו?

"וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ; וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹכָם" -
זהו אולי אחד העקרונות הגדולים בתורה כולה. כי מהות האדם בעולם הזה לעשות את גופו החומרי מקדש לקב"ה - לקדש עצמו ע"י שלוקח כל אחד מיצריו הבהמיים ומעלה אותם לקדושה עפ"י בדרך התורה.

וכאשר אדם עושה גופו מקודש, וכל כוונת מעשיו להטיב ולרצות את בוראו, אז בא הקב"ה ושוכן בתוכו ממש (גופו הופך משכן).

האדם נמשל למעין כרכרה הרתומה לסוסים (גוף האדם, הרתום אל נפשו הבהמית)
ועל הכרכרה יושב לו עגלון (שהוא הכוח באדם, המסוגל לשלוט בנפשו הבהמית ויצריו).

כאשר יש לכרכרה יעד נסיעה ברור, והיא נוסעת בדרך בטוחה, תוך שהעגלון שולט בסוסים ומוביל אותם בבטחה אל היעד - אז יהיה מוכן גם הנוסע לעלות על הכרכרה ולשכון בה במהלך הנסיעה.

כאשר אדם שולט ביצריו הבהמיים, ומוביל את עצמו בעולם בדרכה הבטוחה של התורה, ויש לו יעד ברור בחייו (קידוש הגוף החומרי ויצרו הבהמי) – אז מוכן הקב"ה להיות אותו ה"נסוע" בכרכרה שלו – בתנאים הללו מוכן לשכון בתוכו, ולתת לאדם זה את התשלום הראוי לו, בסוף הנסיעה.

אולם כאשר העגלון אינו מוביל את הכרכרה, ואין מי שיכוון את הסוסים (היצרים הבהמיים משתוללים ללא שליטה), והסוסים הם אלו המובילים את הכרכרה אל השדות הפתוחים, ללא כיוון ובהתאם לרצונם הבהמי (תאוות ויצרים חומריים שאינם בדרך התורה הבטוחה) – אין אף נוסע בעולם שירצה לעלות לשבת ולשכון בכרכרה שכזו.

זהו אדם ללא שכינה וללא קדושה – אשר יצריו הבהמיים מובילים אותו בחייו, וכל ענינו בעולם הוא מציאת ריגושים ועינוגים ליצריו – אדם זה אינו יכול להיות משכן ראוי לקב"ה.

"כְּכֹל, אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ, אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן, וְאֵת תַּבְנִית כָּל כֵּלָיו; וְכֵן, תַּעֲשׂוּ" -
"מַרְאֶה אוֹתְךָ" – תורה מלשון הוראה, על כן הכוונה לדרך התורה ולהוראותיו של הקב"ה לאדם, כיצד עליו להתנהל בעולמו.

"תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן" - כל תרי"ג המצוות והחוקים לחיים טובים ומאוזנים, הניתנים בתורה.
"תַּבְנִית כָּל כֵּלָיו" – אלו תרי"ג אבריו של האדם – על כן ניתנו בתורה תרי"ג מצוות לתקן בהם תרי"ג רצונות בהמיים, שהם תיקונם של תרי"ג האברים – כנגד כל אבר בגוף יש מצווה המתקנת אותו ומכניסה בו חיות.

וכאשר "וְכֵן, תַּעֲשׂוּ" – כך תקדשו עצמכם, ובכך תהיו בטוחים שמתקיים בכם " וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ; וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹכָם.".

כל חלק במשכן שקול כנגד אבר אחר באדם. והחשוב מכל הוא קודש הקודשים שם מצוי ארון הברית ובו הלוחות – אשר שקולים כנגד ליבו של האדם. כאשר בוחר האדם לתקן את מעשיו מעומק ליבו, הוא למעשה מתחבר ללב המקדש, אל המהות הפנימית ביותר של התורה, אל משכנו של הקב"ה ממש.

"וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה, סֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל הַכַּפֹּרֶת, וּפְנֵיהֶם, אִישׁ אֶל אָחִיו; אֶל-הַכַּפֹּרֶת יִהְיוּ, פְּנֵי הַכְּרֻבִים" -

על הארון היו דמויות של שני מלאכים פורשי כנפיים – ופניהם פני תינוקות.
אלו שני היצרים שבלב האדם, הרצון לקבל לעצמו, והרצון להשפיע לאחר – ונקודת המפגש בניהם היא נקודת הבחירה שבלב.

כל אחד מכוחות אלו רוצה לפרוש חסותו על האדם (וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם), ולהשפיע על ליבו בכיוונו.

כאשר האדם מאוזן והולך בדרך התורה הוא משתמש בשני הכוחות בתבונה – הוא מפעיל את רצונו לקבל תחילה ואוגר שפע, ואז מפעיל את רצונו להשפיע, ומתוך השפע שקיבל נותן לאחרים ומקדש עצמו.

במצב זה נאמר על הכרובים " וּפְנֵיהֶם, אִישׁ אֶל אָחִיו" – הם רואים זה את זה – כמו היהודי הרואה את צרותיו של היהודי האחר ויוצא לעזור לו – איש רואה את אחיו.
שלא כמו המצרים במכת החושך בהם נאמר "וַיְהִי חֹשֶׁךְ אֲפֵלָה בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרַיִם, שְׁלֹשֶׁת יָמִים.  לֹא-רָאוּ אִישׁ אֶת-אָחִיו ..." (שמות י).

אולם כאשר האדם אינו מאוזן, ופועל בו כוח אחד בעוצמה רבה יותר מהכוח השני -  הרצון לקבל לעצמו חזק בו יותר, אז נאמר בכרובים – " אֶל הַכַּפֹּרֶת יִהְיוּ, פְּנֵי הַכְּרֻבִים" -
מבטם כלפי מטה כלפי החומר, ואז גם הם אינם רואים איש את אחיו -  זהו מצב חשוך בו כל אדם רואה רק את עצמו, ודבק ברכושו שצבר לעצמו.

"וְנוֹעַדְתִּי לְךָ, שָׁם, וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים, אֲשֶׁר עַל אֲרוֹן הָעֵדֻת אֵת כָּל-אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אוֹתְךָ"

לב האדם צריך שיהיה מאוזן, אולם רק כאשר הולך בדרך התורה יכול האדם להשיג דרגה זאת – כאשר אדם מגיע לנקודת איזון זו בליבו, אז מתחוללים בחייו ניסים, והקב"ה יורד לשכון בקרבו ושומרו בכל רע.

בדיוק שם בנקודת האיזון פוגש האדם את ההשגחה הפרטית, וחש איך בכל אירוע בחייו, הקב"ה מדריך אותו ומכוון את צעדיו לטובה – וזהו עניין "וְנוֹעַדְתִּי לְךָ, שָׁם, וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים" - שם בליבו של האדם המתוקן שוכן הקב"ה, והוא חש ממש איך הקב"ה מדבר עמו ומכוון אותו בבטחה, בכל רגע ורגע מחייו.