פרשת תרומה ● המגבית המביכה

"ויקחו לי תרומה" ● המגבית הראשונה בתולדות עם ישראל ● המשכן כויתור ● היקום - המשכן - האדם ● חכמת המנורה המאירה ● דברים על פרשת השבוע, המאירים את חיינו העכשויים לאור המקורות

 

בפרשתנו זו נקרא על המגבית הראשונה בתולדות עם ישראל. היא נערכה זמן קצר אחרי מעמד הר סיני. מאז מלומד עמנו, בנוסף לייסורים, גם במגביות. אולם, מגבית ראשונה זו היתה לבן ישראל, המאמין בא-ל אחד, המביכה שבמגביות. לפחות ממבט ראשון.

המגבית התנהלה במרץ, היתה ססגונית ורבת היקף. בני ישראל תרמו לה מכל הלב ומכל הבא ליד: "זהב וכסף ונחושת, ותכלת וארגמן ותולעת שני ושש ועזים, ועורת אילם מאדמים... ועצי שטים, שמן למאור, בשמים... אבני שהם..." (שמות כה, ג-ז). המטרה היתה נעלה ביותר: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שם, ח). האלוקים ביקש, כביכול, לשכון בין בני אדם בבית משלו, בית, בו יעמדו שולחן, ארון, מנורה, מזבחות ושאר פריטים, המוזכרים בפרשת השבוע (פרקים כה-כז).

וזו בדיוק הבעיה, הנקודה המביכה שבמגבית ההיא. שכן "בשעה שאמר הקב"ה למשה 'עשה לי משכן', התחיל [משה] מתמיה ואומר: כבודו של הקב"ה מלא עליונים ותחתונים, והוא אומר עשה לי משכן?" (מדרש רבה שמות לד, א). הפרשנות המקראית לדורותיה תמהה יחד עם משה על הסתירה והניגוד, לכאורה, בין החינוך להאמין באלוקים אחד, רוחני, אין סופי, שאינו נתפס כלל במושגי המרחב והזמן, לבין בקשה זו, האומרת: "ארד ואצמצם שכינתי בתוך אמה על אמה" (במדרש שם). האם לא דיברו לוחות הברית בשפה שונה באסרם עשיית פסל ותמונה לאלוקים, במאבקם נגד כל ניסיון להמחשת האלוקות?

המשכן כויתור

אכן, הסתירה קיימת. המושג "אלוקים" בטהרתו מנוגד לרעיון המשכן הארצי. אולם, דווקא בני ישראל, כפי שמתברר, דרשו את הקמתו. חוש מציאותי ובריא הנחה אותם בהעלותם תביעה זו:

"רבש"ע", טענו, "מלכי גויים יש להם אהל ושולחן ומנורה ומקטר קטורת וכן הוא תכסיסי מלוכה... ואתה הוא מלכנו... לא יהיו לפניך תכסיסי מלוכה? אמר להם: בני, אותם בשר ודם צריכים לזה אני איני צריך" (מדרש אגדה).

תשובתו של האלוקים ברורה: "אני איני צריך", המבקשני, ימצא אותי בלבו. אולם, בני ישראל עמדו על דרישתם, ועל כן: "עשו מה שאתם חפצים, אלא, עשו אותו כאשר אני מצוה אתכם" (שם).

המשכן הוא הפשרה בין האמת המוחלטת, לבין טבעו המוגבל של האדם. 
 
לא האלוקים זקוק למשכן, כי אם האדם. המשכן הוא הפשרה בין האמת המוחלטת, לבין טבעו המוגבל של האדם. זהו הוויתור האלוקי לאנושי שבנו, המבקש להשביע גם את החושים במה שיזכיר לו את נוכחות האלוקים. לא די באידיאלים מופשטים ונשגבים כדי לקיים נוכחות זו בלב. אלו לעולם לא ינצחו את עגלי הזהב למיניהם, הקורצים והנוצצים במוחשיותם ובחושניותם המשכרת. כי האדם נוטה מטבעו למוחשי. המשכן הממשי מסוגל להיות תחליף לעגל. הוא יסייע בידם בעת ההתמודדות בין הכוחות המנוגדים שבלבם. באמצעותו יקל עליהם להתקשר אל האלוקי, אל המופשט מעבר לחושים.

היקום - המשכן - האדם

בני ישראל דרשו משכן, והאלוקים הסכים לדעתם. אולם, את תבניתו, תכניותיו ושרטוטיו סיפק לצוות ההקמה האנושי האלוקים עצמו. "כפי שאני מצוה אתכם" (במדרש הנ"ל). לפניכם התכנית, אתם בצעו אותה - במדויק.

זוהי הוראה משמעותית. היא מעניקה עומק לא ישוער וערך נצחי למשכן. בהוראה זו יצא המשכן מגבולות העשייה האנושית גרידא והפך, אחרי בריאת העולם, לעוד מעשה יצירה של האלוקים. בתבנית המשכן - "בתבניתם אשר אתה מראה בהר" (שם כה, מ) - משתקף מבנה היקום עצמו, על אחדותו ורבגוניותו, על הגלוי והנסתר שבו, על החומרי והרוחני שביסודו.

כך היא דעת הפרשנות הקדומה והמאוחרת כאחת. מן המדרש, האומר, שהמשכן: "שקול כנגד מעשה בראשית", ועד לחוקרי מקרא מודרניים, שמצאו עקרון זה גם במבנה הפרשיות עצמן, במקבילות שבין פרשת "מעשה בראשית", המתארת את בריאת העולם, לבין פרשיות הקמת המשכן. מקבילות במבנה תחבירי, בחזרה שיטתית של מילים מסוימות ובהתאמה רעיונית, המתגלה בפסוקים ובמקופל בהם (עיין בספרה של ד"ר נ' ליבוביץ "עיונים בספר שמות" עמ' 348).

יקום, משכן, ואדם. האדם הניצב בינותם. משולש שווה צלעות, המעורר את המחשבה ואת הדמיון, לרצות לחתור אל הסוד הפנימי. האלוקים ברא עולם לאור תכלית מסוימת ושיכן בו אדם. אדם, הבונה - במעשה מקביל ולפי אותה תכנית - משכן בתוך העולם, כדי להשכין את שכינת האלוקים בתבל.

בהבנת הקשר והמסומל בו, עסקו הפרשנים הדגולים. גם אוהבי הפשט שביניהם נזקקו בפרשה זו אל סמלים מתחום הקבלה, האלגוריה והסימבוליקה היהודית. הדבר מתבקש מאליו.

חכמת המנורה המאירה

סמלי המנורה, שעמדה במשכן, יבהירו לנו מעט את האמור לעיל. הנה פסוקי המקרא, המתארים אותה:

"ועשית מנורת זהב טהור מקשה... ירכה וקנה... ממנה יהיו. וששה קנים יוצאים מצדיה שלשה קני מנרה מצדה האחד ושלשה קני מנורה מצדה השני... ועשית את נרותיה שבעה והעלה את נרותיה והאיר על עבר פניה". (שם כה, לא-לז).

נתבונן בה בעיניה של הפרשנות המקורית, ובמילים ספורות נמסור את תמצית הרעיון, הגלום בה.

תכלית המנורה היא להעלות אור בנרותיה. בפסוקי מקרא רבים מסמלים האור והנר את אור הדעת, זו חכמת אנוש.

מהי, אפוא, משמעות המנורה ביחס לאור החכמה, היוצא ממנה?

ובכן, עובדת יסוד: המנורה הינה היחידה בכלי המשכן, העשויה כולה זהב. הזהב, "המתכת האצילה", אינו מגיב לתנאי הסביבה, הזמן והאקלים, אינו מעלה חלודה, עובש וכיוצא בזה. כלומר: חומר המנורה מסמל את היסוד הקבוע, שאינו מושפע ואינו משתנה.

נפנה לצורתה: הסתעפות ששת קניה מן הקנה המרכזי מזכירה את צורת האילן, "הפורח משרשו כלפי מעלה" (רש"ש הירש).

הרי תוספת סמליות: הסתעפות זו מסמלת התפתחות והשתלמות ויציאתם של כוחות רבים אל הפועל.

למנורה שבעה קנים, המלמדים על רב צדדיותה של התבונה האנושית. היא המתגלה בכל התחומים: בפילוסופיה, ברפואה, באמנות, בהכרת הטבע, במדעים המדויקים, בטכנולוגיה ועוד.

אולם, אל רב-גוניות זו מצטרפת תכונה נוספת. זו תכונת האחדות וההרמוניה. המנורה היתה עשויה מן ה"מקשה". כל קניה והסתעפויותיה "צמחו" מגוש זהב אחד, בהקשות קורנס. אין לקנים בסיס קיום עצמאי. כולם מסתעפים מן הקנה המרכזי. שלהבת אורו של קנה זה האירה כלפי מעלה, בעוד שש השלהבות בצידיה הפנו אורם אל מרכז זה. מסקנה: הקנה המרכזי הוא גם התכלית לשאר הקנים וגם נקודת המוצא שלהם.

העברי, שהתבונן במנורה זו, קלט את בשורתה. אור התורה (הקנה המרכזי) הינו המקור הערכי, שאינו משתנה לעולם (זהב) של כל הפעילות האנושית, כשרון המעשה והתפתחות החכמה, המסתעפים ממנו בקנים רבים (צורת אילן). השכלת האדם הינה רב-צדדית (שבעה קנים), אולם עליה לזכור, שאינה מהווה מטרה בפני עצמה. אחדות היציאה מן הקנה המרכזי וההרמוניה של ה"מקשה" לימדוהו, כי כולה נובעת ממקור רוחני אחד. ועל כן, ברכתה תהא רק כאשר תשרת את התכלית הערכית-מוסרית (שלהבות שהאירו לעבר השלהבת המרכזית העולה למעלה), כשהאיזון בין כל החלקים יעניק לאדם את האור והאושר.

זוהי, בקיצור נמרץ, הבשורה הגדולה, שאותה שכח לחלוטין דורנו המפוצל. כדי להיות קונקרטיים נזכיר את אימי הטכנולוגיה, הפועלת במנותק מערכי מוסר יסודיים, ורואה את עצמה כמטרה בפני עצמה, אם בפיתוח מערכות נשק מתוחכמות, אם בהנדסה גנטית העלולה לייצר מפלצות. או את מדע האקולוגיה, שבא לענות על הפגיעה הבלתי מתחשבת בהרמוניה של היקום, המתנקמת עתה בנו. שלא לדבר על לבו השסוע של בן המאה שלנו, המצפה שוב לאור מנורת הקדומים.

 

הרב משה גרילק שליט"א / פרשה ופשרה15/02/2015 07:15
חזרה
עבור לתוכן העמוד