"תוך הנחל" לפרשת יתרו ● בשבילי נברא העולם

בליל שבת קודש פרשת יתרו התשס"ב, מסר הצדיק מוהרא"ש זצ"ל שיחה נפלאה, ע"פ דברי רבי נחמן מברסלב בליקוטי מוהר"ן בהקדמה לחלק ב', המדברת מהפסוק "אחד היה אברהם" ● כיצד היתה עבודתו המיוחדת של אברהם אבינו? ● היכן זה רמוז בפרשת השבוע? ● זאת ועוד, בשיחה שלפניכם ● תוך הנחל - פרשת יתרו

פתח ואמר זצ"ל, רביז"ל אומר, כתיב (יחזקאל ל"ג) "אחד היה אברהם", שאברהם עבד השם רק על ידי שהיה אחד, שחשב בדעתו שהוא רק יחידי בעולם, ולא הסתכל כלל על בני העולם, שסרים מאחרי ה' ומונעים אותו, ולא על אביו ושאר המונעים, רק כאילו הוא אחד בעולם, וזהו: "אחד היה אברהם", וכן כל הרוצה ליכנס בעבודת השם, אי אפשר לו ליכנס כי אם על ידי בחינה זו, שיחשוב שאין בעולם כי אם הוא לבדו יחידי בעולם, ולא יסתכל על שום אדם המונעו, כגון אביו ואמו או חותנו ואשתו ובניו וכיוצא, או המניעות שיש משאר בני העולם, המלעיגים ומסיתים ומונעים מעבודתו יתברך, וצריך שלא יחוש ויסתכל עליהם כלל, רק יהיה בבחינת: "אחד היה אברהם" - כאלו הוא יחיד בעולם כנ"ל, עד כאן לשון רביז"ל.
 
והסביר מוהרא"ש זצ"ל, כי הנה בכדי שאדם יזכה ליכנס בעבודת השם יתברך כראוי, הוא מוכרח ליחד עצמו כל כולו אל השם יתברך, ולחשוב שהוא רק יחיד בעולם, ולעבוד את השם יתברך עם מסירות נפש ממש, ואף על פי שאין בני העולם מבינים אותו כלל, כי אינם יורדים לסוף דעתו בזה, איך שכל כיסופו ורצונו הוא להתדבק בו יתברך, אבל מה יש לו עם אנשי העולם, הרי אין בעולם אלא הוא עם הקדוש ברוך הוא לבד, ותכלית בריאותו היתה רק להכיר את השם יתברך, וכדאיתא בזוהר הקדוש (בא מ"ב:) בגין דישתמודעין ליה, ולכן אמרו חכמינו הקדושים (סנהדרין ל"ז.) חייב כל אדם לומר בשבילי נברא העולם, כי העולם נברא באמת בשבילו, כדי שיבוא אל תכליתו הנצחית, וכל אנשי העולם טורחים ומתייגעים בשבילו, ואין בזה שמץ של גאוה כלל, רק אדרבה, זוהי תכלית הענווה והשפלות, כי אינו מסתכל על אחרים כלל, ואינו רוצה להשתרר ולהתגאות עליהם חס ושלום, רק כל עיקר מגמתו הוא להכיר את השם יתברך ולהכלל בו יתברך לגמרי, וזאת היתה מדרגת אברהם אבינו שהיה ראש למאמינים, והוא הבין שאי אפשר להצליח בעבודתו רק על ידי שיחשוב שהוא יחיד בעולם, בבחינת (יחזקאל ל"ג) "אחד" היה אברהם, כי עובדי עבודה זרה היו רבים בימיו, בבית אביו ואצל כל מכיריו, והוא היה מוכרח לחשוב שהוא יחידי בעולם, ותכליתו להכיר את הקדוש ברוך הוא, ולגלות ולפרסם אותו יתברך לכל באי עולם, ואז ה"אחד" שלו נכלל באחדותו יתברך, שזהו עיקר האמונה, שמע ישראל הוי"ה אלהינו הוי"ה "אחד", כי על ידי שאדם עובד את הקדוש ברוך הוא בבחינת אחד, הוא עולה ונכלל באחדותו יתברך, ונעשה אחד עמו ממש, כביכול, בבחינת "והוא אחד ואין שני", כי כל כוונתו הוא רק להתדבק בו יתברך ולגלות אחדותו יתברך לכל באי עולם, ואז הוא עולה ומתדבק בהשם יתברך כראוי, וזוכה להתענג על נועם זיו השכינה, אשרי לו ואשרי חלקו.
 
וקישר מוהרא"ש זצ"ל את הענין הנ"ל לפרשת השבוע בקשר נורא ונפלא מאד, כי הנה מצינו בפרשת השבוע, שגם משה רבינו עבד את הקדוש ברוך הוא בבחינת "אחד", ולא הסתכל כלל על מה שריחקו אותו בני אדם, וגירשו אותו ממקום מגורו, והיה מבודד מבני אדם, כי הוצרך לברוח ממצרים ומבית אביו, ולמצוא זיווגו בריחוק מקום במדין, וכמו שקרא את בנו הבכור גרשום על שם המאורע, (שמות יח): כִּי אָמַר גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה, וגם שם מצא עצמו בין עובדי עבודה זרה, וכמו שאמרו חכמינו הקדושים (מכילתא פרק יח) גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה, נכר - יה, אמר משה: הואיל וכל העולם עובדי עבודה זרה, אני אעבוד למי שאמר והיה העולם, וגם נקרא שמו גרשום על שם שגירשו יתרו מעל שלחנו ומביתו (עיין בפירוש "אור החיים" הקדוש פסוק זה), והיה לו מתחילה צער ויסורין גדולים מזה, כי הוצרך להישבע ליתרו שיתן בנו הראשון לעבודה זרה, וכדאיתא במכילתא (שם) שבשעה שאמר משה ליתרו, תן לי צפורה בתך לאשה, אמר לו יתרו, קבל עליך דבר זה שאומר לך, ואני נותנה לך לאשה, אמר לו מהו, אמר לו בן שיהיה לך תחלה יהיה לעבודה זרה, מכאן ואילך לשם שמים, וקבל עליו, אמר לו השבע לי, וישבע לו וכו', עד שצפורה מחלה לו התנאי, עיין שם (ובפירוש בעל הטורים), הרי שמשה רבינו עבד את הקדוש ברוך הוא בבחינת "אחד", שלא הסתכל על אביו ועל חותנו ועל בנו וכו', רק כאילו הוא יחיד בעולם, ועליו לעבוד ולהכיר מי שאמר והיה העולם, ועל ידי שעבד הקדוש ברוך הוא בבחינת "אחד", זכה להוריד התורה לנשמות ישראל, וללמד אותם אלקותו ואחדותו יתברך לעד ולנצח נצחים.
 
וזהו מה שמצינו בפרשת השבוע, שעשרת הדברות נאמרו בלשון יחיד, וכמו שכתוב (שמות יט) אָנֹכִי הוי"ה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים וגו', וכבר עמדו בזה המפרשים, למה נאמרו בלשון זה, והרמב"ן הקדוש מפרש (פסוק ב')  שבא "להזהיר כי כל יחיד מהם יענש על המצות, כי עם כל אחד ידבר, ולכל אחד יצוה, שלא יחשבו כי אחר הרוב ילך, והיחיד ינצל עמהם וכו'" עיין שם, וזהו על דרך רביז"ל הנ"ל, שכל אדם צריך לעבוד את השם יתברך כאילו הוא יחיד בעולם, ולא יסתכל על אחרים כלל, רק עליו לדעת שכל התורה הקדושה - לו לבד ניתנה, והוא מחויב בעד כולם, ואז יצליח מאד.
 
והנה גם רש"י הקדוש (שמות יט פסוק ב') אומר טעם למה נאמרה הדברות בלשון יחיד, כדי ליתן פתחון פה למשה רבינו ללמד סניגוריא במעשה העגל, שאמר להקדוש ברוך הוא, לא להם צוית לא יהיה "לכם" אלהים אחרים, אלא לי לבדי, עיין שם, והנה גם טעם זה עולה בקנה אחד עם דברי רביז"ל הנ"ל, כי הצדיק האמת מקבל כוחו ללמד זכות על נשמות ישראל, דייקא, על ידי שעובד את הקדוש ברוך הוא בבחינת אחד, והוא בטל ומבוטל בעיני עצמו לגמרי, עד שאינו רוצה להתנשאות על הזולת כלל, רק רוצה לראות בטובת כל אחד ואחד, וכמובא בדברי רביז"ל (ליקוטי מוהר"ן חלק א' סי' עט), שעל ידי שמשה רבינו הכיר שפלות עצמו, על ידי זה הכיר חשיבות ומעלת ישראל, והיה יכול למסור נפשו בעדם, עיין שם, ולכן דייקא על ידי שמשה רבינו עבד את הקדוש ברוך הוא בבחינת אחד, ומרוב ענוותנותו ושפלותו ידע שכל הדברות נאמרו לו לבדו, על ידי זה היה יכול ללמד זכות על הכי גרוע שבישראל, ולהציל אותם מכל רע.
 
וזהו סוף פרשת השבוע (שמות כ')  וְלֹא תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת עַל מִזְבְּחִי אֲשֶׁר לֹא תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ עָלָיו, שהכתוב מזהיר את כל אחד ואחד על מדת הענוה והשפלות, שלא יעלה במעלות ובמדריגות שאינן שייכות אליו, ולא ישבח ויפאר עצמו בעבדו את השם יתברך, כאילו הוא יותר גדול וחשוב מחבירו, כדי שלֹא-תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ עָלָיו, שלא יתגלה קלונו ברבים, כי הסוף של מי שמתגאה על חבירו, שמתגלה קלונו ברבים, וכולם רואים איך שבאמת אינו כלום, ולכן עיקר העבודה היא רק בבחינת אחד, היינו להכלל באחדותו יתברך לבד, ולא יסתכל על אחרים כלל, ומכל שכן שלא ירצה להתנשאות עליהם, ואז ילך לבטח דרכו, ובכל אשר יפנה יצליח, והשם יתברך יזכנו לעבדו באמת ובתמים כל ימי חיינו, עדי נזכה לעלות ולהכלל בו יתברך לגמרי מעתה ועד עולם אמן ואמן.