מבט לפרשת השבוע "יתרו"

מינוי דיינים ● הרב יחזקאל שינפלד שליט"א מבאר, מדוע רק יתרו הבין שמשה רבנו לא יצליח לדון לבדו את עם ישראל, שעל כן צריך לפתח מערכת של בתי דין ● האם עד בואו של יתרו לא הבין איש, שמשה אינו מסוגל לדון לבדו את כולם? ● פרשת יתרו

"עתה שמע בקולי, איעצך, ויהי אלוקים עמך. היה אתה לעם מול האלוקים" (יח, יט).

יתרו מייעץ למשה רבנו לפתח מערכת משפטית מסודרת. יתרו מבין, שמשה רבנו אינו יכול להתמודד לבדו עם כל דיני התורה של עם שלם. במיוחד, שמשה רבנו שימש גם כמלך על העם. משה היה עסוק בעיסוקים נוספים מעבר לניהול דיני תורה. היה עליו גם ללמד תורה לעם ישראל, הרי משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע. בנוסף, הלא היה משה נביא ה'.

לכאורה, צריך להבין היאך זה לא הבין משה את העניין בכוח עצמו, מפני מה חיכה עד לעצתו של חותנו?

בני - אריה יוסף נחמיה נ"י- תירץ, שיש הבדל בין מי שבא מבחוץ לבין מי שנמצא בתוך המערכת. כידוע, מקובל לומר "אורח לרגע רואה כל פגע". לכן רק יתרו הבחין בכל העניין, דווקא בהיותו מבחוץ, שאינו נוגע בדבר.

משה, אהרון ושבעים הזקנים לא הבחינו בכך, היות שהם חיו את המציאות הזאת והתרגלו אליה.

קשה לומר כך על משה רבנו. אדם שזכה להבין את כל חידושי התורה, שייאמרו במהלך כל הדורות. זכה לדעת ולהבין כל מה שכל תלמיד חכם יחדש ברבות השנים. אדם שזכה ללמוד תורה מפי הגבורה ממש. איך ייתכן, שאת כל רזי התורה הקדושה הוא הבין, ומהלך כל כך מתבקש הוא לא הבין?

לכן חשבתי לבאר בצורה נוספת: ברור, שההבנה של משה רבנו ברורה ומדויקת יותר משל יתר הדיינים. יותר משרי העשרות, משרי החמישים וגם יותר משרי מאות ואלפים. מי שקיבל תורה מסיני יודע יותר, והפסק שלו יהיה המדויק ביותר. לכן יש פגם ברעיון של יתרו, כי יש חשש סביר, שדיינים אחרים יטעו בפסקי הדין שלהם. יתרו הבין, שכדי לבחור דיין צריך לדרוש מספר דברים. כמו שנאמר: "ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל, יראי אלוקים, אנשי אמת, שונאי בצע". במציאות לא נמצאו אנשים כאלו, העונים על כל הדרישות הללו.

לכן משה בחר אנשים, שאין בהם כל המעלות, שנאמר "ויבחר משה אנשי חיל מכל ישראל" כלומר משה מבין, שיש פגם נוסף. אם קשה למצוא אנשים עם כל המעלות, החשש לפגם בדין גדול יותר.

יש הבדל נוסף בין ההסתכלות של יתרו למשה. יתרו אומר: "הדבר הגדול יביאו אליך", מפני שברור לו, שמשה רבנו הוא הדיין המוכשר ביותר שיש. לכן תלוי גודל התיק הנידון. אם התיק הנידון הוא על סכום גדול, משה ידון עליו. סכומים קטנים, ידונו השרים (עשרות, חמישים וכו'). משה מבין אחרת. לשיטתו, ההבדל יהיה בקושי לפסוק. מבחינת ההלכה "דין פרוטה כדין מאה".

אבל שניהם (משה ויתרו) הבינו, שיש חשש, שאותם שרים שידונו - יטעו, במיוחד שלא נמצאו דיינים, שיש בהם את כל המעלות. לכן גם אחרי העצה, שנותן יתרו, העניין מובא להכרעת הקב"ה.