כי האדם עץ השדה ● ליום ט"ו בשבט

האדם הוא בחיר הנבראים, ואילו העץ, הוא ממין הצומח, הנחות יותר. הכיצד התורה משווה אותם ● מה הו שתי ההוראות שעלינו, האדם, להפיק מעץ השדה ● מה הלקח אותו יש ללמוד מכך שבט"ו בשבט אנו אוכלים מפירות האילן, ולא מינים של "חטה ושעורה", המופיעים ראשונים בפסוק "ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון" ● מתוך שיחות הרבי מליובאוויטש זצ"ל

בשבת זו חל יום החמשה עשר לחודש שבט, היום עליו אומרת המשנה (ראש השנה א) שהוא "ראש השנה לאילנות".

יום זה הוא לא רק יום בעל משמעות "לאילנות", אלא יום לו תוכן והוראה גם עבורנו, האדם. זהו יום חג שלכן אנו לא אומרים בו 'תחנון' בעת התפלה, זהו יום בו מנהג ישראל לאכול מפירות האילן.

אחד ההסברים מדוע "ראש השנה לאילנות" הינו בעל משמעות גם לאדם – הוא בגלל ההשוואה שיש בין האדם לבין האילנות. זאת על יסוד דברי הפסוק (שופטים כ יט) "כי האדם עץ השדה", האדם נמשל לעץ השדה, וכפי שהתלמוד במסכת תענית (ז א) מאריך בהשוואות שבין האדם לעץ השדה.

השוואה זו בין האדם לעץ השדה, טומנת בתוכה הוראה עבורנו.

במבט שטחי הדבר מעורר תמיהה: העולם וברואיו מחולקים לארבע רמות, זו מעל זו. הברואים הנמוכים ביותר, הינם ברואים מסוג ה"דומם", כגון אדמה, מים, מתכות וכדומה. רמה נעלית יותר - זה סוג ה"צומח", הכולל את כל הצמיחה בעולם, מהעשב הנחות ביותר ועד עצי הפרי המשובחים ביותר, אלו ברואים שניכרת בהם חיות וצמיחה. מעליהם סוג ה"חי", כל בעלי החיים, שבהם מלבד תכונת הצמיחה, יש בהם גם נפש, בעלת רצון ורגש. ומעל כולם סוג ה"מדבר", האדם, שהוא בחיר הנבראים.

היות והאדם הוא הסוג הנעלה ביותר, ואילו הצומח הוא נמוך ונחות ממנו – הכיצד זה התורה אומרת "כי האדם עץ השדה", האדם נמשל לסוג הצומח.

בכך התורה מורה לנו, שלמרות המעלה הגבוהה שלנו כ"מדבר", בכל זאת יש לנו מה ללמוד ולהפיק לקח מהסוג הנחות יחסית, מהצומח, מ"עץ השדה".

ב"עץ השדה" יש מעלה על שאר סוגי הבריאה, כולל גם מהאדם, בכך שכל עוד הוא קיים, כל עוד יש בו חיות – הוא צומח, כפי ששמו מעיד עליו, "צומח". כל עוד העץ מחובר לקרקע והוא חי, הוא לא מפסיק לצמוח ולגדול.

ואילו האדם לעומתו, בשנותיו הראשונות הוא אכן 'צומח', אולם בשלב מסויים הוא מפסיק לצמוח, ובשלבים מאוחרים יותר, הוא גם מתחיל לסגת לאחור.

יתרה מזו, עץ השדה, כל עוד שהוא חי, לא זו בלבד שהוא צומח – אלא כל משך זמן קיומו הוא גם מוציא פירות. ואילו האדם הוא לא נושא פירות בכל שנות חייו.

וזו ההוראה אלינו מההשוואה של "כי האדם עץ השדה" – האדם צריך להיות כמו הצומח. כל עוד הוא חי, עליו לגדול ולצמוח, להתפתח ולהתעלות ברמה האישית שלו. וכדברי חז"ל "תלמידי חכמים אין להם מנוחה, שנאמר ילכו מחיל אל חיל", יש לשגשג ולהתעלות כל העת.

ולא רק שעל האדם "לצמוח" ברמה האישית כל עוד שהוא חי, אלא יתרה מזו - עליו גם "לשאת פירות" כל העת. כאשר הוא מלמד את האחר, כאשר הוא משפיע על הזולת, הוא יוצר בכך פירות והמשכיות. וכדברי חז"ל (סנהדרין יט) "כל המלמד את בן חבירו תורה, מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו".

זו ההוראה מיום חמשה עשר בשבט, היום שהוא "ראש השנה". ראש השנה זהו היום שהוא "ראש", הוא נושא בתוכו את החיות ואת ההנהגה של כל ימות השנה, ומיום זה ניקח לקח והוראה לכל ימות השנה, להיות "כי האדם עץ השדה", ללמוד מהעץ, הן לצמוח באופן אישי כל העת, והן להיות "עץ פרי עושה פרי" – להשפיע על הזולת.

רק לאחר הריקבון, צומחות הנטיעות

רעיון נוסף הנלמד מיום חמשה עשר בשבט:

כדי שהאילן ייתן פירות, אזי לא די בנטיעת הגרעין באדמה. באם הגרעין יישאר באדמה כפי שהכנסנו אותו – לא יצמח ממנו כלום. כדי שהנטיעה תביא תוצאה – על הגרעין להירקב באדמה, ורק לאחר מכן, אחרי הריקבון שלו, הוא יצמיח נטיעות.

כך גם אנו, היסוד של קיום התורה והמצוות שלנו, צריך להיות מתוך "קבלת עול". הבסיס לקיום התורה והמצוות הוא קודם כל "נעשה", נציית להוראות התורה, גם אם הדבר לא מובן לנו. מתוך קבלת עול, מתוך "ריקבון". אני מניח את עצמי הצידה, ולא מתחשב בהבנה שלי.

אחרי היסוד הזה של קבלת עול, מגיעים גידולי הקרקע, צמיחת הפירות.

כשהתורה מתארת את מעלתה של ארץ ישראל ושבעת המינים שהיא משתבחת בהם, היא מונה אותם כך (עקב ח ח): "ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון, ארץ זית שמן ודבש".

ראשית לכל עלינו להיות "ארץ", עלינו להיות בביטול, "ונפשי כעפר לכל תהיה" – ולאחרי היסוד של ה"ארץ", יצמחו כל סוגי גידולי הקרקע: "חטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון".

סוגי הגידולים שנמנים בפסוק, מתחלקים לשתי קטגוריות.

"ארץ חיטה ושעורה" – ההגדרה שלהם היא "תבואה". אלו מוצרים שהם חיוניים לקיומו של האדם. גידולים מהם מייצרים לחם, שהוא המזון הבסיסי של האדם.

"גפן תאנה ורימון ארץ זית שבן ודבש" – ההגדרה שלהם היא "פירות. הם אינם הכרחיים לקיומו הבסיסי של האדם, אלא הם מוגדרים כתוספות, פירות שנועדו להנאתו של האדם, להתענג בהם.

כפי שאנו אומרים בנוסח הברכה: "בורא נפשות רבות וחסרונן, על כל מה שבראת להחיות בהם נפש כל חי". ישנם מוצרים שהם "חסרונן", בלעדיהם האדם "חסר", בלעדיהם חסר לאדם את היסוד הבסיסי למחייתו. וישנם מוצרים שמטרתם היא "להחיות בהם נפש כל חי" – לצורך תענוג.

הבדל נוסף בין ה"תבואה" ל"פירות" הוא – הינה התוצרת שצומחת כתוצאה מהזריעה או הנטיעה.

"תבואה" – אנו זורעים גרעיני תבואה, ולאחר הצמיחה אנו מקבלים כמות גדולה יותר של גרעינים. מקילוגרם חיטה שזורעים באדמה, אנו מקבלים עשרות קילוגרם גרגירי חיטה.

"פירות" לעומתם – מנטיעת גרעין של פרי, אנו מקבלים לא רק כמות גדולה יותר, אלא גם איכות שונה לחלוטין. מגרעין יבש וחסר טעם, אנו מקבלים עץ רחב ידיים והנותן פירות עסיסיים משובחים.

להחיות בהם נפש כל חי

למרות שכל שבעת המינים מופיעים ברצף אחד בפסוק זה, מכל מקום יום חמשה עשר בשבט הוא "ראש השנה לאילנות", ראש השנה לפירות שהם מהסוג של "להחיות בהם נפש כל חי".

מנהג ישראל לאכול ביום זה מפירות האילן. אנו לא מחפשים לאכול ביום זה מוצרים של "חיטה ושעורה", אלא בעיקר מוצרים שהם בהגדרה של פירות, "גפן ותאנה ורימון" וכדומה.

דבר זה מורה לנו, כי הדגש והכח שאנו לוקחים מיום זה הוא –

ראשית לכל, לא להסתפק בקיום המצוות ובלימוד התורה רק ברמה הבסיסית, לא לקיים תורה ומצוות רק כמו "חיטה ושעורה", אלא עלינו לקיים אותם באופן של "גפן ותאנה ורימון", מתוך תענוג וחיות.

שנית, מ"ראש השנה לאילנות" אנו לוקחים כח לקיום התורה והמצוות, לא רק לקיום בכמות גדולה יותר, כמו צמיחת החטה ושעורה, אלא לקיות באיכות שונה ונעלית לחלוטין. כמו הפירות שהם איכות נעלית מהגרעין שנטענו.