פרשת בשלח ● להביט אחורה בערגה
"למה זה העליתנו ממצרים" ● בפרשת השבוע פוסעים בני ישראל פסיעות חירות ראשונות ● בפרשה זו החל המסע הגדול אל החופש ● והנה, כבר בתחילתו שלח העם מבטים רבים אחורה ● מבטים של נוסטלגיה לעבר ארץ השעבוד שננטשה ● דברים על פרשת השבוע, המאירים את חיינו העכשויים לאור המקורות
כך הופכת פרשה זו לתצלום מדויק של אופי העם. כל תהפוכות רוחו, על הניגודים הקוטביים הטמונים בו, משורטטים בפרקיה בקווים ברורים. זהו עם, המסוגל להעפיל אל רגעי שגב, המרוממים את הרוח (כפי שהיו רגעי השירה אחרי קריעת ים סוף - שם טו, א-כא). לגלוש מיד, בחלוף סערת ההתרגשות, במדרון הנרגנות הקטנונית, אל תלונות בטון זועף, אל חוסר אמונה וחוסר סבלנות. והתלונות הן על כל צעד ושעל. תלונה על חסרונם של מי שתיה ("להמית אתי... בצמא" - יז, ג); טרוניות בעטיו של לחם, שאינו בנמצא ("להמית את כל הקהל הזה ברעב" - טז, ג); וגם תאווה לארוחת צהרים בשרית כל יום, לא נשכחה בהמולת הטענות והמענות. ומצרים, זו האכזרית והמשעבדת, הפכה פתאום לארץ האהובה אשר "למה זה העליתנו ממצרים" (יז, ג). ארץ, שהלוואי והיינו נשארים בה. ארץ, שבעזרת מנגנון הזיכרון הסלקטיבי נשכחו צרותיה, גזירותיה וייסוריה. וכמזכרת נעימה נותרה בתודעה הקיבוצית רק תמונת "בשבתנו על סיר הבשר באכלנו לחם לשבע" (טז, ג).
פרשה זו מתארת גם את המענה האלוקי לתלונותיו המגוונות של העם. היא מספרת על מים, שיצאו מן הסלע, על לחם, שירד מן השמים, ועל בשר השלוים שהוגש יום יום על מגש המדבר. אבל, המתלוננים לא היו אסירי תודה למראה שירותים יוצאי דופן אלו, הסיבה לכך טמונה "בבדיקה הבטחונית" המתמדת, שערכו, בתקופה הנידונה, לאלוקים. הם רצו לברר, אם "יש ה' בקרבנו אם אין" (יז, ז), אם אפשר לבטוח בו, אם כדאי לחסות בצל כנפיו.
זו תמצית הפרשה, פרשת הניגודים בנפש העם. ניגודים, שחושפת התורה - למעננו - בלא משוא פנים. אין מטרת החשיפה להפוך אותנו - בני הדורות המאוחרים - לשופטי אבותינו. הדברים לא נכתבו, כדי שנדון ונחרוץ משפטו של דור גדול ודגול זה, שזכה לגאולה ולמעמד הר סיני. הפקת הלקחים המתבקשים בעבורנו, היא מטרת הניתוח, התיאור והנצחת קורות הדור ההוא.
הפחד מן המלחמה
כבר הפסוק הפותח של הפרשה חושף חלק מן הבעיה:
"ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים... כי אמר... בראתם מלחמה ושבו מצרימה" (שם יג, יז).
הפחד מפני המלחמה הינו פחד טבעי ולגיטימי. אולם, גם עמים שוחרי שלום נאלצו פעמים רבות להגן באומץ ובחירוף נפש על עצמאותם. הנכונות להקרבה ולמאבק למען החירות, אות היא לחיוניותו של עם ולרצונו בחיים. לעומת זאת, רפיון הרוח, הכניעה והבריחה מן המערכה הם סימניו הברורים של המוות האישי או הלאומי. איך יתכן, אפוא, שזה היה מצבו הנפשי של העם בתחילת דרכו? איך יתכן שהוא מביע נכונות לשוב מצרימה, אל חיק הנוגשים?
זאת ועוד, טוענים הפרשנים. כיצד יתכן, שעם שהיה עד לאחד המאורעות המסעירים ביותר בהיסטוריה - יציאת מצרים - לא היה מוכן להגן על הישגי מאורע זה? למה הוא, שרק ימים ספורים קודם לכן הוכיחה לו מכת בכורות את עוצמתו האין סופית של האלוקים - אינו מאמין, שבכוח אלוקים זה לעמוד לימינו גם במלחמות בדרך לכנען?
התשובה טמונה, כמובן, באופיה המורכב של נפש האדם.
שכן:
"אין בטבע האדם, שיגדל על מלאכת עבדות בחומר ולבנים והדומה להם, ואחר - כך ירחץ ידיו לשעתו מלכלוכם עם ילידי הענק פתאום" (מורה נבוכים להרמב"ם חלק ג פרק לב).
דברים חשובים בפי הרמב"ם. הגאולה אינה אקט חד-פעמי, כי אם תהליך מתמשך. יוצאי מצרים לא הצליחו למחוק מעל לוח לבם עד תום את רישומה של העבדות. אכן, הם זכו להתעוררות גדולה, מרשימה ונסית. אך היא היתה רגעית ובת חלוף. היא התסיסה את רוחם, שכנעה את הגיונם, אף ריגשה אותם. אולם, לא היה די בעוצמתה כדי לחדור אל הרבדים העמוקים של הנפש ולשנותה.
נפש דור יוצאי מצרים לא זכתה בגאולה שלמה. ניצוץ עבדות תמיד היה חבוי בלבו.
דורות גדל העברי במשטר של עבדות, "למד מנעוריו לסבול עול מצרים, ונפשו שלה" (דברי האבן עזרא בשאלה זו), והעבדות הוטבעה במהותו. לא ניתן לעקור עבדות זו בהלם מאורעות חד-פעמי. ההתנתקות ממנה תבוא בתהליך חינוכי ארוך, איטי ושיטתי.
זו הסיבה לסתירות בהתנהגותם, בהיטלטלות בין אמונה באלוקים לבין הפחד מפני בני אדם. למבוכה בין השאיפה לחיי טוהר רוחניים, לבין חלומות הפקר של עבדים, טרוניות קטנוניות וגעגועים לארץ המוצא, בה נולדו.
נפש דור יוצאי מצרים לא זכתה בגאולה שלמה. ניצוץ עבדות תמיד היה חבוי בלבו. על כן, חייב היה דור זה לסיים את חייו במדבר. "למען יקום דור אחר, דור המדבר, שלא ראו גלות, והיתה להם נפש גבוהה" (אבן עזרא). דור, שרוחו נכונה עם אלוקים, ונפשו נקיה מעבדות. דור, שיעלה באומץ לב לכבוש את כנען, להקים בה את מדינת הייעוד העברית, היהודית.
גם בתוך הים
הרגע שלפני קריעת ים סוף היה רגע של אימה. בני ישראל ניצבו על שפת הים, ודרכם קדימה חסומה. בעורפם נשף כבר האויב המצרי הרודף "אחריהם וישיגו אותם חונים על הים כל סוס רכב פרעה ופרשיו וחילו" (שם יד, ט). ואף המדבר "סגר עליהם" (שם, ג) מכל צד - המצוקה היתה גדולה. במחנה ישראל שררה תחושה של סוף קרב ובא. על כן, שותפים אנו לחרדתם, ומוצדקת בעינינו יראתם וצעקתם אל ה' (שם, י). גם תלונתם, שתובלה בסרקזם ובאירוניה "המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר" (שם, יא), מובנת לנו היטב.
והנה, מתחולל הנס, והים נבקע לשנים. נחשון בן עמינדב, נשיא לשבט יהודה, בז לסכנה ונשמע לצוו האלוקי, האומר: "דבר אל בני ישראל ויסעו" (שם, טו). הוא קופץ לתוך הים, גורר אחריו את שבטו כולו, וכל ישראל נסחף אחריו. ואז - נקרע הים, מול עיניהם המשתאות של בני ישראל, והם צועדים בו עתה בבטחה אל עברו השני.
מה היתה הרגשתם ברגע המעבר המופלא?
מדרש מעניין איננו מחמיא במיוחד ליוצאי מצרים, לעוברים בים סוף:
"...וכן הוא אומר (תהלים קו, ז): "וימרו על ים בים סוף" מהו שתי פעמים? אלא על הים המרו... ובים סוף מנין שהמרו? אלא כיון שירדו לתוך הים, היה מלא טיט, שהיה עד עכשיו לח מן המים, והיה בו כמין טיט... והיה אומר ראובן לשמעון: במצרים - בטיט, ובים - בטיט. במצרים - בחומר ובלבנים, ובים - חומר מים רבים". (מדרש רבה שמות כד, א).
אם הלב הוא קטנוני במהותו, אנוכי ו"מקטר", יישאר כזה, גם אם ירעיפו עליו כל טוב העולם.
ברגעים אלו בולט הניגוד העצום בין המאורע הנדיר לכשעצמו, לבין התגובה האנושית עליו. לא תמיד קולטת הנפש כדבעי את ההתרחשויות. אם הלב הוא קטנוני במהותו, אנוכי ו"מקטר", יישאר כזה, גם אם ירעיפו עליו כל טוב העולם. גם ברגע הנס לא טעמו את טעם ההתעלות והפליאה. גם בעת שהמופלא מכל מתחולל למענם, חיפשו אך ורק את הנוחות הפרטית, המקצצת כנפי כל חזון. ורק הלב המורכב והמפותל יכול היה להצמיח - אצל חלק מן העם - את ההשוואה האבסורדית בין טיט ים סוף לטיט השעבוד במצרים ("והיה ראובן אומר לשמעון: במצרים - טיט ובים - טיט"), בלי לשים לב שכעת הם בוססים בתוך הטיט המציל אותם ממוות בטוח.
