פרשת בא ● אורלוגין ההתחדשות

"החדש הזה לכם ראש חדשים" ● ברגע היציאה ממצרים העניק האלוקים לבני ישראל "שעון" במתנה ● לא שעון פשוט היה זה, כי אם אורלוגין של ממש ● אורלוגין מקורי ביותר, שאת "מחוגיו" יסובב - מדי פעם - עם ישראל עצמו ● כך ידע תמיד ובכל מצב את ה"שעה" הנכונה, האמיתית והמדוייקת ● דברים על פרשת השבוע, המאירים את חיינו העכשויים לאור המקורות

 

מתנה זו הוגשה לעם בפסוק הראשון של פרק י"ב, בספר שמות: "החדש הזה לכם ראש חדשים".

אך, בטרם נצטט פסוק זה על פירושו, נתאר, בקווים כלליים, את "טקס" הענקת ה"שעון".

ובכן, באותה שעה עוד התפתל פרעה המובס בפיתולי עקשנות אחרונים. תשע מהלומות המחץ שספג הצליחו במשך שנה אחת למוטט את אושיות ארצו. ועם זאת, טרם שכנעוהו באופן מוחלט, שעליו להשתחרר מעבדים מזיקים אלו. מה גם שבחללה של מצרים היתה תלויה כבר אזהרתו הנוראה של משה מפני המכה העשירית והאחרונה, זו מכת בכורות.

ואז, לפתע, הוכרזה הפוגה. פרק י"א בפרשה מסתיים בעימות החריף, שפרץ בין פרעה לבין משה, ובאיומו של האחרון על בכורי המדינה. ואילו פרק י"ב הוא פרק ביניים, שבו מסב האלוקים את תשומת לבו מן המצרים המוכים, אל בני ישראל, להורותם פרקי גאולה ראשונים. והנה, עוד לפני שהוכתה מצרים באיומה שבמכות, שמעו משה ואהרן את ההוראות הראשונות לקראת יציאת העם אל החירות וכניסתם אל ההיסטוריה:

"החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה" (שמות יב, ב).

ועל פסוק זה המשילו חכמי המדרש את משל האורלוגין:

"אמר רבי יהושע בן לוי: משל למלך, שהיה לו אורלוגין והיה מביט בו וידע, איזה שעה ביום. כיוון שעמד בנו על פרקו, מסר לו אורלוגין שלו. כך אמר הקב"ה: עד עכשיו חשבונן של חדשים ושל שנים בידי, מכאן ואילך הרי הן מסורים בידכם- אם אמרתם הן - הן. אם אמרתם לאו - לאו. מכל מקום יהא החודש הזה לכם!" (ילקוט שמעוני, פרשת בא, קצ).

אורלוגין זה ידוע יותר בשמו "קידוש החודש וסוד העיבור". הכוונה היא למערכת המורכבת והמתוחכמת של חישובים אסטרונומיים, המאפשרת את קביעת השנה היהודית על חודשיה ומועדיה. על מערכת חישובים זו נאמר בתורה: "כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים" (דברים ד, ו). אכן, כך הוא, שכן בניגוד ללוחות השנה האחרים, שחישוביהם מבוססים על מהלך השמש, (נוצרי) או על פי מולד הלבנה (מוסלמי), בנוי הלוח היהודי מתרכובת של שתי מערכות חישוב אלו גם יחד.
 
כלי המדידה החדישים שנשלחו אל החלל הוכיחו, את דיוק החישוב התלמודי עד לספרה החמישית אחרי הנקודה. 
 
עובדה זו חייבה ידע אסטרונומי מפליג וחישובים מדויקים ביותר. המעוניין בידע זה יוכל למוצאו בתלמוד ובספרות ההלכה, הנלווית לו. המפליא הוא, שבדורנו - דור הלוויינים והשעונים האטומיים, הוכיחו כלי המדידה החדישים, שנשלחו אל החלל, את דיוק החישוב התלמודי (לגבי אורך הזמן שבין מולד למולד) עד לספרה החמישית אחרי הנקודה.

קביעה סוביקטיבית?

אולם, נשאלת השאלה: מדוע היתה זו המצווה הראשונה, שציווה האלוקים את העם הנגאל? מדוע חייבת היתה להגיע לאוזניו, עוד בטרם ייטוש את אדמת מצרים? ולמה קדמה גם למצוות חג הפסח, האמורה להנציח ? בצורה בלתי אמצעית ? את המאורעות הגדולים, שציותה התורה מיד אחריה?

הסוד כולו טמון במלת המפתח: "לכם". "החדש הזה לכם ראש חדשים". "לכם" זה, מורה על חובת המעורבות האישית של עם ישראל ובתי-הדין שלו בתהליך קביעת ראשיתו של כל חודש. לו היתה המצווה רק חובת הידיעה המלאה של החישובים האסטרונומיים של מולד הלבנה, לא היה מקום למילה "לכם". הלא חישובים אלה אינם אלא קביעה אובייקטיבית של מצב אסטרונומי נתון, ותו לא!

אולם, מצוות קידוש החודש יושמה בצורה שונה. בית הדין הגדול שבירושלים ידע היטב, מתי הוא המולד החדש. מן המקורות עולה, שהידע האסטרונומי, שהיה בידי חכמים, היה מושלם. ובכל זאת, מחייבת מצווה זו, שהחודש יהיה לכם שלכם. מטרה זו תושג באמצעות קביעה סובייקטיבית, שלא על פי החשבון שבידם. על כן, ציפה בית הדין כל חודש לבואם של עדים, כדי שיעידו בפניהם, כי ראו את המולד החדש, והיום הוא יומו הראשון של החודש. חובת המעורבות האנושית בקביעת החודש באה לידי ביטוי קיצוני בהלכה הבאה:

"ראוהו בית דין וכל ישראל. נחקרו העדים, ולא הספיקו לומר: "מקודש" עד שחשיכה ? הרי זה מעובר" (מסכת ראש השנה כה, ב).

כלומר, למרות העדת העדים, שראו זה עתה את מולד הירח; למרות שעדותם התקבלה בבית דין לאחר החקירה והדרישה; ואף כי תאמה ראייתם גם את החישובים עצמם ? הרי הואיל ולא הספיקו להכריז על החודש החדש ולהצהיר: "מקודש" טרם חשיכה ? הפך יום זה ליום השלושים של החודש שעבר ולא ליומו הראשון של החודש הבא.

המשתמע מכך הוא, שהאדם נקרא לקבוע את אורך חודשי השנה ואת תאריכי חגיו, והצהרת בית הדין היא הקובעת מתי יחולו.

אלו הם פני הדברים בתקופה, שבה קוימה מצווה זו בפועל, בעת שעמד בית המקדש על מכונו בירושלים, וגם לאחר החורבן תקופת מה, המעיין במשנה ובתלמוד יבחין בהווי הציפייה שנוצר בעם, היושב בציון. בתחילת כל חודש היה חשוב לכל פרט ? אישית ? לדעת, מה תהיה החלטת בית הדין לגבי מועדי החגים השונים.

 
היא יצרה את ההכרה, שאין לחוקי הטבע תוקף מוחלט ושליטה מלאה על האדם וגורלו. 
 
כאן אנו מגיעים אל התכנים הרוחניים של המצווה. שכן, מה יצרה ציפייה לאומית זו כל חודש? מה תועלת צמחה לנו מן האחריות, שהוטלה עלינו, לקבוע ? במו ידינו ? את ראשיתו של החודש?

היא יצרה את ההכרה, שאין לחוקי הטבע תוקף מוחלט ושליטה מלאה על האדם וגורלו, אף לא על תבל עצמה. אין אנו כפופים להם. להיפך, אנו, בני אנוש, אנו הקובעים את גורלנו בהתאם להתנהגותנו המוסרית. כתזכורת חודשית נמסרה בידינו קביעת תאריכי מועדינו, אף בניגוד לחישוב האסטרונומי, כדי להחדיר בנו את ההכרה:

"לו היו התחלות חודשינו והחגים, התלויים בהן, קשורים בדיוק לפרקי זמן פלנטריים ? אסטרונומיים באופן שמחזור הירח יכרוך אחריו מאליו את ה"מועד" והמועדים, הרי היינו, אנו ואלוקותינו כפופים, כביכול, לכורח העיוור, השליט בתהליכי הטבע. וכך היה מועד ראש החודש סיוע רציני לאליליות שבפולחן הטבע" (רש"ר הירש של הפרשה).

פולחן הטבע, שהוזכר בציטטה, הוא פולחן מצרים, שממנו צריכים היו בני ישראל בדחיפות.

מצווה זו אמורה לשמור את תחושת ההתפעמות, שהיתה מנת חלקם של בני ישראל בשעת הגאולה. תחושה זו היא סם חיים לעם, החפץ להאריך ימים. שחר החירות, שעלה לפתע באופק חייהם, קרע בפניהם שחקים חדשים. הם טעמו את טעמה הנפלא של ההתחדשות. התחדשות בכל רבדיה: הרוחניים, הלאומיים והאישיים. כיצד משמרים לעד רגעים כגון אלו? באיזה "פטנט" ניתן למנוע את השקיעה בקיפאון השגרה והשעמום של חיים אפורים, בדורות שיבואו, שבהם תהיה החירות דבר המובן מאליו (הד להתלבטויותינו כיום)?

ובכן, רק על ידי חזרה שיטתית ומתמדת על חווית התחדשות זו תושג המטרה. היא תושג בעזרת הקביעה החודשית של ראש החודש החדש. האדם העברי ישא את עיניו אל הרקיע, שממרחביו נמוג כליל פס הכסף של הירח, והוא יתור אחר רגע מולדו החדש. הוא יצפה בתהליך של התחדשות הלבנה, החשוב לו לקיום אורח חייו הדתי. התהליך עצמו יטביע בו, ברבות הימים, משהו מתחושת ההתחדשות עצמה.

וכך "החל ה' את עיצובו הפנימי של עמו בקביעת "אות", אשר יחזור על עצמו תקופות קצובות, ירכז אליו תמיד מחדש את מבט העם, יקרא לו תמיד ללידה חדשה מתוך ליל השיגיונות והשחיתות, ויבטיח רעננות נצחית עבור האמת והטוהר, עד אשר יחוסן ישראל לעד מפני הקיפאון המצרי, הקיפאון הרוחני המוסרי" (רש"ר הירש, שם).

זהו האורלוגין האלוקי, שהוענק להם בטרם גאולה, למען יבינו בדיוק, גאולה מהי.

הרב משה גרילק שליט"א / פרשה ופשרה18/01/2015 08:30
חזרה
עבור לתוכן העמוד