פרשת שמות ● האמת מאחורי הגמגום

המום שלכאורה היה המכשול למנהיגותו של משה: כבד פה וכבד לשון ● מדוע לא ריפא אותו האלוקים? ● למה לא העניק לו את כשרון הדיבור המושלם? ● כלום לא יצליח כך יותר בתפקידו? ● הלא האלוקים שם פה לאדם! ● דברים על פרשת השבוע, המאירים את חיינו העכשויים לאור המקורות

משה היה כבד פה וכבד לשון. בעיניו היווה מום זה מכשול למנהיגות. מחסום טבעי שאינו מאפשר את קבלת השליחות האלוקית. הוא אף העלה טענה זו באוזני האלוקים עצמו, בעת ההתגלות בסנה במדבר: "בי ה', לא איש דברים אנוכי גם מתמול גם משלשום, גם מאז דברך אל עבדך, כי כבד פה וכבד לשון אנוכי" (שמות ד', י').

הטענה הגיונית. וכי מסוגל הגמגמן להלהיב בדבריו המקוטעים את לבם של מזי הרעב המיואשים? כלום בכוחו להדליק בנשמתם את ניצוץ התקווה בגאולה הקרבה והולכת? ואף אם יקבל העם את דבריו, כלום יתפעל פרעה הגאה והאכזר מ"עוצמת" דברי האיש, שאינו מבטא משפט שלם כראוי? האומנם ישמע לו וישחרר את נתיניו המשועבדים?

המציאות הקשה זועקת למנהיגות מסוג שונה, למנהיגות כריזמטית המסוגלת להוביל עם שלם בכוח פיה.

תשובת האלוקים על טענה זו היתה: "מי שם פה לאדם או מי ישום אלם או חרש... הלא אנוכי ה'" (שמות ד', י"א).

האלוקים מודיעו שגם להבא יישאר כבד פה. אולם בכבדות פיו עליו להיאבק בפרעה ולגאול את העם. וכאן מתייצבת השאלה: מדוע? מדוע לא ריפא אותו האלוקים? למה לא העניק לו את כשרון הדיבור המושלם? כלום לא יצליח כך יותר בתפקידו? הלא האלוקים שם פה לאדם!

אך לא. שליחותו היא שתבעה את מומו.

האמת המוחלטת של תורת ישראל דורשת את הסרת הסממנים הכריזמטיים החיצוניים מאישיותו של הגואל. לבל יאמרו הבריות שיוצאי מצרים הלכו שבי אחר קסמי פיו, והאיש כבש את דמיון ההמון ואת לבו בכושרו הריטורי. מומו של משה היה, איפוא, סגולתה הגדולה של השליחות. גמגומו וכבדות לשונו היו חותם האמת הטבוע בדבריו. הם הצביעו, שנקיים היו מהלכיו מכל שמץ של דמגוגיה מלהיבה העלולה להטעות ולמשוך אחריה גם אנשים נבונים. כך ניצבו הדברים שהשמיע משה במצרים ובסיני, בהירים ושקופים, ללא תוספת מלל צבעוני.

דברים אלו ניצחו בכח אמיתתם הפנימית את הקשה שבאומות.