מבט לפרשת השבוע "שמות"
לסמוך על הנס ● הרב יחזקאל שינפלד שליט"א מבאר, מדוע יוכבד חסכה בתיבת משה ● למה היא בנתה תיבה חלשה, עשויה קנים, ולא ייצבה אותה מעצים חזקים, עמידים יותר? ● האם המיילדת העבריה חסכה כסף על חשבון בנה? ● פרשת שמות
"ולא יכלה עוד הצפינו, ותיקח לו תיבת גומא" (ב, ג)
מבארת הגמרא מדוע יוכבד עשתה תיבה חלשה מגומא (=קני סוף) ולא מעצים קשים וחזקים יותר. וכך שואלת הגמרא: "מאי שנא גומא? אמר רבי אלעזר: מיכן לצדיקים, שממונם חביב עליהם יותר מגופן". כלומר: משה רבנו היה משתמר טוב יותר בתיבה, שעשויה עצים, אבל יוכבד העדיפה לחסוך ולהשתמש בעצי גומא, שהם זולים יותר. (סוטה יב, א)
לכאורה, קשה: האם במצב של פיקוח נפש מותר לחסוך? על הפסוק, שאמר החכם מכל אדם בקוהלת: "לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו" – מסבירים במדרש רבה: "לב חכם לימינו" – זה משה רבנו , "ולב כסיל לשמאלו" – אלו בני גד ובני ראובן, שחיבבו את ממונם יותר מן הנפשות, ואמרו למשה: "גדרות צאן נבנה למקננו וערים לטפנו". מדוע - לפי הסבר המדרש - בני גד וראובן נקראים כך? מפני שהם דאגו לממונם תחילה, כפי המובן בכתוב: קודם "גדרות צאן נבנה למקננו" ואחר כך למשפחות - "וערים לטפנו". מכנה אותם שלמה המלך: "לב כסיל לשמאלו".
לכאורה, אפשר אולי לכנות כך גם את כל אותם "צדיקים שממונם חביב עליהם יותר מגופן", או בכללם גם את יוכבד, אם היא מעדיפה לבנות תיבה זולה ופחות חזקה- עשויה קני סוף, במקום תיבה חזקה- עשויה עצים טובים.
תשובה לקושיה זו נוכל להבין מדברי המהרש"א:
המהרש"א מבאר שם בגמרא, כי ברור, שמשה רבנו השתמר גם בתיבת גומא. אם לא כן הרי הוריו בוודאי לא היו חסים על ממונם, שכן אין לך דבר, שעומד בפני פיקוח נפש. כמו כן יודעים אנו על יוכבד הצדקת, שדאגה לפרנס תינוקות אחרים. ברור איפוא, שתדאג לתינוק שלה. אומנם תיבת עץ משתמרת יותר מתיבת גומא. מדוע אם כן חסכה ולא הכינה את החזק ביותר בעבור בנה הרך?
וכאן צריך להבחין בין בני גד וראובן ליוכבד -
בני גד וראובן ניהלו אורח חיים על פי דרך הטבע. הם גידלו צאן ובקר. היו חשובים להם שטחי מרעה טובים. לכן ביקשו לעצמם את עבר הירדן המזרחי. הם הכינו את עצמם לקראת חיים, שמתנהלים בצורה טבעית, כשהם פורשים את התכניות שלהם. הם היו צריכים להקדים את הדאגה לטף לפני הדאגה לצאן. זו איפוא הסיבה לכינוי, שהצמיד להם שלמה המלך באומרו: "לב כסיל לשמאלו".
יוכבד חיה במציאות שונה לגמרי. אצלה הבן בא בנס גדול. היא ילדה בגיל מאה ושלושים, בזמן של גזרה נוראה: "כל הבן הילוד - היאורה תשליכוהו", היה ברור, שרק נס יכול להציל חיי תינוק יהודי. יוכבד האמינה בהקב"ה. היא הרי הייתה מיילדת עברייה, שעמדה בעוז רוח נגד גזרת השמד של פרעה. היא הבינה, שמספיקה השתדלות מינימלית. בין כך ובין כך היא ציפתה לנס שיבוא.
כי בלי נס אין סיכוי. גם התיבה החזקה ביותר לא תעמוד מול פרעה ועמו.
באופן טבעי אין שום סיכוי לילד יהודי לשרוד. לכן היא הבינה, שמספיקה תיבה מעצי גומא.
בסופו של דבר, מתברר, כי יוכבד אכן צדקה, והנס היה עצום - הילד גדל דווקא בבית של פרעה. בעל הבירה, הקב"ה, סובב לכך, שבדיוק אותו פרעה, שגזר גזרת שמד על ילדים, גידל בארמונו את מושיעם של ישראל!
