מבט לפרשת השבוע "ויחי"

אבא מול סבא ● הרב יחזקאל שינפלד שליט"א מבאר, למה יעקב אבינו, שהיה זקן, צריך לשכל את ידיו ● לכאורה, קל יותר לומר לנכדים הצעירים היכן לעמוד ● ובפרט, כאשר מנשה ואפרים למדו אצל הסבא תורה, והיו מספיק קרובים אליו ● פרשת ויחי

"וישלח ישראל את ימינו וישת על ראש אפרים, והוא הצעיר, ואת שמאלו על ראש מנשה. שכל את ידיו, כי מנשה הבכור" (מח, יד).

מבאר רש"י הקדוש את המילה "שכל" – "בהשכל וחכמה השכיל את ידיו לכך. ומדעת, כי יודע היה, כי מנשה הבכור, ואף על פי כן לא שת ימינו עליו".

יעקב אבינו ידע, שמנשה הבכור, אבל את יד ימינו שם על ראש אפרים.

רש"י מסביר, שיעקב נהג בחכמה בכך שהוא שכל את ידיו. יעקב יכל לומר לאפרים- תעמוד ליד ידי הימנית, ולמנשה- ליד ידי השמאלית, אבל יעקב היה חכם והחליף את ידיו. מבאר ה"שפתי חכמים" בשם המהרש"ל:

החכמה של יעקב הייתה לא לפגוע בבכור. יעקב הרי היה זקן, כמו שמתחיל העניין: "ועיני ישראל כבדו מזוקן". יעקב זקן, והם צעירים. ויותר מכך – הבנים, מנשה ואפרים, גדלו על ברכי יעקב. יכול יעקב לבקש ולומר לכל אחד היכן לעמוד. מדוע איפוא ראה להעמידם כך ולשכל את ידיו?

הרב פסח ליבוביץ אומר, שלומדים מיעקב אבינו יסוד חשוב: אפילו אדם גדול וזקן, סבא לנכדיו, עדיף, שיתאמץ ויסובב את ידיו ולא יבקש מאנשים אחרים לסובב עצמם.

חשבתי אולי לתרץ את השאלה בדרך אחרת נוספת: יעקב ויוסף לא היו בדעה אחת. יוסף רצה לכבד את הבכור, שכתוב: "ויקח יוסף את שניהם – את אפרים בימינו, משמאל ישראל, ואת מנשה בשמאלו, מימין ישראל, ויגש אליו". כלומר, יוסף העמיד את הבנים באופן שהבכור עומד ליד היד הימנית של יעקב אבינו.

יעקב אינו מוכן להניח את ידו הימנית על ראש הבכור. יתרה מכך, יוסף מנסה להתערב: "וירא יוסף, כי ישית אביו יד ימינו על ראש אפרים, וירע בעיניו, ויתמוך יד אביו להסיר אותה מעל ראש אפרים על ראש מנשה".

יוסף ממשיך ומסביר את המעשה בפסוק הבא ומסביר לאביו המתקשה לראות, כפי שכתוב: "ויאמר יוסף אל אביו: לא כן, אבי, כי זה הבכור. שים ימינך על ראשו".

עונה יעקב אבינו ליוסף הצדיק: "וימאן אביו ויאמר –  ידעתי, בני, ידעתי".

מתנהל כאן ויכוח מעניין בין יעקב המברך, הסב של הנכדים המתברכים, לבין יוסף הצדיק, אביהם.

יעקב אמנם זקן, עיניו אכן כבדו, ובאמת היה קל יותר לנכדים לשנות עמדה. אבל יעקב לא רצה לגרום לנכדים לעמוד בניסיון, הרי אבא העמיד אותם בעמדה, שהוא הבין. אם יעקב יבקש מהם לשנות, הם פוגעים באבא שלהם. ולפי ההלכה, חובה על הבן לשמוע בקול אביו, ויעקב היה הרב שלהם, שלימדם תורה. יעקב בחכמתו אינו רוצה להכניסם לשאלה קשה – מצד אחד עומד אבא, שהוא גם צדיק וגם מלך, ומצד שני – סבא, שהוא גם הרב שלהם וגם גדול הדור ונביא. על כן מעדיף יעקב לשכל את ידיו.

מה היה באמת הוויכוח בין יוסף ליעקב? יוסף ידע ממהלך ההיסטוריה, שבכל פעם שבן קטן קיבל יותר, היו צרות. הקב"ה שעה למנחתו של הבל הקטן – העניין הסתיים ברצח. לימים, ישמעאל הגדול ויצחק הקטון ממנו –  הסתיים העניין ב:"גרש את בן האמה", ויעקב ועשיו - "יקרבו ימי אבל אבי, ואהרגה את יעקב-אחי", וגדולה מהנה אצלם בבית – בגלל כתונת פסים, שביטאה אהבה ליוסף, "ויראו אותו מרחוק, ובטרם קרב אליהם, ויתנכלו אותו להמיתו". כאן כבר מדובר באחים, שכולם שבטי ה'. צדיקים אבל כזאת שנאה לאח קטן, שקיבל יותר. יוסף הרי יתום מאמא, וצדיק יסוד עולם, אבל השנאה קשה היא ומרה.

אומר יוסף: אני סבלתי קשות מהאחים. לי יש בסך הכל שני בנים. רוצה אני, שאצלי הבכור יקבל את הכבוד המגיע לו, שיקבל ברכה ביד ימין. איני רוצה, ששנאה תשרור בין בניי. לכן יוסף מעז לשנות את ידיו של אביו.
עונה על כך יעקב לבנו דרך הברכה של הבנים: "ויברכם ביום ההוא לאמור, בך יברך ישראל לאמור - ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה, וישם את אפרים לפני מנשה".

מבאר רש"י: הבא לברך את בניו, יברכם בברכתם, ויאמר איש לבנו: "ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה". למה מברכים בנים, שיהיו דווקא כאפרים וכמנשה? למה לא כיהודה ויוסף, למשל? כי הם היו האחים הראשונים שלא רבו ! גם כשהקטן לפני הגדול, הגדול לא כעס ולא שנא אלא קיבל את מה שנגזר עליו משמים.

המסר של ההורים לבנים: כל אחד קיבל כוחות ויכולות משמים. כל אחד מקבל את שלו. אסור לקנא, אסור לשנוא, צריך ללמוד לחיות ביחד ולהאמין, שכל אחד מקבל את מה שנגזר עליו משמים. לכן סוף הפסוק: "וישם את אפרים לפני מנשה".