רעיון לפרשת השבוע "ויגש"

"אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם, אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי, מִצְרָיְמָה" ● למה אנו נכנעים ליצר, ונופלים שוב ושוב בסבל תאוותנו החומריות? ● איך אפשר להשתחרר מהשעבוד, ולחיות חיי אושר אמיתיים? ● הרב אהרן זאב שצמן מגיש: רעיון לפרשת "ויגש"

פעמים רבות מדי האדם מודע להתנהגותו המקולקלת ולסבל שמביאה עליו, אולם במקום להילחם ביצרו ולהשתנות, הוא מעדיף להשתיק את מצפונו, ולמכור ה"יוֹסֵף" הפנימי שבו "מִצְרָיְמָה" – לתת ליצריו לנצח, ולהמשיך ולהביא על עצמו במודע עוד ועוד סבל.

רבים יודעים כי הם כנועים לתאוות רעות, ההורסת את חייהם, חושבים שאינם יכולים לחדול מהן, ועל כן פוחדים לנסות ולתקן – תאוות אכילה, תאוות עצלות, תאוות לשון הרע ורכילות, תאוות ממון, תאוות גזל, תאוות כבוד, תאוות ליצנות, תאוות קנאה, תאוות קניות, תאוות בילוי, תאוות שכרות, תאוות כעס ...

האם ראיתם פעם תינוק, הפוחד להיכשל? תינוק שיפחד ליפול כל פעם שינסה ללכת, לא ילמד ללכת לעולם. רק לאחר אינסוף ניסיונות ונפילות מצליח לבסוף התינוק ללכת. הקב"ה נטע בתינוק את כוח התעוזה לנסות שוב ושוב ללא חשש להיכשל. הוא אינו מתייאש, נלחם ובסוף גם מצליח לתקן את עצמו שוב ושוב – עד שלומד ללכת.

מה קורה לנו בתור מבוגרים ?לאן נעלמת הנחישות הזו? לרוב כשאנו מנסים לתקן מידה רעה בעצמנו היצר נלחם להכשיל אותנו. אנו מנסים עוד פעם פעמיים מרגישים שקשה - ואז משכנעים את עצמנו לוותר, ומכריזים לעצמנו "אין מה לעשות – זה אני".

היצר הרע והעצלנות מנצחים את הנחישות, נוטעים באדם פחד וייאוש, ומספקים לו את כול התירוצים הטובים ביותר כדי להמשיך בדרך הקלקול ולא לתקן. כך מצליח היצר להפיל אותנו שוב ושוב בתאוותיו, מכניע אותנו להמשיך ולעשות במודע את הדברים הלא נכונים בחיינו - והאדם נותר כנוע להנהגתו הרעה, סובל מהתנהגות שלו עצמו, ושוקע בייאוש וברחמים עצמיים.

מה איבדנו כשהפכנו למבוגרים? איפה הנחישות של התינוק שרוצה ללכת? הקב"ה נטע בנו בתור ילדים נחישות טבעית לנצח, הוא איתנו בשלב הזה כמתנת חינם, נותן לנו יד, עוזר לנו להגיע אל השלב שבו נלך לבד, כדי שנוכל להתחיל את התיקון שלשמו באנו לעולם הזה.

כאשר אנו בוגרים הקב"ה עוזב לנו קצת את היד, כדי שניפול נחוש בכאב, ונרצה מיד להזדקף לבד ולמצוא את היד שלו בחזרה בכוחות עצמנו, סה"כ לטובתנו כדי שנתחשל ושנרצה לשוב אליו.

כִּי שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם וּרְשָׁעִים יִכָּשְׁלוּ בְרָעָה (משלי כד טז). הצדיק משיג את תקומתו בעולם הזה, וָקָם בזכות לנפילותיו, מכאן שבכדי להיות בחזקת צַדִּיק ולהצליח במסע התיקון, חייב האדם ליפול, להיכשל ביצרו הרע מדי פעם – אולם עליו מיד לזהות את הנפילה, לקבל על עצמו קבלה לעתיד, ובכך לחסן את עצמו מליפול באותו העניין שוב.

כולם נופלים ביצרם הרע גם צדיקים וגם רְשָׁעִים, אולם ההבדל בין הרשע לצדיק נעוץ בהחלטה שמקבל האדם מיד לאחר הנפילה. בעוד שהצדיק בוחר לתקן, הרשע יודע כי הוא כנוע ליצרו, יודע שמעשיו רעים – ובמודע בוחר לחיות חיים מקולקלים של רדיפה אחר תאוות וסיפוקים מידיים, להיכנע ליצר ולא לתקן. סופו ששוקע כה עמוק, עד כי הופך עבד ליצריו, ומוכן לדרוס אחרים, ולו בלבד שיבוא על סיפוקו תחילה.

"וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה" - באדם יש כוח יוֹסֵף, כוח הרוצה להציל אותו מנפילותיו, כוח הקורא לו, מיד לאחר שנפל ביצרו הרע וכשל, לשוב ללמוד ולתקן. אנו קרואים יהודים כי אנו מצאצאיו של יְהוּדָה, וכשם שניגש יְהוּדָה באומץ אל יוֹסֵף, ולא חשש להקריב את עצמו, כך צריך גם כול יהודי ויהודי לגשת אל כוח היוֹסֵף הפנימי שבו, בלי פחד או רתיעה - כי זהו הכוח המחזיר למוטב - הכוח המצוי בכול יהודי ושורשו ביוסף הצַדִּיק.

"וְעַתָּה, יֵשֶׁב נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר, עֶבֶד, לַאדֹנִי; וְהַנַּעַר, יַעַל עִם אֶחָיו" - יוֹסֵף אינו מוכיח את האחים על שמכרו אותו למצרים, הוא רק מציב להם את כול התנאים לעשות תשובה בעצמם, הוא מביא אותם לידי מצבי לחץ, כדי שיבינו, ויתקנו את אותה הנפילה מבחירה חופשית.

התיקון הפך אפשרי רק כאשר הגיעו האחים שוב אל נקודת הבחירה, ונדרשו לוותר על אחיהם הקטן, בנימין – ואלמלא המבחן שהציב בפניהם יוֹסֵף, לא היו מעולם דורשים מעצמם לעשות את התשובה הנדרשת, והיו נשארים ללא תיקונם לנצח נצחים.

כך גם הקב"ה מזמן לאדם התרחשויות מאתגרות שאינן בהכרח נעימות לו, כדי להעמידו במבחן. רק כאשר המציאות נעשית לוחצת, והחיים דורשים מהאדם לקבל החלטה אמיצה, אז מתאפשרים לו תנאי הבחירה האמיתיים, כדי לגבור על תאוותו הרעה, ולעשות את התיקון הדרוש.

"אַל-תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה, כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם" - יהודי אינו צריך לפחד מכך שנפל ונכשל בתאוותיו ויצריו, חלק מתהליך הלמידה וגדילה הרוחניים הם ההתמודדות אל מול ה"מִצְרַיְמָה" שבתוך האדם. ההתמודדות אח מול רצוננו לקבל לעצמנו – הקרב אל מול רצונה של נפשנו הבהמית.

לא ניתן להכניע את היצר הרע אחת ולתמיד , ניתן רק לגבור עליו בכול סיבוב מחדש, ועל כן הנפילה לעיתים היא בלתי נמנעת. אולם יש לראות בה מנוף להצלחה, ולהפוך אותה לכוח מדרבן לקראת הניצחון מול היצר בסיבוב הבא.

כוח המצרים שבאדם, היצר הרע, הוא כוח חזק מאוד שניטע בו כדי להוות כוח התנגדות לקדושה, כדי לאפשר לאדם בחירה, ולאפשר לו לגבור על ההתנגדות מרצון. דווקא שם במצרים בארץ היצרים (העולם הזה) יכול האדם לעלות לגדולה.

ההתפתחות הרוחנית חייבת לעבור במסלול זה, כי ללא התגברות על חסמים, מכשולים תאוות ויצרים – לא תתאפשר הצמיחה הרוחנית, ולא יוכל האדם להתחבר חזרה מרצון אל בורא עולם.

האדם צריך ללמוד לגבור על הפחד, על העצלנות, על מחשבות התבוסה, והרגשת הקרבן שנוטע בו היצר הרע, כדי לשכנע אותו שמהנפילה כבר לא ניתן לעלות. היצר הרע יותר משמעוניין להפיל ולהכשיל את האדם, מעוניין להשאירו למטה - מפוחד וסובל ונמשך אחרי תאוותיו, לשעבד אותו ולמנוע ממנו לצאת ממצרים לנצח, למנוע ממנו את החיים החופשיים והמאושרים באמת.

אז איך יוצאים ממצרים ועולים? מבטיח הקב"ה ליעקב (ישראל): "אָנֹכִי, אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה, וְאָנֹכִי, אַעַלְךָ גַם עָלֹה". רק בהצמדות לקב"ה ולמצוותיו ניתן לנצח את היצר - לבד זו משימה בלתי אפשרית. אדם צריך לחוש בחייו את הקב"ה איתו בירידות, ולהבין כי זה רצונו יתברך, והכול עושה הוא לטובתו.

במקום לבכות על גורלו המר, ועל התאווה המכניעה אותו שוב ושוב, האדם צריך להרבות בתפילה, לא להרפות מן העשייה וההשתדלות, ולתקן עצמו באופן מתמיד בהתאם לספר ההוראות לחיים טובים - בהתאם לדרכה של תורה. זו הדרך היחידה להינצל ולצאת מן ה"מִצְרַיְמָה" אליהם נפל.

הקב"ה מבטיח "וְאָנֹכִי, אַעַלְךָ גַם-עָלֹה" – כשיש לאדם אמונה שלימה בקב"ה הוא אינו מפחד עוד. הוא יודע שהכול לטובה והישועה קרובה לבוא. האדם מתחיל להכיר בכך שהכול תלוי בו עצמו, ובנכונות שלו לתת את כול המאמץ מצידו לנצח ולעשות תשובה.

אדם שיש בו את מידת הביטחון, יודע כי הקב"ה מנהל את העולם, ועל כן הורידו מטה כדי שיתעורר. כאשר עושה האדם את המוטל עליו ונלחם לעלות בחזרה, ברגע אחד של אמת הוא יחוש לפתע איך שוב הוא אוחז ביד שלכאורה נעזבה. איך הקב"ה לפתע מפיל עבורו את המחסומים, ונותן לו את הכוח לגבור על יצרו, ולתקן את
הנהגותיו.

אין בכוחנו לשנות את הסביבה, אנו יכולים לשנות רק את עצמנו, על כן כאשר האדם מקפיד לתקן ולשנות את עצמו תחילה, כול הבריאה משנה פניה כלפיו בהתאם, וכן החיים והסביבה מתאימים גם הם עצמם אליו. רק בדרך התיקון והתשובה יוכל לחוש איך חייו משתנים לפתע לטובה, הסבל והצרות נעלמים כלא היו, ובמקום אותן התאוות שכביכול מלאו אותו בעבר, ממלאים אותו כעת אורו של הקב"ה, ואורה של תורתו הקדושה.