פרשת וירא ● ארבעה פתחים לבית

"וירץ לקראתם מפתח האהל" ● לביתו של אברהם אבינו היו ארבעה פתחים, פתח לכל רוח. מדוע? ● יהודי זקן, חולה, עשיר ומכובד - במקום לנוח בצל אוהלו - יושב בפתח האוהל, והשמש קופחת על ראשו. מה הוא מחפש שם? מדוע מדגישה זאת התורה? ● דברים על פרשת השבוע, המאירים את חיינו העכשויים לאור המקורות

פרשתנו פותחת בתיאור המלבב הבא:

"וירא אליו ה' באלני ממרא, והוא ישב פתח האהל כחם היום. וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו. וירא וירץ לקראתם מפתח האהל וישתחו ארצה. ויאמר? אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור מעל עבדך. יקח נא מעט מים ורחצו רגליכם והשענו תחת העץ. ואקחה פת לחם, וסעדו לבכם? ויאמרו: כן תעשה כאשר דברת. וימהר אברהם האהלה אל שרה ויאמר: מהרי שלש סאים קמח סלת לושי ועשי עגות. ואל הבקר רץ אברהם ויקח בן בקר רך וטוב? ויתן לפניהם והוא עמד עליהם תחת העץ ויאכלו" (בראשית יח, א-ח).

הנה מופיע מול עינינו אברהם, כפי שנקבעה דמותו בתודעת העם. אדם טוב לב, מכניס אורחים, המכבדם בכל מאודו ודואג לכל מחסורם.

אברהם עסק במצווה זו מגיל צעיר. הוא הפכה לאבן הראשה בבניין חייו הרוחני. הוא ראה בה תפקיד, שליחות, מצווה. היא נבעה מאמונתו באלוקים - בורא עולם, המחיהו בטובו. משהחליט לדבוק בו ובמידותיו, ראה צורך לעצמו לרחם על בריותיו ולשרתם ככל שיוכל. אכן, בהשתדלות מתמדת, בשנים של חינוך עצמי, הפך מידה זו לתכונת יסוד באופיו. רבים המדרשים, המתארים את מסירותו לאורחיו ואת אהבת הבריות, שקיננה בקרבו כלפי כל אדם, ללא הבדל צבע וגזע. בלבו פעל סיסמוגרף בעל עוצמת רגישות גבוהה ביותר. על כן, חש גם בסבל האנושי הקלוש ביותר. לביתו היו ארבעה פתחים, פתח לכל רוח. מדוע? כדי שהעני הרעב לא יטרח למעלה מן הצורך להגיע אל דלת הכניסה, למען לא יבזבז דקות יקרות, ורעבונו ימשך נצח? של שניות נוספות.

זהו דיוקנו של אברהם. כלומר קו אחד בדיוקנו רב האנפין.

אולם, בבוא התורה לתאר בפנינו מעלה זו, בחרה להציגה באמצעות אירוע, שארע דווקא בערוב ימיו, בהתקרבו לגיל מאה. מכל אלפי האורחים, שפקדו את ביתו במשך שנות חייו הארוכים, זכה לסיקור מלא דווקא סיפור שלושת האורחים, שכפי שהתברר לאחר מכן, הוא מלאכי מרום.

והשאלה היא: מדוע? כלום לא היה מן הראוי לחשוף בפנינו את לבו השופע חסד עוד בפרשה הקודמת? (פרשת "לך לך") הפרשה, שהחלה בבניית דמותו הרוחנית של אברהם למען הדורות הבאים.

נראה שלא. המקרא בוחר בקפידה את סיפוריו ואת מיקומם ברצף המאורעות. גם במקרה שלנו תגלה ההתבוננות המעמיקה, שדווקא דוגמא זו של הכנסת אורחים, תפתח לנו לרווחה את השער לטרקלין לבו של אברהם. דווקא הסיפור כפי שסופר, מעניק לנו על מגש ההבנה את תכונת הכנסת האורחים, שבה התברך האב הראשון - בכל היקפה ובמלוא עומקה.

אברהם הכניס לביתו אורחים לרוב, אך הפעם נוספו למצווה מבחני כושר לרוחו, שלא ידעם קודם לכן, והם ליטשו מידה זו והעלוה לדרגות גבוהות יותר.

נעבור, איפוא לביתו של אברהם, ביום בוא האורחים ונתבונן בהשתלשלות המאורעות. שלושה ימים קודם לכן נימול אברהם בן התשעים ותשע שנה (בראשית יז, כד), והברית, שכרת עם אלוקיו, טבועה מעתה גם בגופו.

והנה, ביום השלישי למילתו (היום, שבו החתך בבשר כואב ביותר) ישב אברהם ב"פתח האהל כחם היום" (שם יח, א).

תמונה מוזרה. יהודי זקן, חולה, עשיר ומכובד - במקום לנוח בצל אוהלו - יושב בפתח האוהל, והשמש קופחת על ראשו. מה הוא מחפש שם? מדוע מדגישה זאת התורה?

כי לאברהם היתה בעיה. בעיה קשה, בעיניו - גורלית.

עתה הרהר אברהם בלבו, עתה, שאני שונה מכל באי עולם גם בגופי ולא רק באמונתי ובהשקפת עולמי, מה יהיה עם האורחים?

"עד שלא מלתי, היו העוברים והשבים באים אצלי; תאמר: משמלתי, אינם באים אצלי"? (רש"ר הירש ע"פ מדרש רבה בראשית מח, ט).

הוא חשש, שמא יסתייגו הבריות ממנו מהיום והלאה. הוא דאג, כי שונותו וייחודו יתפרשו על ידיהם שלא כראוי, וישנו את יחסם כלפיו. הוא חייב להודיע להם - במעשים - כי לא חל כל שינוי ביחסו כלפיהם; כי הם אורחים רצויים בביתו, וכי אין ב"אתה בחרתנו" שלו שמץ של התנשאות ובוז. ההיפך, תכונה זו אינה אלא שירות, שירות לאדם באשר הוא אדם (הלא ברור, שאברהם לא ציפה, שאורחיו באותה שעה יהיו בחורי ישיבה או רבנים נשואי פנים).

כדי להמחיש גישה זו, היה זקוק אברהם לאורחים באותה שעה דוקא.

אך "כחם היום" - הוציא הקב"ה חמה מנרתיקה שלא להטריחו באורחים (רש"י בשם המדרש). החמסין הכבד נועד להגן עליו בשעה זו מטרדת אורחים, למען ינוח מעט, יתאושש מכאב מעשה המילה ויאגור כוחות. הלא זקן האיש!

אולם, רוח אחרת פעמה בלב אברהם. החום המעיק הבריח את הבריות אל הצל, ואילו הוא יושב בחוץ, בפתח האוהל, מצפה לנס, מצפה לאורח.

זהו אברהם אחר. מכניס אורחים מסוג חדש. מקרה כזה לא קרה במשך כל הקריירה הארוכה שלו כמביא אורחים הביתה. כאן, במקרה הנידון, פטור אברהם מקיום המצווה גם בהתאם לקריטריונים החמורים, שהציב לעצמו. מחלתו, ישישותו והחום הכבד פוטרים אותו, לכל הדעות, מן החובה האנושית לתור אחר אורחים. אולם לעינינו מתייצב אברהם שמעבר לחובה. אברהם, שהשירות לזולת הוא כבר חלק מישותו. שירות, שאינו מכיר בחולשת המחלה, במגבלות הזיקנה, בתנאי אקלים או בעשרות עבדים עושי דברו בכל עת. ולמרות כל אלו את האורחים יחפש הוא עצמו. וכאשר יבואו אלו בצל קורתו, הוא אישית, ישמשם.

מצוות הכנסת אורחים מצמיחה כאן כנפיים. היא זוכה למימדים, שלא היינו מבחינים בהם בכל אחד מאלפי המקרים שבהם ארח אברהם את אורחיו.

על כן צויין דווקא המקרה הזה.

אולם, בכך עדיין לא מוצה הנושא. אברהם, החפץ עתה מאוד לקיים מצווה זו, חייב היה להטיל למערכה - על למימוש רצון זה - כוחות נפש מוגברים.

תחילתה של הפרשה מתארת את רגע החסד, שבו זכה: האלוקים נגלה אליו ("וירא אליו ה'"). איננו יודעים, מה טיבה של התגלות אלוקית זו ומה מהותה, אולם ברור לנו, שרגע כזה בחיי אדם הוא נקודת שיא, שכר מאמצי רוחו, פסגת שאיפתו של כל עובד ה'. שעת התעלות ותענוג מרומם, שאין למעלה הימנו. התעלות ותענוג, שרק קרבת אלוקים מסוגלת להעניקם.

והנה, בשעה שנשמתו היתה דבוקה בקרבת הבורא, הופיעו לנגד עיניו שלושת האורחים. אברהם ניצב בפני דילמה קשה. חייב היה להכריע, להחליט: אורחים או אלוקים. האם להתמסר כל כולו להתגלות שלה זכה, או לדחותה ולפנות את כל לבו לאורחים בשר ודם ולכבדם? באותו רגע טעם אברהם את טעמה של התמודדות רוחנית כבירה, המטלטלת את האדם ומזעזעת את שלוותו. אבל ההכרעה הנכונה תקדם אותו ותגביה את אישיותו אל דרגה גבוהה יותר.

ואברהם הכריע הכרעה נועזת. אין רבות דוגמתה בחיי הרוח והאמונה. "והיה אומר להקב"ה להמתין לו, עד שירוץ ויכניס את האורחים" (רש"י בשם המדרש). האם דחה הוא את האלוקי מפני האנושי? לא! הוא גילה קבל עם ועדה לדורות יבואו, כי החסד לבני אדם, חובת ההטבה לזולת, הם הם האלוקי בטהרתו.

אברהם ביכר את האדם, שנברא בצלם אלוקים, כביכול על פני האלוקים עצמו. המעשה זכה להסכמת האלוקים. החלטתו אף נקבעה כנורמה הלכתית מחייבת, האומרת: "גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני השכינה" (מסכת שבת קכז, א).