רעיון לפרשת השבוע "לך לך"

"לך לך מארצך" ● למה ניסה הקב"ה את אַבְרָהָם פעמים כה רבות? ● האם גם החיים שלך מלאים בניסיונות שכאלה? ● הרב ערן שצמן מגיש: רעיון לפרשת "לך לך"

"לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ".

"לֶךְ-לְךָ" – צא ממצבי הנוחות שלך בעולם החומר, ותתחיל להתקדם, כדי שתטפס ברוחניות.

כל יהודי בא לעולם הזה כדי לעבור בו מסע של תיקון אישי. במהלך המסע עליו לגבור על יצרו הרע, הרוצה לקבל ללא גבול, ולצקת מהות רוחנית וקדושה בכל מעשיו החומריים (להתפלל, לברך, לקיים מצוות, ללמוד תורה, לתת, לעזור – להשפיע).

"מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ " – התרחק ממעגלי השפעה רעים, כדי שלא יהיו לך תירוצים, בעולם האמת, לכך שלא תיקנת דרכיך.

התרחק "מֵאַרְצְךָ" – לך מהחברה המקולקלת בה גדלת, ומנהגיה שהם כדרכי הגויים.
התרחק "מִמּוֹלַדְתְּךָ" – לך מהתכונות הרעות איתן נולדת, והתגבר על אלו הקשות לך ביותר לתיקון.
התרחק "מִבֵּית אָבִיךָ" – לך מהחינוך המקולקל שקיבלת בבית, שהרחיק אותך מדרך התורה.

אז לאן תלך? "אֶל הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" – אל דרך הנהגה חדשה. מסלול חיים אשר תעמוד בו בניסיונות, תעשה בו  שימוש חדש ומתוקן בחומר (הָאָרֶץ), באופן שיעזור לך להתפתח רוחנית, להתקרב אל בורא עולם – ולהיות מאושר.

"עֲשָׂרָה דוֹרוֹת מִנֹּחַ וְעַד אַבְרָהָם, לְהוֹדִיעַ כַּמָּה אֶרֶךְ אַפַּיִם לְפָנָיו, שֶׁכָּל הַדּוֹרוֹת הָיוּ מַכְעִיסִין וּבָאִין, עַד שֶׁבָּא אַבְרָהָם וְקִבֵּל (עָלָיו) שְׂכַר כֻּלָּם" (אבות ה ב). הקב"ה עשה את האדם נשמה בגוף חומרי, ויצר בו שני כוחות משיכה הפוכים ומנוגדים, אשר לשניהם יכולת להטיב לאדם – והאדם נדרש לבחור לאיזה כוח יימשך ליבו – אל כוח הנתינה וההשפעה הבא מצד נשמתו, או אל כוח הרצון לקבל הנאה ותענוג לעצמו, הבא מצד גופו החומרי ויצריו.

הניסיונות של האדם בעולם החומר, הוא לגבור על הרצון לקבל הבא מצד גופו, ולבחור מרצון להשפיע ולתת – ובכך להידמות לתכונותיו של הקב"ה, ולשוב אליו בבוא היום - מתוקן, ולקבל שכר לנצח נצחים, על עמלו בעולם זה. מאז המבול לא מצא הקב"ה בעולמו אדם שיכול היה להוביל את האנושות אל מהלך תיקון שכזה, אדם שראוי יהיה להיבחן בניסיונות המתאימים, ובמידה ויעמוד בהם, שממנו ייצא העם הנבחר.
 
אַבְרָהָם היה שונה מכול האנשים עלי אדמות, וכבר מילדות, המדרש מספר, כיצד הבין מתוך עצמו כי חייב להיות בורא לעולם, וכי חייב שיהיה כוח עליון, אשר מפעיל את מערכות הטבע.

כדי לוודא שאַבְרָהָם אכן ראוי לתפקיד אבי העם הנבחר, צריך היה הקב"ה לנסות אותו בעשר ניסיונות קשים, שבכל אחד מהם נדרש היה אַבְרָהָם להשליך את שכלו, ללכת באמונה עיוורת אחר דבר ה', ולפעול מבלי להבין תחילה את ההיגיון החומרי שבעניין.

יש מחלוקת בין הפרשנים מהם עשרת הניסיונות, אך אם נצרף את כולם לרשימה אחת, נקבל בפועל 13 ניסיונות, שהבסיס המשותף לכולם הם הקשיים וההקרבה בחייו של אַבְרָהָם:

1. המחבוא מנמרוד, 2. הצלה מכבשן האש אליו הושלך באור כשדים, 3."לך-לך מארצך…", 4. הרעב שהיה בארץ ואברהם הוכרח לרדת מצרימה, 5. לקיחת שרה לבית פרעה, 6. מלחמתו עם ארבעת המלכים, 7. לקיחת הגר השפחה לאישה, להוליד ממנה במקום משרה, 8.מעמד בין הבתרים וחזון גלות בניו, 9.ברית המילה לעת זקנה, 10.לקיחת שרה ע"י אבימלך, 11.גירוש הגר, 12. גרוש ישמעאל, 13. עקידת יצחק.

"מעשה אבות סימן לבנים" - אמר לו הקדוש ברוך הוא: שב, אתה סימן לבניך (בראשית רבה מח). מה שעברו האבות – הוא סימן למה שעתידים לעבור בניו (עם ישראל), במהלך הדורות הבאים, ועל כן כל ניסיון שעבר אברהם, בא ללמד גם אותנו הנהגה אישית לחיינו אנו.

בהתחלה הושלך אַבְרָהָם אל כבשן האש ועבר ניסיון קשה של "למות על קידוש השם", אולם שאר הניסיונות בהמשך חייו היו קשים בהרבה יותר, ובהם נדרש היה אַבְרָהָם "לחיות על קידוש השם", ומניסיונות אלו בעיקר עלינו ללמוד.

"וַיְהִי רָעָב, בָּאָרֶץ; וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה" -
זהו "ניסיון העוני" של אַבְרָהָם – הניסיון שבא לבחון את האדם במצב של לחץ כלכלי, לראות אם ימשיך לדבוק בקב"ה ובמצוותיו, או שמה לא יצדיק על עצמו את הדין, ימרוד ויכפור בהנהגתו של הקב"ה, ויתכן ואפילו יצא לפשוע ולגנוב, כדי לספק את חסרונו ועניותו.

ה"רָעָב" מכריח את האדם לעסוק בחומריות הפרנסה ובצרכיו הגופניים, על כן הוא מתקרב באופן זה ליצריו, ומחפש איך להשביעם – זו למעשה הירידה "מִצְרַיְמָה" (ארץ הייצריות). אַבְרָהָם בניסיון זה יורד ברוחניות ומתקרב לחומר – ירידה לצורך עליה רוחנית גבוהה יותר בעתיד.

החסר, שיוצר העוני, מוביל לחיפוש אחר מילוי, ונקודה זו ניצב האדם בפני בחירה חופשית, האם להמשיך ולדבוק ביושר ובקדושה על אף הקושי, או האם לקלקל ולמלא את חסרונו בדרכים לא ישרות.

"וַיְהִי, כַּאֲשֶׁר הִקְרִיב לָבוֹא מִצְרָיְמָה; וַיֹּאמֶר, אֶל שָׂרַי אִשְׁתּוֹ, הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי, כִּי אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה אָתְּ" - ההתקרבות אל היצרים, משפיעה אפילו על אַבְרָהָם, ולפתע הוא מבחין גם ביופייה החיצוני של אשתו, שעד לעת ההיא ראה בעיקר את פנימיותה.

"וְהָיָה, כִּי יִרְאוּ אֹתָךְ הַמִּצְרִים.... וְהָרְגוּ אֹתִי, וְאֹתָךְ יְחַיּוּ." –
כאשר האדם יורד ברוחניות ומתקרב לדרגת יצריו (הַמִּצְרִים), קיים החשש כי יצריו ימיתו את האדם הרוחני שבו, ויהפכו הם לשלוט בו ולשעבד אותו, וכל החיות שמאותו הרגע יקבל האדם, תהיה חיות חומרית של רצון לקבל בלבד – מכאן שכל עניינו באישתו עשוי להתקיים רק לשם סיפוק תאוותיו – "וְאֹתָךְ יְחַיּוּ" למטרה זו בלבד.

קיים חשש בניסיון העוני, כי הוא מוריד את האדם ברוחניות, וצריך כוחות נפש רבים כדי שירידה זו תהפוך לבסוף לעליה.

"וַיַּעַל אַבְרָם מִמִּצְרַיִם הוּא וְאִשְׁתּוֹ וְכָל-אֲשֶׁר-לוֹ... וְאַבְרָם, כָּבֵד מְאֹד, בַּמִּקְנֶה, בַּכֶּסֶף וּבַזָּהָב." - זהו ניסיון העושר של אַבְרָהָם, כאשר עולה רוחנית מעל דרגת יצריו ("וַיַּעַל... מִמִּצְרַיִם"), לאחר שגבר עליהם ועמד בניסיונות. אך גם לעליה זו יש מחיר - "וְאַבְרָם כָּבֵד מְאֹד" - כיוון שהחומר מכביד על האדם מבחינה רוחנית, עוטה עליו קליפות של "שומן רוחני", ומושך אותו מטה אל מימוש תאוות ויצרים.

עודף הכסף ועודף הזמן הפנוי שמציע העושר, מפתים את האדם לחומריות, לתאוות אסורות, והליכה בדרכים מקולקלות (הימורים, זנות, גרגרנות, תאוות שליטה, רדיפת כבוד ...) הסכנה בחומר ובעושר שהאדם עשוי לאבד את האמונה, ולחשוב בטעות כי בכוחו שלו עשה את עושרו ונכסיו, וכן הוא עשוי לדחות מעליו את עול המצוות, מחשש שיפגעו לכאורה חיי ה"תענוגות" שסיגל לעצמו.

"פֶּן-תֹּאכַל, וְשָׂבָעְתָּ; וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה... וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה-לָּךְ... וְרָם, לְבָבֶךָ; וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ" (דברים פרק ח) אולם כגודל כוח ההכבדה, כך גם גודל התיקון והשכר. ככול שאדם "כָּבֵד" יותר בכסף וברכוש, ואף על פי כן דבק בקב"ה ומצוותיו, כך הוא גם מתפתח בהתאם – ההישג בהנפת משקולת ייחשב גדול יותר, ככול שהמשקולת תהיה כבדה יותר.

"וְגַם-לְלוֹט הַהֹלֵךְ, אֶת-אַבְרָם:  הָיָה צֹאן וּבָקָר, וְאֹהָלִים."
כדי להבין את גודל עמידתו של אַבְרָהָם בניסיון העושר, מציגה התורה, לצורך השואה, את השפעת העושר על לוט, בן אחיו של אברהם. גם לוט ירד עם אַבְרָהָם למצרים, התעשר שם, ועלה איתו חזרה, עד שניכר בבירור ההבדל בין הנהגותיהם השונות.

"וְלֹא נָשָׂא אֹתָם הָאָרֶץ, לָשֶׁבֶת יַחְדָּו" – השימוש השונה בעושר ובחומר ("הָאָרֶץ"), הניכר בין דרך הקדושה של אברהם, לבין דרך התאווה של לוט, הביא אותם לבסוף לידי התנגשות וריב. הרצון לתת מצד הנשמה, אינו יכול לגור בכפיפה אחת עם הרצון לקבל לעצמו, הבא מצג הגוף.

"וַיְהִי רִיב, בֵּין רֹעֵי מִקְנֵה אַבְרָם, וּבֵין, רֹעֵי מִקְנֵה לוֹט" – רועה תפקידו להוביל את העדר ולכוונו לדרך בטוחה וטובה  - "ה' רֹעִי, לֹא אֶחְסָר" (תהילים פרק כג). הריב בין הרועים מסמל מאבק בין שתי תפיסות הנהגה, ההפוכות זו לזו – האחת דוגלת בדבקות בחומר, בגזל וברצון לקבל לעצמו, והשנייה בדבקות במעשי חסד ובמעשי צדקה.

"וַיִּבְחַר לוֹ לוֹט, אֵת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן, וַיִּסַּע לוֹט, מִקֶּדֶם... וְלוֹט, יָשַׁב בְּעָרֵי הַכִּכָּר, וַיֶּאֱהַל, עַד סְדֹם - וְאַנְשֵׁי סְדֹם, רָעִים וְחַטָּאִים, לַה' מְאֹד" - כמו רבים בדורנו, לוט אינו חושב על ניסיונות בחייו, הוא בבחירתו החופשית דבק בחומר ("וַיִּבְחַר לוֹ")  - בוחר לרדת לדרגת שפל חדשה, דרגת "סְדֹם", והיא גרועה אף מזו של מצרים. מהותם של "אַנְשֵׁי סְדֹם" הייתה רעה, רצון לקבל לעצמו בלבד, חקיקת חוקים האוסרים על עזרה לחלשים ונזקקים.

"וַה' אָמַר אֶל אַבְרָם, אַחֲרֵי הִפָּרֶד-לוֹט מֵעִמּוֹ... כִּי אֶת כָּל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה, לְךָ אֶתְּנֶנָּה, וּלְזַרְעֲךָ, עַד-עוֹלָם" - כאשר אדם מקדש את חייו, בוחר לראות בכל רגע ניסיון, מרחיק עצמו מן הרע, ומתנתק מאנשים וממקומות מקולקלים - אז זוכה אדם זה לעונג אמיתי, ולשכר אמת לנצח נצחים -"עַד עוֹלָם".

איש מאיתנו אינו בדרגתו של אברהם, וגם הניסיונות בחיינו אינם שווים לאלו בהם התנסה. אולם עמידתו של אַבְרָהָם אבינו בניסיונות, עומדת גם לזכותנו בדור זה, כפי שעמדה לזכותו של עם ישראל בכול הדורות.

בכל בוקר כשאנו מתפללים לקב"ה, אנו מזכירים את נחישותו של אברהם לעשות רצון ה' ולעמוד בניסיונות, ומבקשים כי זכותו זו תציל גם אותנו מעצמנו, ויומתקו כול הדינים מעלינו:

"רִבּונו שֶׁל עולָם. כְּמו שֶׁכָּבַשׁ אַבְרָהָם אָבִינוּ אֶת רַחֲמָיו לַעֲשׂות רְצונְךָ בְּלֵבָב שָׁלֵם. כֵּן יִכְבְּשׁוּ רַחֲמֶיךָ אֶת כַּעֲסֶךָ. וְיִגּולוּ רַחֲמֶיךָ עַל מִדּותֶיךָ. וְתִתְנַהֵג עִמָּנוּ ה' אֱלקֵינוּ בְּמִדַּת הַחֶסֶד וּבְמִדַּת הָרַחֲמִים" (תפילת שחרית ביום חול).