פרשת לך לך ● אברהם יוצא לדרך

"לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך" ● מי הוא אברהם? ● מה היו קורות חייו של הוגה אמיץ, הנכון למות על מזבח אמונתו? ● כיצד נראים הדברים בעיני היסטוריון גדול, שלא חיבב במיוחד את עם ישראל? ● דברים על פרשת השבוע, המאירים את חיינו העכשויים לאור המקורות

היחיד, האחד והמיוחד עולה בפרשת "לך לך" על הבמה המקראית. בשתי הפרשיות הקודמות - "בראשית" ו"נח" - זכתה האנושות, ככלל, לסקירה ממצה. סופרו בהן תולדות ה"בראשית": גן העדן; עץ הדעת הרצח הראשון דור המבול וסיפור מגדל בבל מעתה מתמקדים הדברים באישיות אחת. מפרשתנו והלאה הופכים חיי איש זה וחיי צאצאיו, לנושא המרכזי. כל התנ"ך טבוע בחותם סיפורו האישי. סיפור, שלא תם, שעודו נמשך וגם בדורנו נוספו לו פרקי עלילה.

שם האיש - אברהם. אברהם אבינו.

מי הוא אברהם?

אדם, שרוחו בת חורין. אמיץ. נונקונפורמיסט, שלא נכנע למוסכמות, שקרא תיגר על דיקטטורת האימים של נמרוד. "האח הגדול" הזה שלט בלא מצרים בנתיניו, גם ברוחם. כל האזרחים חייבים היו להאמין ולסגוד לאלי המימסד: לשמש, לירח, לכוכבים ולשאר איתני הטבע, המפגינים את כוחם לעיני הבריות.

אולם, אברהם שאל שאלות:

"התחיל לשוטט בדעתו, והוא קטן (רך בשנים). והתחיל לחשוב ביום ובלילה והיה תמיה: היאך אפשר, שיהיה הגלגל הזה (היקום) נוהג תמיד, ולא יהיה לו מנהג? ומי יסבב אותו, כי אי-אפשר שיסבב את עצמו"? (רמב"ם, הלכות עבודה זרה, פרק א הלכה ג, דבריו שם מבוססים על מסורת חז"ל).

והוא לבד עם מחשבות אלו - בתוך ההמון. בודד בהגותו. נקודת איכות קטנה בים הכמות:

"ולא היה לו מלמד ולא מודיע דבר. אלא מושקע באור כשדים, בין עובדי כוכבים הטפשים, ואביו ואמו וכל העם עובדי כוכבים, והוא עובד עמהם - ולבו משוטט ומבין, עד שהשיג דרך האמת והבין קו הצדק מתבונתו הנכונה" (שם)

בגיל שלוש - לפי המובא במדרש - החל מסע הרוח של אברהם. מסע מחשבתי מפרך; מלא סבל וייסורים, עמוס שאלות ומאבקי נפש, שנמשך עד גיל ארבעים. אז גובשה סופית השקפת עולמו, והוא הגיע אל האמונה באחד. רוחו הגדולה קלטה את המושג "אלוקים", הוא הבורא הנעלם, שאין בלתו וכל הכוחות נובעים ממנו. מבעד למסך הריבוי, הפירוד והפיצול של חברת בני דורו הצליח "לאחות את הקרעים", כלשון המדרש. עלה בידו ליצור תמונת עולם שלמה, שאיפשרה לו לשוב אל ההרמוניה והאחדות האלוקית, הטמונים ברב-גוניות תבל, ואלו הובילוהו - כמסקנה אישית - אל המוסר, מוסרו של אברהם.

ואז - הפגין אומץ לב:

הוא בז לסכנה שבהשמעת האמת. הוא הופיע איתה ברבים. חרף איומי המשטר, השמיע דעתו בראש חוצות הציג את טענותיו, והביך בשאלותיו הנוקבות את עובדי האלילים המרובים. הוא ניתץ מסורות ומיתוסים, שיצרו הדורות שקדמו לו, בהתרחקם ממסורתו של נח.

נמרוד חש באתגר, שהציב אברהם בפני משטרו הרודני. ה"סירובניקים", שהלכו בעקבות אברהם, ערערו את היציבות הרוחנית של ממלכת אור כשדים. אברהם נידון למוות בשריפה. כידוע, ניצל בנס ונמלט אל חרן בואכה ארץ כנען.

זהו תמצית הסיפור. אלו קורות חייו של הוגה אמיץ, הנכון למות על מזבח אמונתו. זוהי הביוגרפיה המכובדת של מייסד האמונה העברית, ועל כן פלא הוא, מדוע מתעלמת התורה לחלוטין מביוגרפיה זו, בבואה לספר על אברהם.

אכן , פלא הוא, מדוע פותח הכתוב ופונה אל אברהם ("לך לך מארצך" וגו') בלא לציין כלל מיהו האיש, ומהן זכויותיו. נח, גיבור הפרשה הקודמת, זכה לתואר "איש צדיק תמים" (בראשית ו, ט). ואילו, על אברהם לא נכתבה אף לא מילת שבח אחת!

הפרשנות המסורתית דשה הרבה בשאלה זו, ואף העלתה תשובות לא מעטות.

הסך המתקבל מדבריהם הוא, שבהעלמת קורות חייו עד לרגע ההתגלות, יצרה התורה חיץ ברור בין העבר והעתיד בחיי אברהם. ברגע הצוו "לך לך" נולד אברהם חדש. עד עתה גילם באישיותו את התבונה האנושית בשיא טהרתה. עד עתה היה הוא הפילוסוף הגדול, שהכיר בבורא העולם ובמוסרו המוחלט. גדול היה כבודו בעיני הבריות, והשפעתו היתה ניכרת עליהן. ואילו מעתה הפך לאדם, שזכה למגע ידה של האלוקות מעל ומעבר לתבונת האדם. מעשיו מהיום והלאה יזכו לעיצוב עילאי ושונה. לפניו חיים חדשים ונסיונות חדשים. עד עתה עמד בשתי רגליו בתוך החיים, בתחום ההיסטוריה האנושית. ואילו מן הרגע, שקרא לו האלוקים, הופקע מהיסטוריה זו, והוטלה עליו השליחות. הוא נבחר. הנה כך נולד ה"אתה בחרתנו" היהודי. המושג, שהסב לנו סבל כה מרובה, ואף מבני עמנו יש הרואים בו התנשאות בלתי מוצדקת, המפלה לטוב את היהודי - צאצאו של אברהם.

בנקודה זו אכן ניצבת במלוא חריפותה השאלה:

מדוע באמת בחר האלוקים באברהם דווקא? האם נזרע כאן זרע האפליה והגזענות היהודית?

אין טוב מאשר פנייה אל פסוקי הבחירה עצמם. להתבונן בהם בלא פרשנות ובלא תאוריות כדי להבין את כתב ההאמנה של ה"אתה בחרתנו":

"ויאמר ה' אל אברהם: לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך. ואעשך לגוי גדול ואברכך וגדלה שמך והיה ברכה ?ונברכו בך כל משפחות האדמה" (בראשית יב, א-ג).

אנו מבחינים בדרישה להפנות עורף לתרבות הדור כולו. לנתק קשרים משפחתיים, להתרחק ממחוזות הילדות האלילית ולפתוח דף חדש בארץ חדשה. כדי שבסוף, לאחר שיצמח ממנו עם גדול ומבורך? "ונברכו בך כל משפחת האדמה" (שם).

משפט אחרון זה, המתייחס לכל אומות העולם, הובן על ידי האבות עצמם, על ידי הנביאים ופרשני התורה, עד אחרון בני אברהם בדורנו, כמביע את התכלית הסופית של הניתוק, שנגזר עליו בתחילת הדרך.

כלומר, האדם, שבחר באלוקי עולם, נבחר להביא את דברו לאנושות באמצעות הדוגמא האישית של היותו מאמין, החי על פי מוסרו של אלוקים זה.

שיהיה ברור. האלוקים, כפי שהוא מופיע במקרא, לא הפקיר את האנושות מלכתחילה. הוא פנה אליה, אך זו לא נענתה. וכך מצאנו במדרש: "רפאנו את בבל ולא נרפתה, עזבוה ונלך איש לארצו" (ירמיה נא, ט). "רפאנו את בבל" - בדור אנוש (הדור שהחל לסגוד לאלילים). "ולא נרפתה" - בדור המבול. "עזבוה" - בדור הפלגה. "ונלך איש לארצו" - (זה) "ויאמר? לך לך" (מדרש רבה בראשית לט, ה).

ללמדך, שרק אחרי כשלונן המוסרי של אלפיים שנות אדם על הארץ הוטלה השליחות על היחיד, להציבו מול העולם - למען העולם.

מעניין, כיצד נראים הדברים בעיני היסטוריון גדול, שלא חיבב במיוחד את עם ישראל:

"אני מעז לומר, שעתידה היהדות להביא בשורה חדשה לעולם. מה מוזר הדבר, כי פעמיים בתולדות ימי האנושות ראו היהודים, כיצד אנשי חוץ השתלטו על דתם והפיצוה אחר כך בעולם, כוונתי לנצרות ולאיסלם. האין זה לעג הגורל, שזרים נזקקו לכמה עיקרים יסודיים של היהדות כדי לפרשם לאחר מכן בדרכם? כלום אין היהדות עתידה להפיץ את תורתה בצורתה המקורית, את "היהדות המקורית" - אם אפשר לומר כך - בעולם כולו, ולא שתהא מופצת בלבוש נוצרי ומוסלמי?

ככלות הכל, האין אמונת הייחוד של היהודי צרופה יותר מן המונותאיזם הנוצרי והמוסלמי? כלום לא תהיה זו מתנת היהודים לעולם לעתיד לבוא?"

והוא מסיים במשפט רב משמעות:

"וכלום לא בנקודה זו טמון הפתרון לבעיית היחסים בין היהודים וזולתם?" (דבריו של פרופ' אנולד טוינבי בעתון הצרפתי "ל'ארש", יוני 1959).