רעיון לפרשת השבוע "נח"

"נח איש צדיק" ● האם רק נֹחַ היה צריך תיבה שתגן עליו? ● ואולי גם אתה צריך להיות מוכן למַּבּוּל? ● מהי "תיבת נח" הפרטית של כל אחד מאיתנו? ● הרב ערן שצמן מגיש: רעיון לפרשת "נח"

"וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ, לִפְנֵי הָאֱלֹקִים; וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ, חָמָס"
הָאָרֶץ = החומר – התאווה חסרת הרסן והגבולות, הרצון להפיק מקסימום של סיפוק הנאה חומרית, המובילה לידי השחתת כל מידות המוסר, סגידה לרצון "לקבל לעצמו בלבד", העדר הרוחניות, העדר הרצון לנתינת שפע לאחר, השקיעה בחומר והריחוק מן הקב"ה. כאשר אדם דבק בחומר כערך עליון, כל האמצעים מקדשים את המטרה – וגם הגזל הופך להיות לגיטימי.

מסביר רש"י: " לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל".
רצו דור המבול לקבל לעצמם שפע וחומר ללא גבול, לספק את תאוותיהם החומרית עד אין קץ. חטאו בעבודה זרה, בזנות ובגזל, אבל מכל אלה - "הגזל", הוא זה שהביא עליהם את "הַמַּבּוּל".

"כִּי הִשְׁחִית כָּל-בָּשָׂר אֶת-דַּרְכּוֹ, עַל-הָאָרֶץ."
הגזל וההשחתה הם תוצאה של התנהגות אנושית פרועה וחסרת גבולות. כאשר האדם רוצה מילוי אינסופי ליצריו, ואינו מציב לעצמו גבולות - סופו שימאס בחומר, יאבד את החיות, ויגיע במהרה לידי מרדף חסר פשרות אחר ריגושים חדשים, תוך שהוא מוכן לפגוע ולדרוס אחרים סביבו. "דְּבַשׁ מָצָאתָ, אֱכֹל דַּיֶּךָּ, פֶּן תִּשְׂבָּעֶנּוּ, וַהֲקֵאתוֹ." (משלי פרק כה). "וְגַם-הַנֶּפֶשׁ, לֹא תִמָּלֵא" (קוהלת פרק ו) - הנפש זו התאווה לחומר.

"וַאֲנִי, הִנְנִי מֵבִיא אֶת הַמַּבּוּל מַיִם עַל הָאָרֶץ, לְשַׁחֵת כָּל-בָּשָׂר..." -
הַמַּבּוּל, הגיע לעולם כגזר דין של מידה כנגד מידה - רצו שפע של חומר ללא גבול, אומר הקב"ה, אתן להם כל כך הרבה שפע, עד כי הוא יהיה זה שישחית אותם. האדם מתפלל לגשם (מים עליונים) שיחיה את הצומח והחי על היבשה ויצמיח לו שפע, אולם, מַּבּוּל הוא מילוי אינסופי של שפע, המביא להרס - שפע של מים ללא גבול – שפע של חסד ללא גבורות.

"עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי-גֹפֶר" – התיקון כנגד חסד ללא גבול, הוא כאשר האדם מציב את הגבול לעצמו, ולומד לצרוך את השפע סביבו במידתיות. התיבה היא גבול החוצץ בין נוח ונוסעיו לבין מַּבּוּל השפע מחוץ לה. נוח בונה את התיבה במשך 120 שנה, כדי ללמד את בני דורו, כי סוד הקיום והאושר עלי אדמות טמון דווקא בצמצום העצמי, ללמדם שיציבו לעצמם גבול להתנהגותם הפרועה, אחרת יכלה אותם השפע בעצמו בדמות "הַמַּבּוּל".

"וַהֲקִמֹתִי אֶת-בְּרִיתִי, אִתָּךְ; וּבָאתָ, אֶל-הַתֵּבָה ..."
ומהי מהות הברית עם הקב"ה? - הצבת גבול לשפע. כאשר האדם בונה לעצמו מרצונו מרחב מוגן (פנים התיבה), ובו הוא שומר את עצמו מפני כל הקלקולים והתאוות הנמצאות בחוץ, בכך הוא מקיים את הברית עם הקב"ה.

"וְאַתָּה קַח לְךָ, מִכָּל-מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל, וְאָסַפְתָּ, אֵלֶיךָ"
לתוך המרחב המוגן לוקח איתו האדם בדיוק את כמות החומר הדרושה לו, כדי שיוכל להתקיים בכבוד, לספק את צורכי קיומו, ולקדש את חייו החומריים.

"מֵהָעוֹף לְמִינֵהוּ, וּמִן הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ, מִכֹּל רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה, לְמִינֵהוּ, שְׁנַיִם מִכֹּל יָבֹאוּ אֵלֶיךָ, לְהַחֲיוֹת." -
הקב"ה מצווה את נֹחַ למלא אות התיבה בחיות שלא קלקלו, כאלו ששמרו על מינן (לא השחיתו עם מין אחר). כך צריך האדם לקחת איתו לתיבה שלו – את כל תכונותיו הבהמיות הטהורות – לבודד שם את מכלול רצונותיו החייתיים, המשולים לחיות כולן – בכדי שיוכל להאכיל את החיה שבו בקדושה, ויצוק מהות רוחנית לפעולותיו, בשעה שממלא ומזין את רצונות גופו.

"צֹהַר תַּעֲשֶׂה לַתֵּבָה" -
התיבה הוא מקום בלב האדם בוא שמורים התכונות הטובות שבאדם (החיבור אל הנפש האלוקית) – מקום של רצון להשפיע שפע לאחר – ניצוץ של תיקון בתוך ים ומבול של תאוות ורצונות לקלקל. האדם חייב למצוא את דרכו אל התיבה הזו שבתוכו, במטרה להגיע אל הניצוץ האלוקי הרוחני שבו. מרגע שיצליח לעשות לעצמו פתח ("צֹהַר") אל התיבה שבו, ולהיכנס אליה, יצליח להגיע אל היכולת לתיקון מידותיו, ולממש את תפקידו בעולם - ולהיות מאושר.

כאשר עושה אדם בכל יום "צֹהַר" חדש אל תיבת תכונותיו הטהורות, הוא נותן כוח לרצון ההשפעה שבו, ומצליח בכך ליהנות מן השפע שנותן לו הקב"ה. הוא אינו ממלא את צרכיו באופן של "מַּבּוּל" חסר רסן, אלה שם גבולות לשפע, ומבטיח לעצמו שמקיים בכך את הברית בינו לבין בוראו. "פתחו לי פתח כחודו של מחט ואני אפתח לכם כפתחו של אולם" (שהש"ר רבה ה´, ג)

כאשר מתרבה השפע, ולכאורה יש ממנו ללא גבול, מתנפלים עליו השוטים, ולוקחים לעצמם ללא גבול, עד כי השפע בעצמו מביא אותם לדי הכיליון. כך היה במדבר כאשר קיבלו בני ישראל בשר ללא גבול, והתנפלו עליו ללא רסן –"הַבָּשָׂר, עוֹדֶנּוּ בֵּין שִׁנֵּיהֶם שִׁנֵּיהֶם טֶרֶם, יִכָּרֵת, וְאַף ה' חָרָה בָעָם, וַיַּךְ ה' בָּעָם, מַכָּה רַבָּה מְאֹד ... שָׁם,
קָבְרוּ, אֶת-הָעָם, הַמִּתְאַוִּים" (במדבר פרק יא).

"וַיִּרְבּוּ הַמַּיִם, וַיִּשְׂאוּ אֶת הַתֵּבָה, וַתָּרָם, מֵעַל הָאָרֶץ."
בדיוק אותו החומר שמחסל את בעלי התאווה, הוא גם זה שמרומם את הצדיקים, את אלו המקדשים עצמם, ונושא אותם אל עבר תיקונם בעולם זה - "וַיִּשְׂאוּ אֶת-הַתֵּבָה..."

לאדם ניתנה בחירה החופשית לנטות אחר הנשמה הרוחנית והרצון להשפיע, או אחר הנפש החומרית והרצון לקבל לעצמו בלבד. אם לא יבחר נכון, ותכלית חייו תהיה לספק תאוות חומריות, אז "כֹּל אֲשֶׁר-בָּאָרֶץ, יִגְוָע" – הגוף החומרי לא יוכל לסבול לאורך זמן את השפע ללא הגבולות בכמות מוגזמת, ועל כן לבסוף "יִגְוָע". אולם לחומר יש גם יכולת לרומם את האדם, וכאשר האדם בוחר להשתמש בו לשם קדושה, הוא מממש בכך את תיקונו בעולם, והחומר עצמו שומר עליו ומרומם אותו.

"וַהֲקִמֹתִי אֶת-בְּרִיתִי, אִתָּךְ; וּבָאתָ, אֶל-הַתֵּבָה -אַתָּה, וּבָנֶיךָ וְאִשְׁתְּךָ וּנְשֵׁי-בָנֶיךָ אִתָּךְ."
הקב"ה נתן לעם ישראל תורה ומערכת של חוקים ומצוות המגדירים את האופן המושלם לפיו יש לצרוך את השפע בעולם - מעין סדרת הנחיות כיצד על כל יהודי לבנות לעצמו תיבת נֹחַ פנימית. האדם מצווה לבוא אל התיבה שבו, וכן לקחת איתו לשם גם את בני משפחתו "וּבָנֶיךָ וְאִשְׁתְּךָ וּנְשֵׁי בָנֶיךָ אִתָּךְ" - לחנך את בני ביתו בדרך זו, וללמד את בניו איך לנהוג.

"וּמִכָּל הָחַי מִכָּל בָּשָׂר ... תָּבִיא אֶל הַתֵּבָה לְהַחֲיֹת אִתָּךְ" -
כי זהו סוד החיים, לחפש בתוך עצמך את התכונות הרוחניות הטובות, ולהופכם לדרך חיים יום יומית (לְהַחֲיֹת אִתָּךְ). בכל יום חייב האדם להחיות מהויות אלו בעצמו מחדש, לגבור על ייצרו הרע, לחזק את כוחות ההשפעה שבו, ולקדש כל הנאה חומרית לשם שמים.

"צֵא, מִן-הַתֵּבָה - אַתָּה, וְאִשְׁתְּךָ וּבָנֶיךָ וּנְשֵׁי-בָנֶיךָ אִתָּךְ "
כאשר חי האדם באיזון אל מול השפע והחומר, ובהתאם לדרכה של תורה, גם בשעה שפוקד את עולמו מבול חזק ביותר, הוא יישמר, יינשא אל על ולא יפגע, ולבסוף גם יזכה לצאת מן התיבה אל עולם חדש, לראות בגאולת ישראל במהרה, ולקבל פני משיח צדקנו בשמחה.