פרשת נח ● המבחן לאחד ששרד
"ויהי המבול ארבעים יום על הארץ..." ● מהן הסיבות, שגרמו למי המבול לשטוף תבל כולה, ולהכחיד את כל החי - את האדם ואת הבהמה, את החיה, העוף והרמש? ● מה קרה? ● דברים על פרשת השבוע, המאירים את חיינו העכשויים לאור המקורות
ובכן, המיתוסים מדווחים על סכסוכי אלים וזעפם. מסורות קדומות אחרות תולות מבול זה במחזוריות חוקי טבע לא נודעים. חוקרים, שסיפורי המבול גירו את דמיונם, העלו השערות אין-ספור: מתיאוריות בדבר הרי קרח שגיאים, שנמסו לפתע, בעטיין של סיבות עלומות, ועד לאפשרות, שציר העולם עצר, משום מה מסיבובו המהיר, ויצר בכך תנאים להתפרצות המים האדירה, שהשמידה את היקום...
ואילו המקרא מדבר על חטאת האדם, על מחשבותיו, שהיו "רק רע כל היום" (בראשית ו, ה), על "כי השחית כל בשר את דרכו" (שם שם, יב), ורואה בהם את הגורמים הישירים לשינוי הגיאולוגי שהביא את השואה על האנושות כולה.
בכך מדגיש המקרא פעם נוספת את הידוע לנו כבר מפרשת חטאו של אדם הראשון: קיים קשר אמיץ בין מעשי האדם לבין יכולת קיומו של היקום. האדם מכתיב בהתנהגותו המוסרית, לא רק את גורלה של החברה האנושית, כי אם גם את המתחולל במערכותיו הפיסיקליות של העולם. זוהי תלות רוחנית, חוק אקולוגי מובהק. חוק זה הוא אחת מאמונות היסוד, השקועות במקרא מתחילתו, ומודגשת היטב בבקשתו של האלוקים מן האדם הראשון:
"בשעה שברא הקב"ה את האדם הראשון, נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן, ואמר לו: ראה מעשי, כמה נאים ומשובחים הן! וכל מה שבראתי - בשבילך בראתי. תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי. שאם קלקלת, אין מי שיתקן אחריך" (מדרש קהלת רבה ז).
קול זה, שהושמע באוזני האדם הראשון, מהלך בתנ"ך כולו. קול, האומר, כי גורלו של העולם הופקר בידי האדם, לשבט ולחסד. הוא קורא לערנות האדם. שכן אם הוא מקלקלו, אין מי שיתקן אחריו.
וסופו המר של דור המבול יוכיח.
בלא רגשי אשם
"ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו" (שם ו, ב). במה קלקלו בני הדור ההוא והחריבו את העולם? בכל! הפסוקים, כדרכם, מקצרים. הם מתמצתים את הנושא כולו במילים ספורות. "כי השחית כל בשר את דרכו..." (שם שם, יב).
אולם במדרשים מצויים תיאורים עסיסיים, המעלים תמונה "מרנינה" ממוסריות חברת הקדומים הטרום-מבולית. אנו נצטט משהו ממעשי הקדמונים, למען נדע, במה מואשמים הם, ומדוע יצאו חייבים בדינם:
"ויראו בני האלהים את בנות האדם כי טבת הנה ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו" (שם שם, ב). "ויראו בני האלהים' - רבי שמעון בר יוחאי קרא להם בני דיינים. אמר רבי שמעון בן יוחאי: 'כל פרצה, שאינה מן הגדולים (מן השכבה המנהיגה את העם), אינה פרצה'.
'כי טובות הנה...' משהיו מטיבין אישה לבעלה (לפני החופה), היה הגדול נכנס ובועלה תחילה...
'ויקחו להם נשים...' - אלו נשי אנשים (נשות רעיהם).
'מכל אשר בחרו...' זה זכר ובהמה. רב הונא בשם רבי אמר: דור המבול לא נימוחו מן העולם, עד שכתבו גמומסיות (שטר כתובה והסכם נישואין) לזכר ולבהמה.
אמר רבי שמלאי: בכל מקום, שאתה מוצא זנות, אנדרלמוסיה באה לעולם, והורגת טובים ורעים." (מדרש רבה בראשית, כו).
מדרש זה מתאר את השלבים הראשונים של ההידרדרות המוסרית. בראשית היתה פילוסופיית החיים, שטענה לנהנתנות לשמה. שיטת חיים, המושתתת על ה"בא לי" כערך עליון. בפילוסופיה זו היכולת להפיק את רצון הלב, ההזדמנות לספק את היצר, הן הערך הקובע. אם אני "יפה", "גדול", "בן אלוהים", תוצר המעמד העליון, שכיסיו נפוחים מכסף, אזי זכותי הטבעית לכפות את רצוני על נשים ככל שאבחר. והיכן הבעל? מה עם התא המשפחתי שנהרס? ועם האנדרלמוסיה והבלבול החברתי, הבאים לעולם? נו, באמת?! איפה אתה חי? הזמנים הלא השתנו!
זו היתה הראשית. מכאן ועד להיתר חוקי של "נישואי" זכרים ובהמות לא רב המרחק. ה"מתקדמים" בימינו לא חידשו דבר.
המדרש מתאר גם את המשך ה"התקדמות": כפיית "השבחת הגזע" על האנושות, וגם בממלכת החי; זכות חיים רק ל"יפים" ול"יפות" ; הרג החלשים ודיכוי המכוערים; חמס וגזל רכוש הזולת גם בעזרת מערכת חוקים גמישה ומתאימה; ובעיקר, יצירת מערך חברתי מחייב בשם "המוסר החדש". "מוסר", שטען, שאין לו לאדם אלא דחפיו. עליו החובה לספקם בלא הצבת מחסומים בפניהם. להיות טבעי - זו היתה מילת הקסם. להיזהר מכפייתיות, להתעלם מרגשות האשם, העלולים להתעורר בלב, שכן אלו אינם אלא שרידיו של המצפון, שאותו אנו דוחים מכל וכל.
זהו, בתמצית, פרצופה של החברה ההיא. כך עולה מן הקלסתרון, שהכינו לנו חז"ל. חברה, שבעיני המקרא אין לה כושר קיום, ומנגנון ההרס, שהיה טמון בקרבה, הביא כליה על היקום כולו.
בחברת הינשוף והג'ירפה
"וישאר אך נח ואשר אתו בתיבה" (שם, ג, כג). האחד ששרד. איש אחד, משפחה אחת. האחד, שלא נכנע לאופנות החדשות. הוא ניצל. בו התמקדו באותה שעה כל התקוות . למרבה הפלא, כרך האלוקים את הצלתו בתנאים קשים. במשך שנה שלמה הוטל עליו לצוף על פני מי התהום שגאו, בתוך תיבה סגורה, בחברת כל ממלכת החי. חבריו ושותפיו למסע ההצלה היו: פילים, ג'ירפות, קופים ונמרים, חזירי בר ותרנגולות בית, הינשוף והיתוש, ובעצם, מי לא?
וזו השאלה הנוקבת: מדוע בחר האלוקים, הכל יכול, בדרך הצלה זו?
לאחר עיון, מסתבר, שלא היתה זו כלל תיבת הצלה, כי אם תיבת מבחן. מבחן לנח ולמשפחתו. מבחן, שהיה תוצאה הגיונית של שואת המבול, אשר השתוללה באותה עת מסביב לתיבה.
שכן, פגישת ניצולים זו כפתה עליהם מושג שנשכח - חיים משותפים. בכורח המציאות, קלטו מחדש מושגים וערכים, שנשחקו באותה תרבות וחברה ששקעו. תוך התנסות מתמדת, למדו יום יום, כי חיים משותפים ייתכנו רק אגב ויתור הדדי והכרה בקיומו של הזולת. בתנאי התיבה כל ניסיון להעדפת ה"אגו" הפרטי, היה גורם להם להתפוצצות מיידית. אז הבינו ולמדו על בשרם, מה הביא את החורבן של בני דורם. האלוקים העמידם, אפוא, במבחן החסד. אם יעמדו בו, ירכשו מחדש את העיקרון החשוב, שעליו תיכון חברת העתיד שעליהם לייסד.
נח, אכן, עמד במבחן. הוא מיצה אותו עד תום. בכך הצדיק את האמון, שנתן בו האלוקים. הוא היה ליוצר האנושות השניה.
וכה הם דברי המדרש:
"כל י"ב חודש, שהיה נח בתיבה, לא ראה שינה, לא הוא ולא בניו. לא ביום ולא בלילה. שהיה עוסק וזן את הבריות שעמו. והיה מגיש לכל בהמה, חיה ועוף את אכלם כלימודם, ובשעות שהם למודים לאכול. יש בהמה, שהיא אוכלת בשעה אחת ביום, ויש בשתים ויש בשליש הלילה ויש בחצות ויש בקרות הגבר, והיה נותן לכל מזונו בשעתו" (עפ"י מדרש תנחומא נח, ט).
נעקוב נא מעט בעיני הדמיון אחר נח ובניו, הרצים מבהמה אחת לחברתה, מן החיות אל העופות, כדי לעמוד בלוח הזמנים של סעודותיהם. יום אחר יום ולילה אחר לילה - במשך שנה שלמה. נעקוב ונבחין, כי אכן קלט נח את ה"מסר", והבין היטב, מדוע בחרה ההשגחה העליונה להצילו דווקא בדרך זו.
מתחת לתיבה, בעומק של מאות מטרים, מוטלות גוויותיהם של בני דורו שטבעו. אלו, אשר השתיתו את חברתם על האנוכיות הגסה, המצמיחה כל רע. והנה, דווקא בשעה, שבה מתמצה דין העולם, חייב היה הניצול היחידי להוכיח, כי ראוי הוא להצלה זו. להוכיח במעשים, ולא במילים. כי רק המעשה המוחשי מצביע על מהות האדם.
נח הפגין מסירות נפש יוצאת מן הכלל למען הזולת, ובתנאי התיבה הקשים מימש את תכונת החסד, שקיננה בלבו. הוא עמד במבחן. יש סיכוי, אפוא, לעולם החדש המתדפק על דפנות התיבה.