פרשת בראשית ● על קרקע ה"בראשית"

"בראשית ברא אלוקים" ● מדוע נכתב בכלל הפרק הלא מובן הזה, המתאר את בריאת העולם? ● מדוע הוצב בפתח התורה והתנ"ך? ● ובכלל, מה חשיבותו העליונה בתורה עצמה, זו השואפת לחנך את האדם ולא לתאר את האלוקים ופעולותיו? ● דברים על פרשת השבוע, המאירים את חיינו העכשויים לאור המקורות

שוב עומדות רגלינו על קרקע ה"בראשית", צופים ברגע הפתיחה המרתק. ושוב, אנו לא מבינים דבר. גם השנה כנראה, לא נפצח את סודו הנפלא של ה"מפץ הגדול" ולא נחדור אל הרגע העלום שלפני...

אם כן, מדוע נכתב בכלל הפרק הלא מובן הזה, המתאר את בריאת העולם? מדוע הוצב בפתח התורה והתנ"ך? ובכלל, מה חשיבותו העליונה בתורה עצמה, זו השואפת לחנך את האדם ולא לתאר את האלוקים ופעולותיו?

היא הנותנת.

שכן, רק אם נצא מהנחה זו, יש טעם להמשך, רק הידיעה שהעולם נברא על ידי אלוקים - ישות רוחנית מעבר ליקום - שהינו כל יכול ומושלם, שבראו מתוך חרות גמורה, מעניקה משמעות לדיבורים על מוסר, על טוב ורע, על יושר, עוול וצדק, ובעיקר, על אחריות האדם למעשיו. כי האדם נברא בצלמו, והוא הטועם מחרות האלוקים.

אולם, אם לא הופיע העולם, חלילה, מחביונו של הבורא, כי אז המוסר הינו האשליה הגדולה ביותר עלי האדמות. חומצות, מולקולות וגזים אינם לא "טובים" ולא "רעים". אם החומר בעולם הוא מציאותו היחידה, כי אז אין כל ממשות במוסר כערך בפני עצמו. ערכים, מחשבות על טוב ורע, עמדות מוסריות הם, לכל היותר, השקפות של מייצגהם, ותו לא. זו הדילמה הגדולה, אותה ביטא כראוי הפילסוף האתיאיסטי ברטרנד ראסל: "איני יודע כיצד להזים את ההנחות בדבר יחסיות המוסר. מאידך, קשה לי להאמין שכל מה שלא נכון באכזריות הפראית הינה העובדה, שאין אני מחבב אותה".

זו בעייתו החמורה של האתיאיסט. שכלו כופר באלוקים ולבו הומה אחריו. הגיונו מוביל אותו בסך הכל "לא לחבב" את הנאצים, למשל, שלהם היתה השקפה שונה על טוב ורע. ובאותה עת יודע לבו, שאכזריותם היתה רעה בעצמותה ומקורה בטומאה.

על כן, פותחת התורה בסיפור בריאת העולם על ידי אלוקים. זהו הבסיס לאפשרות המוסר ולדרישה המוסרית מבני אנוש. זו אמת המידה, לאורה יבחנו מעשי אדם ומחשבות לבו, מעשיו הטובים והרעים כאחד. זהו נתון היסוד המעניק משמעות להיסטוריה האנושית ולמעשי כל יחיד בה, כפי שהיא נפרשת והולכת מן הפרק הבא, פרק ב' בספר בראשית, בו אנו צופים באדם הראשון ובכישלונו הגדול.

יצוין, שכיום לא נדחית עובדת הבריאה במשיכת כתף אינטלקטואלית מלאת בוז. רוברט יסטרוב, ממדעניה הבכירים של רשות החלל האמריקנית, מטעים בספרו "האלוקים והאסטרונומים" שככלות הכל כנראה הצדק עם התנ"ך. מצוקתו גלומה היטב בדבריו הבאים:

"עבור איש המדע אשר חי באמונתו בדבר כוחו של ההיגיון, הסיפור מסתיים כחלום רע. הוא טיפס על הרי הבערות. הוא כבר בדרך לפסגה הרמה ביותר, ואז, כאשר דחף עצמו מעבר לסלע האחרון, מברכת אותו קבוצת תיאולוגים, היושבת שם זה מאות שנים".

לבד, ראשון, בודד

"בצלם אלוקים ברא אותו" (שם א, כז). זו היתה בדידות. לבד, לבד, בתבל כולה. גם להיות ראשון בה. אכן, בדידות חריפה יותר מזו של רובינזון קרוזו. העיניים והאוזניים פקוחות היו אל העולם מסביב. הן קלטו את המראות ואת הקולות המעניינים. את הכחול והירוק, הצהוב והאדום, את דממת היער ואת שאון מפלי המים, את זמרת הציפורים ונהמת החיות.

כן, אדם הרגיש בכל המתרחש, והסקרנות ניעורה בלבו. הוא שמע את הסימפוניה, אף הבין את התהליכים המתחוללים לנגד עיניו. כך הדביק תוויות זיהוי נכונות לכל החי הנקרה לו בדרכו ("ויקרא האדם שמות, לכל הבהמה ולעוף השמים ולכל חית השדה" שם ב, כ). והנה מתבהרת בלבו העובדה המסעירה, כי למרות שהוא ניצב בתוך העולם, עומד הוא למעשה - מולו.

נודע לו שהוא - אדם.

מסביב הכל עצום, רב לאין מספר, והרהורים עלו בקרבו. הכמויות הן אדירות. ברום השמים, מיליוני כוכבים. מאופק אל אופק מכוסים יערות, כרי דשא, הרים, עמקים, נהרות, ימים, אוקיינוסים. והחי? איזו שאגה אדירה, רב גוונית, של אלפי סוגי החיות, הבהמות, בעלי הכנף, דגים ורמשים לרוב, המתרוצצים, משתעשעים ונאבקים בהמון.

רק הוא - לבד.

בלא אח ורע. יחידי. שונה ומוזר. אינו שייך לשום "ממסד" בהמי או חייתי כלשהו. כך הרגיש, בעצם, שהוא "אישיות". נקודת איכות קטנה ובלתי מזוהה, שלא צמחה משפע הכמות, הנשפכת מסביב. ברק חדר אל גופו הביולוגי ומקומו בנעלם ובמוסתר מעין הבשר. זו חיות מסתורית הממלאת אותו עוצמה, שמגע ידה של האינסופיות הטביעה בקרבו. הוא - הניצוץ האלוקי, הנשמה. "צלם אלוקים", בלשון הכתוב בפרשת בריאת האדם.

דבר לא השתנה מאז ועד היום. למרות ה"שכפול" במילארדי "טפסים" של "טופס" האדם הראשון - אין כמוהו. אף על פי שכל ילוד אישה נוצר בהתאם לאותם חוקי הביולוגיה והגנטיקה, כל אחד הוא משהו מיוחד. מכוניות "פורד" היוצאות מאותו קו ייצור, דומות להפליא זו לזו, אולם "כל אדם טבוע בחותמו של אדם הראשון ואין אחד מהם דומה לחברו" (מסכת סנהדרין לז, א).

זו פעולתה המרשימה של הנשמה. היא הקובעת את ייחודו של כל אדם, את חד-פעמיותו, אף את פרצופו השונה. על כן, כה מוחלט הוא ערכו של כל אדם. ירושה היא לנו מן האדם היחיד, הראשון.

ריח גן העדן האבוד

"ויטע... גן בעדן מקדם וישם שם את האדם..." (שם ב, ח)

"ויצו... אלוקים על האדם... ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל..." (שם ב, טז-יז) ותיקח מפריו ותאכל ותיתן גם לאישה עמה ויאכל" (שם ג, ו)

"מי הגיד לך כי עירם אתה?" (שם ג, יא)

אולם, לא די בכך. לא רק בזאת תבוא לידי ביטוי אישיותו.

בתחילת דרכו של אדם זה הוצב מולו התמרור "עצור". הצוו האלוקי, השמיע באוזניו את המלה - אסור.

מסביב חי עולם שלם בשלווה ובלא חשבון, ורק עליו, האדם, לחיות במתח. כל החיות נהנות מחיים מתירניים מושלמים, פועלות בהתאם לאינסטינקטים שטבע בהן הבורא. ורק לו אסור ליהנות מן הכל. אמנם אסורים באכילה רק פירות עץ אחד. אבל, תראו את החומרה של איסור האכילה - "ביום אוכלך ממנו מות תמות" (שם ב, יז).

למה? מה כל כך חמור כאן? מדוע חייבים החיים בגן העדן להתחיל "ברגל שמאל"? מה פתאום באו כל ההגבלות המיותרת והלא מובנת הללו?

אבל, למרות הפרדוקס, דווקא באיסור עצמו טמון סוד גן-העדן. הוא ההזדמנות הגדולה לאדם. באמצעותו יחוש במלוא העוצמה, ביחידותו ושונותו בעולם. אישיותו תבוא לידי ביטוי מלא, והניצוץ האלוקי שבו יהפוך ללהבה.

האיסור יוצר למענו סוג פעולה שיעשה אותה האדם מתוך הכרה, ולא מכוח האינסטינקט. מעשה הנובע מן הערך המוסרי, ולא מן הרצון הביולוגי, המשותף לנו ולבהמה. הנה הוא יכול להיות בן חורין, כלומר לזכות בגאולה. כל אימת שיעבור ליד העץ האסור, יחליט מחדש החלטה חופשית לא לטעום מהפרי, למרות החשק. כך יטעמו נשמתו וגופו את טעם האיפוק, המתגבר על הסקרנות ועל הדמיון המפתה. איפוק, היוצר מימדים חדשים בנפשו. לאדם - זהו גן העדן.

אבל האדם - אכל. נכנה לאינסטינקט וליצר. נפל שדוד בשבי הדמיון. גן-העדן התנפץ למרגלותיו. כי האכילה האסורה לא מילאה אחר הציפיות. לא העניקה לו את כל אשר העלה לפניו הדמיון הפרוע. הוא חש עצמו עירום ומרומה, מתוסכל, עצוב וחסר מנוחה, כפי שחש עד ימינו כל אחד מצאצאיו, הנכבש כולו לתאווה, לתשוקה, לסטייה הלא מבוקרת ולחטא.

לא, הוא לא זכה לשלוות הבהמה, משהחל לחיות כמוה על פי האינסטינקט. הנשמה זוכרת היטב - עד היום זוכרת - את רגעי האושר הקצר, את ריח גן-העדן האבוד. מכאן, הגעגועים אל היפה והטהור שאנו חשים בתוך לבנו. לבנו האכול על ידי חיי הגוף הפרקטיים, הרדיפה אחר הממון וההנאה, שלעולם, לעולם אינן באות על סיפוקן.

כי אנו - כולנו ביחד וכל אחד לחוד - האדם הראשון.