הערבה הבוכיה

מה לומדים מהערבה? ● חז"ל לימדו שאת הערבה נוטלים כדי לסמל את אחדותו של עם ישראל עם האנשים הפשוטים שבנו ● אבל ביום יום, הערבה מוחרמת ומנודה על ידי אלה שהינם אתרוגים בעיני עצמם  ● טור לסוכות

ערב החג, הרחובות היו מלאי צבע ובכל קרן זווית עמד לו דוכן או שוק או מרכז לארבעת המינים.

בדרך כלל היו לו רק שלושה, אבל זה נקרא ארבעת המינים, כי הערבה רגישה כזאת, אי אפשר למכור אותה זמן רב לפני החג, היא צריכה להיות טרייה ובדרך כלל לא מחזיקה מעמד לכל החג.

ככה זה הערבה, בלי טעם ובלי ריח, רגישה כזאת ולא מחזיקה מעמד כל החג, אבל בלעדיה לא נכנסים לחג.

זה מתחיל כבר ביום הכיפורים, אז מכריזים קבל עם ועדה, במנגינה מרגשת ובסלסול נעים שאנו מתירין להתפלל עם העבריינים, לא סתם מתירין, יש מי שמהדר למצוא עבריין מהודר לפחות לתפילת כל נדרי, אחרת זו סתם אמירה בעלמא.

ואז מגיע סוכות ומהדרין לקחת ארבעת המינים ולאוגדן יחדיו.

המדרש אומר מה היא הסיבה שלוקחים יחד את ארבעת מינים אלו:

"פרי עץ הדר אלו ישראל, מה אתרוג זה יש בו טעם ויש בו ריח כך ישראל יש בהם בני אדם שיש בהם תורה ויש בהם מעשים טובים. כפות תמרים אלו ישראל, מה התמרה הזו יש בה טעם ואין בה ריח כך הם ישראל יש בהם בני אדם שיש בהם תורה ואין בהם מעשים טובים. וענף עץ עבות אלו ישראל, מה הדס זה יש בו ריח ואין בו טעם כך ישראל יש בהם בני אדם שיש בהם מעשים טובים ואין בהם תורה. וערבי נחל אלו ישראל, מה ערבה זו אין בה לא טעם ולא ריח כך הן ישראל יש בהן בני אדם שאין בהן לא תורה ולא מעשים טובים. ומה הקב"ה עושה להן, לאבדן אי אפשר, אלא אמר הקב"ה יוקשרו כולן אגודה אחת והן מכפרים אלו על אלו, ואם עשיתם כך אותה שעה אני מתעלה". (ויקרא רבה ל, יב)

כמה יפה להיכנס לחג מיד אחרי התעלות של יום כיפור ולאגד יחד את כל הסוגים של עם ישראל, כמה אצילי להתאגד לאגודה אחת של עם ישראל, ממש מרגש לחשוב על זה שכל הפלגים והזרמים נאגדים יחד לסט מהודר כדי לעשות נחת רוח לבורא.

אך, האם באמת אנו מאגדים את הערבה? האם באמת ביום יום אנו מקרבים את זה שבעינינו הוא בלי טעם וריח?

ומה עם הבת של ההוא שהוא לא בדיוק בטעם שלנו, האם אנו מקבלים אותה למוסדותינו או שאנו מקימים מוסדות שרק מתהדרים בשם 'אגודה' אבל בעצם הם הפרדה?

זכה הדור שלנו ובו כולם אתרוגים, ממש מהודרים, כל אחד הוא אתרוג מופלא וח"ו אם בנו ישב עם לולב או הדס ושלא לדבר על ערבה. אבל מי מחליט מי האתרוג ומי הערבה?

מעניין לראות את תמונותיהם של אותם אתרוגים המתפרסמות בימים אלו בכל אתר ואתר, תמונות של יהודים עבדקנים התרים בזכוכית מגדלת את ראשו של האתרוג בחפשם נקודה. אם לא ישללו כמה אתרוגים בדרך לאתרוג המיוחל הם לא יהיו רגועים שיש להם את זה המהודר. אבל איפה הם כאשר זה מגיע למצוות האגד עם הערבה?

אבל הנחמה מגיעה דווקא מאותן ערבות, מאותן יהודים פשוטים שאין להם חזות של אתרוג מהודר בקופסא עם שתי כפתורים.

מאותם יהודים שלא זקופים כלולב דוקרני אלא פשוטים כערבה, צומחים להם לצד מעיין נובע שממנו שואבים את חיותם אבל ענפיהם שמוטים כלפי מטה בהצטנעות.

כמו אותה ערבה שבאמצע החג כבר מתביישת כי מקומה לא עם אותם אנשי טעם וריח, אלא רק בצמוד לנחל ממנו היא שואבת את חיותה, כך גם הם מחוברים איש איש לקהילתו ולרבותיו ושותים מהם בצמא את תורתם בלי לנופף בכך ויודעים שביום שבו הם לא מגיעים לשיעור הקבוע או למניין הקבוע הם מרגישים קמלים ממש.

אותם יהודים פשוטים, בדרך כלל הם מהסוג הנרדף, מהסוג שנלחמים כדי להכניס את ילדיו למוסדות חינוך. איני מתכוין למלחמה מול אומות העולם שבמשך שנים רדפו אותנו על יהדותינו, אני מדבר על מלחמה מול אתרוגים, הדסים ולולבים שחושבים שרק להם ניתנה תורה.

אז אולי הגיע הזמן שאנשים יפסיקו להסתכל על עצמם כאתרוגים ועל הזולת כערבה, אלא להיפך. וכך נזכה להיות באמת לאגודה אחת.