פרשת וזאת הברכה ● ברכות ביום האחרון

השבוע אנו מגיעים אל "התחנה האחרונה" - אל סופו של ספר "דברים", אל פרשתו, החותמת את חמשת חומשי התורה ● זו היא פרשת קיצו של משה, תיאור יומו האחרון עלי אדמות ● במה חתם איש האלוקים את מסכת חייו? ● מה היה פועלו האחרון של המנהיג, שגאל את בני ישראל ממצרים, העניק להם תורה, וקרבם אל גבולות ארץ היעוד? ● דברים על פרשת השבוע, המאירים את חיינו העכשויים לאור המקורות

סיום יפה ומאזן

השבוע אנו מגיעים אל "התחנה האחרונה" - אל סופו של ספר "דברים", אל פרשתו, החותמת את חמשת חומשי התורה. זו היא פרשת קיצו של משה, תיאור יומו האחרון עלי אדמות. במה חתם איש האלוקים את מסכת חייו? מה היה פועלו האחרון של המנהיג, שגאל את בני ישראל ממצרים, העניק להם תורה, וקרבם אל גבולות ארץ היעוד? מובן מאליו - הברכה!

"וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלקים את בני ישראל לפני מותו" (דברים לג, א).

זהו סיום נאה לאיש, שחיי הציבור שלו החלו ביום, שבו עזב את מנעמי ארמון פרעה, "ויצא אל אחיו וירא בסבלותם" (שמות ב, יא). סיום זה, מחויב המציאות, ומתבקש מאליו בסופו של חשבון הנפש הנוקב, שערך זה עתה איתם, שם בערבות מואב. חשבון נפש ממצה וארוך כאורכם של פרקי ספר "דברים" כולם. זהו סיום נחוץ, המאזן את פרשת הקללות הנוראה של החוקיות ההיסטורית הישראלית, אותה השמיע באוזניהם ימים ספורים לפני כן. פרשה, שגרמה להם זעזוע עמוק ופחד מובן מפני העתיד. דבריו מהווים גם סיום מרגש, המוכיח, כי חרף כל המרורות שהשביעוהו, נתונה אהבתו לעם זה. ועתה, בשעת מותו, מעניק הוא להם את כל ברכת לבו, כי עמו הוא.

והברכות, ברכות הן לכל שבט בפני עצמו. את כולם זכר בשם (זולת שבט שמעון, אך זהו נושא לדיון נפרד). כל שבט והברכה, לה יזדקק בעתיד, כשישב בנחלתו שלו בארץ ישראל. ברכה, בהתאם לאופי ולתכונות. ברכה, "התפורה" לפי התפקיד המיוחד של כל שבט במרקם הלאומי. זו תמצית החלק הראשון של הפרשה. החלק השני מתאר את עליית משה אל הר נבו, אל ראש הפסגה; את המבט האחרון, מלא תשוקה, לעבר ארץ חלומותיו, אליה לא זכה להיכנס. וכן את פרשת מותו וקבורתו.

מילה שהיא מגדלור

בסופן של הברכות הפרטיות, שהוענקו לכל שבט ושבט, מופיעות גם ברכות קיבוציות, שיחולו על ראש העם כולו. ביניהם מצויה ברכה אחות, שלכאורה, אינה אלא קללה של ממש, קללה, שאקטואליותה לא פגה, והינה חריפה היום כבעבר. אף דומה כי כיום - בעזרת המלחציים הבינלאומיים, ובעידודם הנדיב של אמצעי התקשורת בעולם - היא לוחצת ביתר שאת, עוצמה וכאב. ברכה זו היא מן המלים האחרונות ממש, שהשמיע משה טרם מותו. זו המלה "בדד" - המבשרת את חוק בדידותו של עם ישראל בקרב האומות.

הנה היא בתוך הקשר, הפסוק: "וישכן ישראל בטח בדד עין יעקב" (דברים לג, כח).

אין צורך להכביר מילים על בדידותנו זו כעם וכמדינה. אנו מודעים לה כראוי. כולנו מכירים את הוואקום הבינלאומי, בתוכו אנו חיים. התולה בדידות זו אך ורק במחדלי השלטון הנוכחי, בפטרו דולרים, או בקונסטלציות פוליטיות גלובליות מקריות, מגביל ביודעין את שדה ראייתו. גם האנטישמיות הבסיסית, המלחשת עדיין במעמקי האומות, אין בכוחה להסביר את העובדה, שמשה קבע מראש בדידות זו כברכה אחרונה. מה גם, שעמי העולם "נענו" לבקשתו של משה, וביצעו "ברכה" זו על הצד הטוב ביותר, ברצון ובהתלהבות.

ההגינות מחייבת לציין, שלא משה טבע מושג זה. הקדימו בהבנת האנומליה של עם ישראל דווקא נוכרי. הלא הוא בלעם, שזכה לעיניים נבואיות. הוא הופיע בארץ מואב שנים מועטות קודם לכן, השקיף מראש ההרים על מחנה ישראל, וקבע את הקביעה הבאה: "הן עם לבדד ישכן ובגויים לא יתחשב" (במדבר כג, ט).

אולם, בעוד הקוסם מארץ פתור איבחן את הסימפטום של הגורל היהודי, האציל עליו משה את ברכתו. ברכה לא מובנת, ובעיני רבים הינה, כאמור, קללה, שכל האמצעים להשתחרר ממנה כשרים. וכי משה לא חש בבעיה? האם לא שם לב לקללה שבבדידות? לנזקיה החמורים לתדמית של עם ולקיומו התקין? ודאי שחש. ועל כן ידע, כי אופי העם וייעודו, המוכתב לו במקרא, מחייבו לברך את העם בתכונת בדידות זו:

"והיא צורת האומה בכללה, וכך רצונו של הקב"ה, שיתנהגו כן, כמו שכתוב לעיל בשירת האזינו: ה' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר. אמר רבה: אני אמרתי: וישכון ישראל בטח בדד, ועתה: איכה ישבה בדד. פירוש: רצונו של הקב"ה, שיהא ישראל בדד, ואינם מעורבים עם אומות העולם בכבוד ובמנוחה. עתה, שקלקלו, ולא שמרו צורתן, והתערבו בגויים, נעשו בדד באופן אחר, היינו שאומות העולם בדלין מהן, וזהו איכה ישבה בדד" ("העמק דבר" וזאת הברכה).

דברים אלו, שהן בהסכמת הפרשנים כולם, ראויים, שניתן עליהם את הדעת, כי בנפשנו הם. קללתה של הבדידות או ברכתה בידינו הן, תלויות אך ורק בנו. אנו נקבע בהתנהגותנו, אם נהיה ברווזון מכוער נצחי, או ברבור יפה במקומו הטבעי. "בדד" זו המילה, המשמשת מגדלור ואמת מידה ליהודי היא תבהיר לו ליהודי, אם נאמן הוא לייעודו המקורי, או חלילה, לא. כי יכול היהודי להיות בדד, "עם אומות העולם בכבוד ובמנוחה" (שכן בדידות אינה סגירות וניתוק). אך בסורו מן הדרך, יהיו "אומות העולם בדלין מהן". וקורות הימים הטעימונו משני האופנים גם יחד.

הקבורה הנעלמת

סופה של התורה הוא חריג היסטורי, פלא בתולדות ימי קדם: משה מת. מת, כאחד האדם. "וימת שם משה עבד ה' בארץ מואב" (שם לד, ה). בדורו וגם בדורות רבים אחרי מות, עשו בני אדם - כולם קטנים ממשה - "קריירות" גדולות יותר. לא אחד הפך לאליל. גם מייסד האמונה, שיצאה מחלציה של תורת ישראל, "זכה" להיות "בנו" המועדף של האלוקים, והוא יושב על תקן זה עד עצם היום הזה. ואילו, איש אלוקים זה, שגם לדעת חוקרים מודרניים עמד בראש המהפכה הדתית העמוקה ביותר שידע העולם - נשאר אדם אנושי גם במותו.

והוא מת בחטאו: "ומת... על אשר מעלתם בי בתוך בני ישראל" (שם לב, נ-נא).

והעם שומע וקולט... ומשה אף ירד מעט מגדולותו עוד בחייו, שעה שהעביר את השרביט ליהושע: "לא אוכל עוד לצאת ולבוא" (שם לא, ב) - שנסתתמו ממנו מעיינות החכמה (רש"י). ועיני העם רואות... ולא עוד, אלא משה אף הכריז באוזניהם את כאבו שלו, כאב הגדול באנשים:  "נטל שתי ידיו והניחן על לבו ואמר לישראל: ראו אחרית בשר ודם" (מדרש תנחומא ואתחנן, ו).

אחרית אדם. כל אדם. גם אדם כמשה. ובמיוחד אדם כמשה. עד כי: "ולא ידע איש את קברתו עד היום הזה" (שם לד, ו).  "כדי שלא יהיו ישראל הולכים ומניחים שם בית המקדש ומזבחותיהם ומקטרים שם, כדי שלא יטמאו העולם קברו בפסליהם ותועבותיהם" (מדרש לקח טוב). אכן, אמת גדולה יצוקה בדברי המדרש. כדי שלעולם לא יתערבו התחומין בין האלוקי לבין האנושי, ולא יטושטשו ההבדלים, ההופכים אמצעים למטרות, ומעוותים את רוח האדם.

ועם זאת, לא מת משה ככל האדם. האדם ש"לא קם נביא עוד בישראל כמשה, אשר ידעו ה' פנים אל פנים" (שם, י), נישא הוא מעל כל בני אנוש, ואף חטאיו, לא במישור חטאינו הם מצויים. הוא מה שמלמדנו המדרש הבא: "וכבר שלחה מלכות בית קצרה ושל בית פחד: אמר לכו וראו, היכן קבורתו של משה. הלכו. עמדו לעלה, וראו אותה כשהיא למטה, ירדו למטה ראו אותה כשהיא למעלה. נחלקו. חציים למעלה וחציים למטה. עליונים ראו אותה למטה, תחתונים ראו אותה כלפי מעלה (ספרי, וזאת הברכה).

ופירשוהו גדולי הפרשנים: המתבונן במשה במבט על אנושי, כלומר "למעלה", טועה הוא. המודד את פועלו, "חטאיו" ומותו באמות המידה של האדם המצוי, כלומר "למטה", טועה אף הוא. כי משה היה איש האלוקים, איש הסינתיזה. האדם השלם, שרוח האלוקים בוססה בו כל חייו, גם ברגע מותו.