רעיון לפרשת השבוע "וזאת הברכה"

"וְזֹאת הַבְּרָכָה, אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹקִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי מוֹתוֹ" ●  מה אנו צריכים לעשות כדי לקבל את הברכה? ● היכן טמון הסוד? ● הרב ערן שצמן מגיש: רעיון לפרשת "וזאת הברכה"

"וְזֹאת הַבְּרָכָה, אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹקִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי מוֹתוֹ." ולמה נכתב בלשון יחיד - "וְזֹאת הַבְּרָכָה"? והרי נתן משה לכל שבט ברכה ייחודית משלו, ובסה"כ נתן מספר של ברכות, ולא רק אחת לכלל לישראל. צריך היה להיכתב בלשון רבים - "ואלו הברכות". אבל בדיוק בעניין זה, טמון סוד ברכותיו של משה: ממש כפי שארבעת המינים הם משל לקבוצות שונות של יהודים בעם ישראל, ואנו מאגדים אותם יחד בסוכות לברכה אחת - כך כל ברכותיו של משה לשבטים מתאגדות יחד לברכה אחת גדולה לישראל.

ה"אתרוג" - שיש לו גם טעם וגם ריח – נמשל ליהודים שיש בהם גם תורה וגם מעשים טובים. ה"לולב" - שיש לו טעם (התמר) ואין לו ריח – נמשל ליהודים שיש בהם תורה ואין בהם מעשים טובים. ה"הדס" – שיש לה ריח אך אין לה טעם – נמשלת ליהודים שיש בהם מעשים טובים ואין בהם תורה. וה"ערבה" – שאין לה לא טעם, ולא ריח – נמשלת ליהודים שאין בהם תורה, ואין בהם מעשים טובים.

אולם כאשר מחברים ומאגדים את כל המינים יחד, מסמלת פעולה זו את האחדות בין כל סוגי היהודים בעם ישראל, וכאשר יתרונותיו של האחד מחפים על חסרונותיו של האחר, מביאה האחדות זו לברכה שלימה לישראל ככלל. "כל ישראל ערבים זה לזה" – וכאשר האחד משלים באהבה את החסר של האחר, ומחפה עליו מתוך הברכה והשפע שקיבל – יוצא מכך שהברכה, השורה על ישראל ככלל, חזקה בהרבה מזו שקיבלה כל קבוצה בנפרד.

כל עוד וישראל מאוחדים ושומרים זה על זה - גם כאשר אויביהם מנסים לנענע אותם בחוזקה לכל הכיוונים, הם אינם יכולים להרע להם. זהו גם העיקרון בברכות, שנתן משה לשבטים, וכשהן מצטרפות יחד לברכה אחת גדולה, כוחה חזק בהרבה מכל הברכות שקיבלו השבטים בנפרד. אולם לשם מימוש כוח זה צריכים שבטי ישראל להיות מאוחדים, לעזור זה לזה, ולחלוק את ברכותיהם אלו עם אלו.

"וַיְהִי בִישֻׁרוּן, מֶלֶךְ, בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם, יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל." כאשר שבטי ישראל מאוחדים יחד בכוח אחד כעם, אז גדל בם גם כוח התיקון וגדלה היכולת להלחם כנגד כוחות הטומאה והיצר הרע. "מֶלֶךְ" – זהו מלך המשיח שיבוא לגאול את ישראל כשיהיו מוכנים ומאוחדים "יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל".

"שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ; וְיִשָּׂשכָר, בְּאֹהָלֶיךָ" - זו אחת הדוגמאות לאותה האחדות, ולחלוקת הנטל והשכר. כותב רש"י: "זבולן ויששכר עשו שותפות, זבולן לחוף ימים ישכון ויוצא לפרקמטיא בספינות ומשתכר, ונותן לתוך פיו של יששכר, והם יושבים ועוסקים בתורה... שתורתו של יששכר על ידי זבולן הייתה".

"אִם אֵין קֶמַח , אֵין תּוֹרָה, אִם אֵין תּוֹרָה, אֵין קֶמַח" (משנה אבות ג) זְבוּלֻן היו עוסקים בענייני מסחר והיו מובילים וסוחרים בכל ערי החוף, ואת הרווח שהשיגו היו חולקים עם בני שבט יִשָּׂשכָר. ואילו יִשָּׂשכָר היו תלמידי ישיבה חכמים, שלמדו תורה כל היום, ואת שכר לימודיהם הרוחני היו חולקים עם בני זְבוּלֻן, כאילו וישבו גם הם ולמדו תורה כמותם. מכך יצא שהחיבור בין השבטים נתן להם כוח וערך כפול - גם פרנסה בשפע, וגם תורה רוחנית השווה לכולם.

סוד האחדות מסתתר בביטוי - "וְיִשָּׂשכָר בְּאֹהָלֶיךָ": החל מהאות "י" של השם "יִשָּׂשכָר", בדילוג של כל "אות שנייה", מתקבלת המילה "ישראל" – לרמז שהברכה אכן שורה בישראל רק כאשר יש בהם תורה, צדקה, אחדות ושותפות. זו דרכה של תורה, דרך האמת של ישראל, וזהו רצונו של הקב"ה מכל יהודי ויהודי - שיראה בצורכיהם ומחסורם של אחיו כאילו והיו שלו , וייתן מהלב כדי לעזור - "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא פרק יט).

"וְזֹאת הַבְּרָכָה, אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹקִים אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי מוֹתוֹ." ולמה חשוב היה שיברך משה את ישראל ממש "לִפְנֵי מוֹתוֹ"? "מתה מרים נסתלק הבאר ... מת אהרן נסתלקו ענני כבוד ..." (מסכת תענית פרק א) כל אחד מהמנהיגים זיכה את ישראל במדבר בשפע ייחודי מסוג אחר, בהתאם לברכה שניתנה לזכותו, וכשהסתלק אותו המנהיג, הסלקה גם הברכה שהביא ביחד איתו.

כשהסתלקה מרים, הסתלקה איתה גם באר המים שניתנה להם לזכותה במדבר, וכשהסתלק אהרון הסתלקו איתו ענני הכבוד שהגנו עליהם, ציננו אותם, הובילו אותם במסע. לא כך בהסתלקותו של משה: לזכותו של משה ניתן לישראל המן, וכן חזרו אליהם הבאר וענני הכבוד, אבל שלושת אלו אמורים היו להיפסק באופן טבעי, מיד עם הכניסה לארץ ישראל, והשעה לכך כבר הגיע.

משה הוריד לישראל את התורה, ולזכותו הסכים הקב"ה לתת אותה לישראל גם לאחר שחטאו במעשה העגל – משה חשש כי לאחר מותו תסתלק התורה מישראל, שניתנה להם לזכותו, ועל כן צריך היה לברכם כך - שזכות התורה תעבור אליהם, ומכוח זה תינתן להם לדורות.

"תּוֹרָה צִוָּה-לָנוּ, מֹשֶׁה, מוֹרָשָׁה, קְהִלַּת יַעֲקֹב" - משה ידע שרק בכוח האחדות ואהבת ישראל יוכלו לקבל את התורה לזכותם שלהם, ולשמר אותה מדור לדור בכוחות עצמם, על כן ציווה משה לישראל ברכה, אשר תחייב אותם לאחדות – תחייב אותם להיות תלויים זה בזה, כך שכל שבט ישלים את השבטים האחרים בברכתו, ויהיה חייב להיעזר בשבטים האחרים כדי שישלימו אותו בברכתם.

"מוֹרָשָׁה, קְהִלַּת יַעֲקֹב" - זו זכותו של ישראל להתקיים בעולם, שמוריש את התורה לבניו מדור לדור, ומתקבץ עם ישראל מכל תפוצותיו ומגלה כי תורה אחת זהה נשמרה לכולם, ורק בזכות ההליכה בדרכיה וחוקיה נשמרה הברכה לישראל, וזכינו בדורנו להתקבץ חזרה אל ארצנו "בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם, יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל", כהכנה לגאולה ובואו של מלך המשיח "וַיְהִי בִישֻׁרוּן, מֶלֶךְ".

"וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה" - וכאן בפסוק זה, חבויה ההוכחה, כי אכן לא היה עוד נביא כמשה בעם ישראל, אשר קיבל מהקב"ה את סוד הַבְּרָכָה "פָּנִים אֶל-פָּנִים", והעבירו לישראל כדי שישמרו ויהיו מאוחדים, ויקיימו את התורה מדור לדור.

"בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה" – בביטוי זה, בדילוג של כל "אות שלישית", החל מהאות "בְּ" של המילה "בְיִשְׂרָאֵל" מסתתרת המילה - "בְּרָכָה". משה סיים את תפקידו כמנהיג – ומרגע הסתלקותו העבודה היא שלנו, של כל עם ישראל. אנו צריכים להשלים את תיקוננו בעולם הזה ולהחיש את הגאולה במעשינו, להרגיש איך כוח משה ומורשתו פועמת בלבנו, להתאחד, לאהוב, ולעזור איש לאחיו ולצעוד יחד בדרכה של תורה – כך נקבל את פניו של משיח צדקנו, ונזכה במהרה לגאולה השלמה.