רעיון לפרשת השבוע "האזינו"

"הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה, וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי" ● האם אחרי 3000 שנה, במבט לאחור, ידעה התורה לנבא את העתיד? ● מה מסתתר בשירת האזינו? ● הרב ערן שצמן מגיש: רעיון לפרשת "האזינו"

שירת "הַאֲזִינוּ" היא עדות לעם ישראל לעתיד לקרות אותם בדורות הבאים. השירה היא קריאה לעם ישראל שיקפיד בכל דור ללכת בדרך התורה, ולהכיר בקב"ה כאבא טוב הרוצה לשמור ולהגן על גוזליו.

יש בשירה תזכורת לכל חסדי ה' שעשה עם ישראל במדבר – וכן שהביא אותם אל ארץ ישראל שיש בה כל טוב. יש בשירה זו נבואה על הצרות שיבואו על ישראל, כשיעזבו את דרך התורה, וכאשר ישכחו את הקב"ה ומצוותיו, וכן בסופה מובאת הנחמה, כאשר, באחרית הימים, יציל את ישראל מצרותיו, ויבוא בחשבון עם כל העמים שפגעו בישראל לאורך הדורות כולם.

"הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם" - הַשָּׁמַיִם זו הנשמה שבאדם, שכל רצונה להטיב ולתת.
"וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ" - הָאָרֶץ זהו הגוף החומרי, שכל רצונו לקבל ולהשביע תאוותיו.

כאשר מדבר הקב"ה אל האדם ודורש ממנו להתנהג עפ"י דרכה של תורה - הנשמה מאזינה (הַאֲזִינוּ) לתוכן הדברים, לפנימיות סודות התורה, ומבינה את מהותם ואמתותם, בעוד שהגוף החומרי, העשוי כולו עפר, מסוגל רק טכנית לשמוע (וְתִשְׁמַע) את צלילי הדברים, לשמוע את פשט התורה, אך לא להבינם. הגוף נדמה לבהמה, אשר מסוגלת לשמוע את צלילי המילים, אך אינה מבינה לפשרם.

הקב"ה מדבר אל הנשמה שבאדם (וַאֲדַבֵּרָה), שתבין את תפקידה והסיבה שלשמה ירדה לעולם זה, בעוד שהגוף החומרי הוא כלי, הוא רק אוזני הבשר, ששומעים את צלילי הדברים הנאמרים (אִמְרֵי פִי) ומעבירים אותם אל הנשמה הכלואה בו.

כל עוד והנשמה מצויה בגוף החומרי האדם הוא מכלול של חומר ורוח, ועל כן חייב האדם להשתמש בגופו, כדי לקלוט דרכו את המידע ולרכוש את הידע. הנשמה לכשעצמה יודעת את התורה כולה מעצם ששורשה בעולמות העליונים, אך בהיותה בתוך הגוף החומרי, היא מוגבלת, ועל כן צריכה לעמול חזרה בלימוד, ולהשיב לעצמה את אור התורה, כחלק מתהליך תיקונה בעולם זה.

שירת "הַאֲזִינוּ" מציגה את מסלול תיקונו של עם ישראל מיציאת מצרים ועד לגאולה, אך היא גם משל למסלול האישי שעושה כל יהודי ויהודי בעולם הזה – "יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץ מִדְבָּר" - תחילה תקופת ההליכה במדבר אל עבר ארץ ישראל, שבזמן זה היה עם ישראל כמו תינוק בבטן אימו, וכן כמו ילד החוסה בצל הוריו עד הגיעו לגיל מצוות - כך הקב"ה שומר ומשגיח עליו שלא יעונה לו כל רע – "יִצְּרֶנְהוּ, כְּאִישׁוֹן עֵינוֹ, כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ, עַל-גּוֹזָלָיו יְרַחֵף".

"יַרְכִּבֵהוּ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ"- לאחר הגיעה הילד לגיל מצוות הוא יכול להתחיל את תיקונו בעולם – להתחיל ולעשות שימוש של קדושה בחומר, ובשפע שנותן לו הקב"ה. זו הכניסה לארץ ישראל ושימוש בכל השפע המצוי בה כדי לתת – לעשר, להעלות ביכורים, להביא מנחות וקורבנות, לעזור לחלשים ולנזקקים שבחברה.

"בְּנֵי-בָשָׁן וְעַתּוּדִים, עִם-חֵלֶב, כִּלְיוֹת חִטָּה, וְדַם-עֵנָב, תִּשְׁתֶּה-חָמֶר" - משה מזכיר לישראל את השפע והחסדים שעשה איתם הקב"ה במדבר, איך שמר עליהם והביא אותם לבסוף אל ארץ מלאה כל טוב - נתן לישראל את כל התנאים לעבוד אותו בשמחה, וזמן לשבת וללמוד את התורה.

האדם נידרש לעשות השתדלות בפרנסה, ובשאר זמנו לעסוק בעבודה הרוחנית. מתוך השפע ששולח לו הקב"ה הוא צריך לתת - לקדש את כספו, ומרגע שנותן מעצמו את הדרוש – כל הכסף והרכוש שצבר הופכים מבורכים, נהיים למהות רוחנית חדשה.

"וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹקַּ עָשָׂהוּ …" - אולם אם האדם בוחר שלא להכיר ביוצרו ובבוראו, לראות לנגד עניו רק את תאוותיו, צרכיו ורצונותיו, ועושה שימוש בחומר להשמנה עצמית - זו נטישה של הקב"ה.

על אדם זה נאמר: "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט, שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ" - עטו על ליבם שכבות שכבות של קליפות "שומן רוחני", אטימות החוסמות מאור ה', המשיב למוטב, מלהיכנס ולחדור אליהם. הדבקות בחומר והסגידה לו כמטרה מרחיקים את האדם מהקב"ה.

"שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ" – שלושה ביטויים להשמנה, המבטאים את הרצון לקבל הנאה ותענוג לסיפוק עצמו בלבד. הקב"ה נותן לאדם חומר כדי שיקדש אותו בעולם זה, וכשם שברא את החומר "מֵאַיִן" ל"יש", כך צריך האדם לתקן את החומר במעשיו ולצקת בו חזרה את המימד הרוחני - להפוך את החומר בחזרה מן ה"יש" אל ה"אַיִן".

"צוּר יְלָדְךָ, תֶּשִׁי, וַתִּשְׁכַּח, אֵל מְחֹלְלֶךָ" – הקב"ה יצר את האדם, וברחמיו נתן לו את מנגנון השכחה, כך שבחלוף זמן, מעת שפקד אותו אסון, יוכל האדם לשכוח את צרותיו ואת אבלו, ולשוב אל חיי השגרה. אולם האדם בקלקוליו מתענג על מתנות ה', ועושה שימוש בשפע זה לשכוח את הקב"ה בעצמו, ובכך כמו מתיש ("תֶּשִׁי") את הכוח הנוסף שרוצה הקב"ה לשלוח לו – שכבות השומן הרוחניות שעוטה על עצמו בעת דבקותו ומבטחו בחומר – מפריעות לאור לחדור אל ליבו וכמו "מתישות" את עוצמתו.

"וְשֶׁן בְּהֵמֹת, אֲשַׁלַּח בָּם, עִם חֲמַת, זֹחֲלֵי עָפָר" - אותה נפש בהמית שאותה בלבד רצו ישראל להשביע ("בְּהֵמֹת"), היא זו שתכלה אותם, כי נפש זו אינה יודעת שובע, והרצון לקבל – שהוא היצר הרע, הנחש בעצמו ("זֹחֲלֵי עָפָר") – הוא שורש הרע בעולם, והא הופך את האדם לרע, וממלא את ראשו ב"חֲמַת, זֹחֲלֵי עָפָר" – כעס על העולם שאינו משביע את תאוותיו, ועל כך שחש חסר כול ימיו.

"אַסְתִּירָה פָנַי מֵהֶם - אֶרְאֶה, מָה אַחֲרִיתָם" - כאשר אדם חי בהתנגדות לכוחות הבריאה, ואינו משתמש בכלים שקיבל – תורה ומצוות – לשם תיקונו העצמי, כל הבריאה מתגייסת להקשות עליו בכדי שיתעורר לתשובה. כאשר ישראל מתרחקים מן הקב"ה, ובמעשיהם הרעים חוסמים את אורו מלהשיבם אליו ולהטיב להם – אזי מצויים הם במצב נוראי של "הסתר פנים", ובמצב זה הם נתונים ל"חסדי" הגויים. וכאשר אין לעם ישראל הגנה משמיים, באות עליו כול הרעות והצרות – רדיפות, השמדות, פוגרומים, גירושים, שואה.

"כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם, וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו, וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ" - אולם לא לנצח יסבלו ישראל ויש גם נחמה, כי באחריתם של ישראל צפויים כולם לשוב אל הקב"ה – וכולם יעשו תשובה – והקב"ה בחסדיו ייטיב לעם ישראל, ויפרע מן העמים שניצלו את מצבו וחולשתו הזמנית, והרעו לבניו - "וְתֹאחֵז בְּמִשְׁפָּט יָדִי; אָשִׁיב נָקָם לְצָרָי, וְלִמְשַׂנְאַי אֲשַׁלֵּם."

כל אדם מישראל צריך שיעשה במהרה תשובה עוד בחייו – כל יהודי צריך לגלות את האמת ואת הסיבה שלשמה הוא פה – להביט על כול שקרה לעם ישראל מרגע שקיבל את התורה ועד לימינו, ולראות בשכלו ובנשמתו, עד כמה שירת "הַאֲזִינוּ" היא נבואה של אמת. המשיח כבר הגיע והגאולה בפתח – בכל יום הוא עשוי להתגלות בפנינו, ולגאול את ישראל - ולהביא אותנו ואת העולם כולו אל גמר תיקונו.