רעיון לפרשת השבוע "וילך"

"וילך משה" ● נניח והודיעו לכם כי נותר לכם רק יום אחד אחרון לחיות! ● מה הייתם עושים ביום הזה? ● הרב ערן שצמן מגיש: רעיון לפרשת "וילך"

"וַיֵּלֶךְ, מֹשֶׁה; וַיְדַבֵּר אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל". בדיוק בפני מצב שכזה עמד משה רבנו בפרשת "וַיֵּלֶךְ". משה זכה לדעת שזהו יומו האחרון, וצריך היה להחליט מה יעשה ביום זה - "בֶּן-מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם--לֹא-אוּכַל עוֹד, לָצֵאת וְלָבוֹא".

"וַיֵּלֶךְ, מֹשֶׁה" – מרמז שגם ביומו האחרון המשיך משה ללכת, המשיך לנוע קדימה, המשיך להתקדם ולעלות בעבודתו הרוחנית ובמדרגות הקדושה, כי ביהדות ובעבודת ה' לא ניתן לעמוד, אדם העומד - סימן שאינו מתקדם, ומכאן שהוא למעשה בנסיגה.

שלא כמו כל אדם רגיל, משה ביומו האחרון אינו מתעסק בענייני ירושה, או בחלוקת נכסים, ואינו דואג לבניו, הוא אינו חושב על עצמו כלל, אלא עסוק רק בענייני הציבור - עוסק בלדאוג לעם ישראל. כל עניינו של משה לוודא שימשיך העם את התקדמותו הרוחנית, שיוותר העם עם הנהגה ראויה, שימשיך עם ישראל אל ייעודו - הישיבה בארץ ישראל וקיום המצוות.

מה משמעות יום המוות? מה צריך אדם לעשות בו? אמר רבי אליעזר: "שוב יום אחד לפני מיתתך", (מסכת אבות, פרק ב', משנה י"ג), שאלו תלמידיו את רבי אליעזר "וכי אדם יודע איזהו יום ימות?", אמר להם: "וכל שכן ישוב היום, שמא ימות למחר ונמצא כל ימיו בתשובה" (מסכת שבת, דף קנ"ג, ע"ב).

כלומר, על כל אדם לחזור בתשובה יום אחד לפני מותו, והעובדה שאינו יודע מתי הוא יום המוות מאלצת את האדם לחיות את כל ימי חייו בתשובה, וכך יגיע זך ונקי לפני הקדוש ברוך הוא. כאשר זוכר האדם שממתין לו יום המיתה, הוא מערער באחריתו, ומתעורר לבו לתשובה.

מכאן שאדם בכל יום צריך לתקן דרכיו ומידותיו ולנהוג בו כאילו וזהו יומו האחרון. לאדם ניתנה בחירה חופשית בין לחיות חיי נתינה והשפעת שפע לאחרים, לבין לחיות חיים של "הוא עצמו" – לבלות את זמנו בחיפוש אינסופי אחר עינוגים, וסיפוק תאוותיו.

אנשים רבים מדי חושבים כי יום המוות כה רחוק מהם, עד כי אינו קשור אליהם כלל, ורק שלפתע משהו קרוב אליהם מסתלק מן העולם בטרם עת, אז הם נזכרים לערער ביום מיתתם שלהם. כאשר אדם רואה בכל יום כאילו וזהו יומו האחרון – הוא מקפיד להפיק מיום זה את המיטב.

מהנהגתו האישית של משה ביומו האחרון יש לקחת הנהגה טובה גם לחיינו אנו – ללמוד מה כדאי לעשות בכול יום, במחשבה כאילו והיה זה יומנו האחרון: "וַיְדַבֵּר אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל" – בכול יום צריך אדם לקרב את אחיו היהודים אל הקב"ה. בכול יהודי חבויה נשמה יהודית עטופה בקליפות החוסמות את אור ה' מלהגיע אליה, ניצוץ אלוקי הממתין שמשהו יעורר אותו – יהודי צריך בכול יום לקרב את אחיו ולהאיר את נשמתם ע"י שמלמדם להניח תפילין, מראה להם איך לתת צדקה, לעלות לתורה, להשתתף בשיעורי תורה... "וכל המקיים נפש אחת, מעלים עליו כאילו קיים עולם מלא" (משנה, סנהדרין ד ה).

"וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לִיהוֹשֻׁעַ, וַיֹּאמֶר אֵלָיו לְעֵינֵי כָל-יִשְׂרָאֵל חֲזַק וֶאֱמָץ..." – יהודי צריך שיהיה טוב עין לחבריו, ועליו לעודד את אחיו שיצליחו בכל עשייתם לטובה. וגם כאשר משהו צעיר וחסר ניסיון יורש את מקומו (כפי שירש
יהושע את משה), או לוקח כביכול את שהיה שלו, או עוקף אותו בחיים, מקבל קידום לפניו, מוציא אותו לכאורה "פראייר" - עליו לדעת כי הכול מעת ה' יתברך, ובהתאם לתוכנית האלוקית המדוייקת, והכל נעשה לטובתו - ועל כן בכל יום צריך האדם להתעלות מעל האגו והגאווה, לגבור על מידת הקנאה והכעס, לטפוח לחברו, שהצליח, על השכם ולאחל לו הצלחה מעומק ליבו - בברכת "חֲזַק וֶאֱמָץ". "אֵיזֶהוּ עָשִׁיר, הַשָּׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ" (מסכת אבות, פרק ד', משנה א').

"וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ, וַיִּתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד" – בכל יום צריך האדם לזכור כי הוא ניצב אל מול הקב"ה חשוף וגלוי, וכל מעשיו נרשמים, על כן צריך לחשוב היטב על מעשיו, ולהקפיד על טוהר התנהגותו, גם כשנמצא בחדרי חדרים ולכאורה אין איש רואה - "וְהִסְתַּכֵּל בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים וְאִי אַתָּה בָא לִידֵי עֲבֵרָה, דַּע מַה לְּמַעְלָה מִמָּךְ, עַיִן רוֹאָה וְאֹזֶן שׁוֹמַעַת, וְכָל מַעֲשֶׂיךָ בַּסֵּפֶר נִכְתָּבִין" (מסכת אבות, פרק ב', משנה א').

"וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה, אֶת-הַתּוֹרָה הַזֹּאת, וַיִּתְּנָהּ אֶל-הַכֹּהֲנִים ..." - משה רבנו כתב ביומו האחרון את כל התורה כולה – צריך מכך ללמוד כל אדם, כי עליו לקבוע בכל יום עיתים לתורה ולעסוק בה כפי יכולתו ואפשרותו. אסור לאדם לפתור את עצמו מן הלימוד היומי ולטעון - שאינו רב ובטח שאיננו משה רבנו, ועל כן חבל שיתחיל, כי מממלא אין סיכוי שיגיע ללימוד רציני.

יש לזכור ששכר אצל הקב"ה מקבלים על גודל המאמץ ולא על הכמות – אדם נשפט על עשייתו כפי דרגתו ויכולתו, וביום הדין לא יישאל למה לא היה כמו משה רבנו – אלה יישאל למה "לא הייתה מי שאתה". "לֹא עָלֶיךָ הַמְּלָאכָה לִגְמוֹר, וְלֹא אַתָּה בֶן חוֹרִין לִבָּטֵל מִמֶּנָּה. אִם לָמַדְתָּ תוֹרָה הַרְבֵּה, נוֹתְנִים לָךְ שָׂכָר הַרְבֵּה. וְנֶאֱמָן הוּא בַּעַל מְלַאכְתְּךָ שֶׁיְּשַׁלֶּם לָךְ שְׂכַר פְּעֻלָּתָךְ" (מסכת אבות, פרק ב', משנה טז).

"וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת, בַּיּוֹם הַהוּא; וַיְלַמְּדָהּ, אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל." - אדם צריך שיהיה בכול יום שמח וטוב לב, עד כי ירצה לפצוח בשירה ממש ולהודות לקב"ה על כול הטוב שנתן לו, וישיר מתוך ליבו הצוהל שירי הלל
לקב"ה. עבודת ה' צריכה להיות מתוך אהבה, וכן קיום המצוות צריך שיעשה בשמחה – כי רק באופן זה זוכה האדם לגילויי אורות בעבודתו את ה', ורואה בחייו ניסים ונפלאות וזוכה לגילויים אינסוף, ושמחתו היומית גדלה עוד ועוד. "עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה בֹּאוּ לְפָנָיו בִּרְנָנָה" (תהילים פרק ק).

"וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת-הַלְוִיִּם ... לָקֹחַ, אֵת סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה" - משה היה ממשפחת לוי, וביומו האחרון פונה אל אחיו הַלְוִיִּם ומצווה אותם לדאוג לשמר את התורה לדורות. צריך שיחנך האדם בכול יום את בני משפחתו שידבקו בדרכה של תורה, ובייחוד את ילדיו הקטנים. אם יכול ללמדם בעצמו מצוין, ואם אינו יכול ידאג שיקבלו שעורי תורה.

"אם אין גדיים - אין תיישים": אם חלילה לא יהיו "תינוקות של בית רבן" שלומדים ועוסקים בתורה שהם ה"גדיים", אז מהיכן יהיו לאחר מכן מבוגרים שיעסקו בתורה - ה"תיישים". "מִפִּי עוֹלְלִים וְיֹנְקִים יִסַּדְתָּ עֹז לְמַעַן צוֹרְרֶיךָ לְהַשְׁבִּית אוֹיֵב וּמִתְנַקֵּם" (תהילים ח', ג').

כמובן שיש עוד דברים רבים שצריך אדם לעשות בכל יום מימי חייו, אולם אי אפשר שלא להתפעל מדרכו של משה, שביומו האחרון הוא בעשייה בלתי פוסקת, ועד הרגע האחרון עלי אדמות הוא בחזקת "וַיֵּלֶךְ" - עולה ומתקדם מחיל אל חיל.

כול אדם צריך לרצות להיות כמו משה רבנו – ללכת בדרכה של תורה, ולעסוק בעשייה מתמדת למען עם ישראל. אלו חיי השפע האמיתיים, חיים של עשייה מלאה סיפוק, חיים שבסופם אדם ניצב ללא בושה לפני בוראו, שמח שזכה למלא את תפקידו, ומובל אחר כבוד אל מקומו - לקבל את שכרו. והוא מה שאמרו, זכרונם לברכה: "היום לעשותם ומחר לקבל שכרם" (ערובין כב, א).