רעיון לפרשת השבוע "ניצבים"

"אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם, לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם" ● האם התורה התיישנה? ● האם בעולם ה"מודרני" אפשר כבר להסתדר בלעדיה? ● הרב ערן שצמן מגיש: רעיון לפרשת "ניצבים"

בכל יום ניצב האדם חשוף לפני הקב"ה, הרואה את כל מעשיו ויודע את כל מחשבותיו, וכשם שבכל יום מחייה הקב"ה את העולם מחדש, כך נידרש האדם בכול יום להחיות את עצמו מחדש במעשיו, לגבור ולהכניע את רצונו לקלקל - לנצח את נפשו הבהמית ויצרו הרע.

"רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם, זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם, כֹּל, אִישׁ יִשְׂרָאֵל, טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם, וְגֵרְךָ, אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ, מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ, עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ". כל אחד מישראל הוא עולם ומלואו, וקיימים בו כל הכוחות כולם - ועל האדם מוטלת החובה להפעיל את מכלול הכוחות שבנפשו, כדי לגבור על יצרו ולעשות רצונו של מקום.

ומהם אותם כוחות פנימיים באדם:
רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם - אלו כוחות ההנהגה שבאדם, היודעים להוביל אותו בחיים בדרך הישר.

זִקְנֵיכֶם- כוחות החוכמה שבשכלו, היודעים להבחין בין טוב לרע – אלו החוכמה והידע שעליהן נשענת הנהגת האדם.

שֹׁטְרֵיכֶם – כוחות ההחלטה בליבו של האדם - הכוחות השומרים על מעשיו שלא יתפתה ליצרו ויפעל כנגד שכלו ("עַיִן רוֹאָהּ וְלֵב חוֹמֵד")..

טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם, וְגֵרְךָ, אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ – מכלול הרצונות לקבל שבאדם, שצריך לספק להם את מזונם ומבוקשם, כדי להחיותם. כי בזכות רצונם לקבל נמשך שפע עליון אל האדם, והוא יכול לבחור לספק את רצונותיו לשם תאווה, או למלא את מחסורו בקדושה וברוחניות (לברך ולקדש כול פעולה חומרית בחייו).

מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ – הכוח באדם לקיום המצוות, הרצון לעמול בהן כמו חוטב עצי הסקה – ולאגור מצוות ביגיעה במהלך חייו, בכדי שישמשו לו כדלק למעשיו בעולם הזה (מצווה גוררת מצווה), ולשכר לעולם הבא. "דַּע שֶׁכָּל מִצְוָה וּמִצְוָה שֶׁעוֹשִׂין, נַעֲשֶׂה מִמֶּנָּה נֵר אֶחָד (עיין זוהר תרומה קסו) ... וְאֵצֶל אֵלּוּ הַנֵּרוֹת, מְחַפֶּשֶׂת הַנְּשָׁמָה אַחַר הַהִסְתַּלְּקוּת בְּגִנְזַיָּא דְּמַלְכָּא" (לקוטי מוהר"ן רעה).

שֹׁאֵב מֵימֶיךָ - הכוח באדם ללימוד התורה, לעמול ולהעלות אותה מן המעמקים. והרי ידוע שהתורה נמשלה למים כדכתיב ''הוי כל צמא לכו למים'' (בישעיה נה). שני הכוחות האחרונים - אלו מצוות שעשה האדם והתורה שלמד, הם הכלים שניתנו לו כדי למלא את מכלול רצונותיו בקדושה, לגבור על יצרו, ולהתייצב בכל יום מחדש בתפילה לפני בוראו.

"וְלֹא אִתְּכֶם, לְבַדְּכֶם אָנֹכִי, כֹּרֵת אֶת-הַבְּרִית הַזֹּאת... כִּי אֶת-אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה, עִמָּנוּ... וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה, עִמָּנוּ הַיּוֹם". כול נשמות ישראל תלויות זו בזו, כאבריו של יצור חי אחד, וכול ישראל ערבים זה לזה – על כן כול יהודי, המקיים ושומר את "הַבְּרִית" בקדושה – מוסיף חיות ושפע לעם ישראל ככלל ("לְמַעַן הָקִים-אֹתְךָ הַיּוֹם לוֹ לְעָם"), וכל יהודי שחלילה מפר את "הַבְּרִית" עם הקב"ה, מרחיק את ישראל מן הקדושה, וסותם בכך את צינורות השפע לעצמו ולכלל ישראל כעם.

התורה היא תורת אמת, ומלבד אוסף של חוקי החיים הקיימים בה, מספקת התורה גם מנגנוני שימור, אשר יבטיחו כי ישראל וילדיהם יקיימו את הכתוב בה גם לאחר שיעברו 3,000 שנה מזמן שניתנה. בכדי שלא יטען יהודי בעתיד - כי התורה הייתה רלוונטית רק לדור שקיבלה בסיני, מדגיש בפנינו הקב"ה כי "הַבְּרִית" מחייבת גם "אֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה, עִמָּנוּ הַיּוֹם" ומפרש על כך רש"י: "ואף עם דורות העתידים להיות".

"פֶּן יֵשׁ בָּכֶם, שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה" - וגם אם מתוך גזע הקדושה של ישראל, קורה ויוצא שורש מקולקל, אדם שרוצה למרות הכל לעזוב את הקב"ה ותורתו, ללכת בדרכי הגויים, ולהיות כמותם – לכך מגיע בכול דור ודור ובכול שנה ושנה חודש אלול, זמן המעורר את ישראל לתשובה – ובערי ישראל נשמע קול "שֹׁפָר" - ראשי תיבות " שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ".

"וְהָיָה בְּשָׁמְעוֹ אֶת דִּבְרֵי הָאָלָה הַזֹּאת, וְהִתְבָּרֵךְ בִּלְבָבוֹ לֵאמֹר שָׁלוֹם יִהְיֶה לִּי - כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי, אֵלֵךְ" - ואם, אף על פי כן, עדיין לא יתעוררו בזמן לתשובה, יתעלמו מן הברית ויקלו ראשם בקללות שבתורה, ויחשבו בליבם - כי אין עניין המצוות נוגע להם:

"לֹא יֹאבֶה ה' סְלֹחַ לוֹ ... וּמָחָה ה' אֶת שְׁמוֹ, מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם" - אלו מישראל שלא יעשו חשבון נפש ולא יתקנו דרכם, ינהלו את חייהם ע"פ"י התרבויות הזרות, ויעסקו ברדיפה אחר מנהגי הגויים והבליהם הפסולים - סופם שיתחתנו עם בנות נכריות, ילדיהם כבר לא יהיו יהודים, ומהם לא ימשיך לצמוח עם ישראל עוד. במו ידיהם ימחו את שמם מישראל לעולם - "מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם".

"וְאָמַר הַדּוֹר הָאַחֲרוֹן, בְּנֵיכֶם אֲשֶׁר יָקוּמוּ מֵאַחֲרֵיכֶם... וְאָמְרוּ, כָּל-הַגּוֹיִם, עַל-מֶה עָשָׂה ה' כָּכָה, לָאָרֶץ הַזֹּאת". אנחנו הם בני "הַדּוֹר הָאַחֲרוֹן", דור הגאולה. ועבורנו מנבאת התורה, כי נביט אל ההיסטוריה ונראה את כול הסבל שסבל עם ישראל בגלותו לדורותיו – חורבן, גלות, רדיפות, השמדות, גזירות, פוגרומים, גירוש וכמובן השואה הנוראה מכולם – ואז נשאל "מֶה חֳרִי הָאַף הַגָּדוֹל, הַזֶּה." - למה עבר עם ישראל את כול הסבל הנורא הזה?

והתשובה תזעק מכול עבר: "וְאָמְרוּ - עַל אֲשֶׁר עָזְבוּ, אֶת בְּרִית ה' אֱלֹקֵי אֲבֹתָם, אֲשֶׁר כָּרַת עִמָּם, בְּהוֹצִיאוֹ אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, וַיֵּלְכוּ, וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים, וַיִּשְׁתַּחֲווּ, לָהֶם" - כי בכול דור קמים כאלו בישראל, אשר בטוחים כי התורה והמצוות אינם נוגעים להם עוד, וחיים את חייהם ככול הגויים, רודפים אחר החומר, הכסף ותענוגות החיים. בטוחים בעצמם כי הם הצודקים בדרכם, הם המודרניים, הם המשכילים והם הנאורים, וחושבים כי התורה מיושנת, אינה נוגעת לזמנם עוד, ומתאימה רק לקומץ של "קיצוניים חשוכים", אשר עדיין דבקים בה.

הַנִּסְתָּרֹת- לַה' אֱלֹקֵינוּ; וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ, עַד עוֹלָם - לַעֲשׂוֹת, אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת". יהודי יכול לבחור לאטום אוזניו ולעצום עניו – לא לרצות להכיר באמת, ולשכנע את עצמו שאין עוד צורך בתורה ובמצוות. אבל גם היהודי "המשכיל" ו"המוצלח" ביותר, אינו יכול באמת להסתתר מהקב"ה, ויבוא היום ויידרש לתת את הדין על מעשיו.

אנחנו הדור אחרון לגלות והראשון לגאולה - זה הזמן להתעורר לתשובה, כי אחרי שריקת הסיום, מי שלא יקפוץ על הרכבת ישאר מאחור ויעלם לנצח נצחים. יום הדין קרב ובא, ראש השנה בפתח. יהודים יקרים עדיין לא מאוחר - זה הזמן לתשובה ולצדקה:

"וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹקֵיךָ, וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ"
"כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר, מְאֹד: בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ, לַעֲשֹׂתוֹ."
"כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם – לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ, וְלֹא רְחֹקָה הִוא, לֹא בַשָּׁמַיִם, הִוא..."
"הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה - וּבָחַרְתָּ, בַּחַיִּים"