רעיון לפרשת השבוע "כי תבוא"
הרגע הראשון בכול חוויה הוא המרגש והעצמתי ביותר – אז מהו הסוד לשמר את התענוג והשמחה לאורך זמן? ● איזה אויב חבוי בתוך כול אחד מאיתנו? ● ומיהו המעסיק הטוב ביותר בעולם? ● הרב ערן שצמן מגיש: רעיון לפרשת "כי תבוא"
"וְהָיָה, כִּי-תָבוֹא אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ, נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה; וִירִשְׁתָּהּ, וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ" - הכוונה לירידת הנשמה לעולם הזה, עולם החומר, כדי לעשות בו את תיקונה.
הקב"ה נותן לאדם גוף חומרי ושפע כדי שיעשה בהם יחד שימוש בתבונה - האדם אינו נדרש להתעלם מקיומו של החומר ולסגף את גופו כמו למשל בדתות המזרח הרחוק (נזירים השוברים את גופם במיטות מסמרים, ובהימנעות מחיי העולם הזה), אך מן הצד השני נידרש שלא לנהוג בגופו כמו בהמה, שכול עניינה עינוגי גופה ותאוותיה, בדומה לאורך החיים החומרי, המקובל בתרבות המערב (שם ערכו וכבודו של האדם נקבעים עפ"י הישגיו החומריים וגודל רכושו, ומידת ה"עינוגים" שיכול לרכוש לעצמו).
"וִירִשְׁתָּהּ, וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ" - התורה דורשת מן היהודי לקיים אורך חיים שהוא הממוצע בין שתי התפיסות – האיזון בין החומר לרוח, לרצות לתקן את "הָאָרֶץ" במעשיו, בעצם הימצאותו וישיבתו בעולם הזה.
זו הסיבה שלשמה נתן הקב"ה לעם ישראל את "הָאָרֶץ" (החומר והשפע בעולם הזה) - במטרה שיקיימו בה ישראל את: "וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל-פְּרִי הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ, נֹתֵן לָךְ ..." - נדרש היהודי לקחת את הטוב ביותר שהשיג - "מֵרֵאשִׁית" עמלו, מכול מה שקיבל מעת הקב"ה, ולהקדישו בחזרה לקב"ה, תוך שהוא גובר על רצונו הטבעי – להתענג ולקחת את הרֵאשִׁית לצורכי עצמו תחילה.
טבעו של האדם הוא לחפש התחדשות מתמדת לגירוי יצריו ולמילוי תחושת החסר התמידית בה הוא שרוי, ומרגע שחש האדם שיגרה או הרגל בעניין כלשהו, הוא חש דחף לחפש התחדשות חיצונית, שתגרום לו אושר.
האדם מתאווה ללא הרף לרגעים הראשונים של כול עניין חדש – למשל: אדם רעב מתאווה לביס הראשון מכול תבשיל בארוחה - בסוף הארוחה כבר אין לו את אותה ההנאה וההתרגשות כמו בתחילתה, בעל עסק מתרגש בתחילת יום מן הלקוח הראשון שקונה אצלו - וממתין לו בכיליון עניים, אדם הנכנס לביתו בסוף היום מתאווה לרגע הראשון בו יחבק את ילדיו, ולאחר מכן כבר פוחתת מידת ההתרגשות ...
העוצמה החווייתית החזקה ביותר לאדם היא הראשוניות בכול עניין, והנה באה התורה ודורשת מן האדם לגבור על תאוותו זו, ולהקדיש את הראשוניות בכל עניין לקב"ה תחילה, ורק לאחר שיעשה כן יוכל לתת גם לעצמו את הנותר.
ניתן ללמוד עניין זה מהמפגש ההיסטורי בין יוסף ליעקב אביו, לאחר שלא ראו זה את זה 22 שנה, במהלכן לא ידע יעקב מה עלה בגורל בנו יוסף - וכך מתואר המפגש: "וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ, וַיַּעַל לִקְרַאת-יִשְׂרָאֵל אָבִיו גֹּשְׁנָה; וַיֵּרָא אֵלָיו, וַיִּפֹּל עַל-צַוָּארָיו, וַיֵּבְךְּ עַל-צַוָּארָיו, עוֹד" ( בראשית פרק מו)
מסביר רש"י לגבי התנהגות יוסף: "וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ" - הוא עצמו אסר את הסוסים למרכבה להזדרז לכבוד אביו. מסביר רש"י לגבי התנהגות יעקב: "וַיֵּבְךְּ עַל-צַוָּארָיו, עוֹד" - ... אבל יעקב לא נפל על צווארי יוסף ולא נשקו. ואמרו רבותינו: שהיה קורא את שמע.
יוסף מתרגש מאוד לפגוש באביו לראשונה לאחר 22 שנה, הוא אינו מתמהמה, ובמו ידיו הוא אוסר את מרכבתו, ונוסע במהירות לקראת המפגש עם אביו, ומיד שפוגש בו "וַיִּפֹּל עַל-צַוָּארָיו, וַיֵּבְךְּ עַל-צַוָּארָיו" – כל הפעולות בפסוק נכתבו בלשון יחיד, כיוון שרק יוסף לבדו מחבק את אביו בהתרגשות רבה ובוכה, בעוד שיעקב אינו נוהג כך.
לעומתו יעקב, שלא ראה את בנו יוסף 22 שנה, פועל, לכאורה, בניגוד גמור לרגש האנושי הטבעי: דווקא ברגע המשמח ביותר בחייו, אשר לו ציפה בכיליון עניים, במקום לרוץ ולחבק את בנו תחילה, מקדים יעקב את רגשי התודה לקב"ה לחוויית המפגש, ובזמן שבנו יוסף נופל על צוואריו ובוכה - אמרו רבותינו שהיה יעקב "קורא קריאת שמע".
יעקב אבינו יודע ש"אין אהבה כאהבת המקום", ועל כן דווקא באותו רגע ראשוני מרגש, בו הוא פוגש את בנו האהוב – בוחר יעקב להפנות את כול אנרגיית האהבה והגעגועים, ואת כול העוצמה האדירה בתחושותיו - אל הקב"ה תחילה, קודם שיחווה את אהבתו לבנו.
כיוון שאהבת בן היא אהבה אנושית – דרש יעקב מעצמו לתת את ביכוריה לקב"ה באמצעות קריאת שמע, ורק לאחר מכן הרשה לעצמו לפרוק את התרגשותו ולחבק את בנו ולבכות (יוסף, לעומתו, לא היה זקוק לכך, כי אהבת האב הרי היא כאהבת ה'), "ואסור לאדם לנשק בניו הקטנים בבית הכנסת, כדי לקבוע בלבו שאין אהבה כאהבת המקום" (הרמ"א - או"ח סי' צח סעי' א).
בעצם הקדשת "רֵאשִׁית כָּל-פְּרִי הָאֲדָמָה" לקב"ה, ראשית כול עשייתו של האדם בעולם, יוצק בכך האדם קדושה לעמלו ולחומר שקיבל מעת ה'. זו מהות התיקון, לגבור על תאוות היצר הבהמי שבאדם ולצקת רוחניות בחומר - מהות חדשה בחומר, המושגת בהתעלות מעל היצריות והרצון לקבל לעצמו תחילה – שימוש בשפע ובחומר שניתן לאדם לשם נתינה, חסד, צדקה ועשייה למען האחר תחילה.
"וְעַתָּה, הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת-רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר-נָתַתָּה לִּי ה', וְהִנַּחְתּוֹ, לִפְנֵי ה' אֱלֹקיךָ ..." הקב"ה הוא מקור השפע ונותן אותו לאדם כדי לבחון את מידת אמונתו ובטחונו. האדם נבחן האם מסוגל הוא לתת מעצמו את הטוב ביותר, ולגבור על תאוותיו. האם ייכנע לנפשו הבהמית, יחשוב שבזכות כישרונותיו שלו הצליח בעסקיו, או שיכיר בכך כי כול הצלחותיו בעולם הם מעת ה'.
כאשר האדם רוצה את הרגע הראשון לעצמו – הוא למעשה רוצה פורקן וסיפוק תחילה, ובכך נוהג כמו בהמה, וכתוצאה אינו שבע לעולם – וממשיך לבלות את חייו במרדף אין סופי מתסכל אחר חוויות וריגושים חיצוניים.
אולם כאשר אדם מקדיש כול רגע ראשוני מרגש בחייו לקב"ה תחילה, ומרשה לעצמו ליהנות רק לאחר מכן, הוא ממתן בכך את הבהמיות שבו, ונבנית בו עוצמה רוחנית פנימית. אדם הנוהג כך יוצק למעשה קדושה רוחניות לפעולותיו הגשמיות, ונבנה בו מנגנון אושר רוחני פנימי, אשר מבטיח לו דבקות בקב"ה והנאה המתמשכת לאורך
זמן, בכול עניין חומרי בחייו. על כן בסעודה יברך תחילה לפני שינגוס, ועם אשתו יתייחד רק לאחר שהמתין עד שתיטהר עבורו, וייהנה מכספו רק לאחר שנתן מעשרות לצדקה...
"וְשָׂמַחְתָּ בְכָל-הַטּוֹב, אֲשֶׁר נָתַן-לְךָ ה' אֱלֹקיךָ ..." רק אדם חדור אמונה ואהבה לקב"ה, מסוגל לקחת בשמחת לב אמיתית ("וְשָׂמַחְתָּ") את ראשית פרי עמלו ולהקדישו באהבה בחזרה לקב"ה. כי כאשר אדם מבין באמת שהכול מעת ה' יתברך, בכול עת שגובר על תאוות גופו ומקדשן – הוא חש שמחה לאין שיעור.
וכבר נאמר כי הקב"ה הוא המעסיק הטוב ביותר בעולם, אשר מבקש מפועליו רק 10% מן הרווח לעצמו, ומותיר להם את ה90% הנותרים, בעוד שמעסיק בשר ודם - גם 10% מרווחיו אינו רוצה לתת לפועליו. ואת העניין המובא במאמר זה מסכמים חז"ל בתמציתיות נפלאה: "רבי אלעזר איש ברתותא אומר: תן לו משלו, שאתה ושלך שלו" (מסכת אבות, פרק ג' – ז').
7/09/2014 09:05