פרשת כי תבוא ● אבנים בראש ההר

"וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת" ● "מה עושות כאן האבנים הללו?" היה שואל כתב צבאי, לו התגלגל אל מחנה ישראל בעת צליחת הירדן, בשעה שנערך לכיבוש כנען ● דברים על פרשת השבוע, המאירים את חיינו העכשויים לאור המקורות

 

האבנים היו גדולות וכבדות. אבנים, שהמצביא יהושע ציווה ליטול מקרקע נהר הירדן. הכהנים עוד ניצבו על עומדם במרכז הנהר, שמימיו נבקעו, ובידיהם ארון העדות, בו היו מונחים לוחות הברית. העם כולו כבר עלה בחופי כנען. והנה מורה יהושע לשנים-עשר איש, שנבחרו מכל שבטי ישראל לתפקיד זה, לשוב אל מקום עומדם של הכהנים בנהר "והרימו לכם איש אבן אחת על שכמו למספר שבטי בני ישראל... וישאו שתי עשרה אבנים מתוך הירדן... ויעברום עמם אל המלון וינחום שם..." (יהושע ד, ה-ח).

בכך, לא הסתיימה פעילות יוצאת דופן זו. בהתאם למסורת שבע"פ בתלמוד, עמדו אבנים אלו במוקד ההתעניינות של בני ישראל, ביום צליחת הירדן. הן דחו את ההתרכזות בעימות הצפוי עם עמי כנען הפיגו את המתח והדריכות מפני הבאות, אף הקהו מתחושת ההתפעמות, שאחזה בם לנוכח תחילת התגשמות החלום - בעומדם, סוף סוף, על אדמת ארץ האבות וההבטחה. כל אלו נשכחו, והאבנים הגדולות הללו עמדו במרכזה של פעילות עניפה ומאומצת. כה יספרו לנו המקורות:

"בוא וראה, כמה ניסים נעשו לישראל באותו יום. בו ביום עברו את הירדן ובאו להר גריזים ולהר עיבל, יותר מששת מיל, ואין כל בריה יכולה לעמוד בפניהם... ואח"כ הביאו אבנים, ובנו את המזבח, וסיידוהו בסיד, וכתבו עליו את כל התורה כולה באר היטב בשבעים לשון, והעלו עולות ושלמים, ואכלו ושתו ושמחו וברכו וקללו (הכונה היא למעמד הברית בהר גריזים והר עיבל שליד שכם, ברית, שכללה גם ברכות וקללות) וקבלו (פירקו) את האבנים ובאו ולנו בגלגל..." (ילקוט שמעוני יהושע, יד).

ובכן, מלחמה בשער, ואלו הן הכנותיהם. כצעד "מלחמתי" ראשון, יצאו למסע "אבנים" מהיר עד להרי שכם. שם, "העלו עולות ושלמים, אכלו, שתו ושמחו", ושבו במהירות לבסיס האם - גלגל, כשאינם שוכחים, כמובן, ליטול עמם את... האבנים המכובדות. אלו היו חוויות היום הראשון על אדמת המולדת. למחרת כבר התפנו לארגון המערכה על יריחו.

אכן, במבט ראשון - התנהגות מוזרה. אולם, הם שאבו אותה מפסוקי פרשת השבוע. משה, הוא שנתן את ההוראה, אחת ההוראות האחרונות בחייו:

"והיה ביום אשר תעברו את הירדן אל הארץ... והקמת לך אבנים גדלות ושדת אותם בשיד" (דברים כז, ב).

בני ישראל קיימו את הצוו בנאמנות, ככתוב בספר יהושע, וכמבואר במדרש שצוטט לעיל.

מאליה עולה שאלת המשמעות. מה מטרת כל אלה? מה מביעות אבנים אלו? מדוע הוענקה להם חשיבות כה מרובה?

עיון נוסף בפרטי צוו זה יאלפנו בינה. מתברר, שבאמצעות אבנים אלו ביקש משה להשריש בלב העם, בפעם המי יודע כמה, את מטרות היסוד, שלמענן מוענקת לו ארץ זו.

אבנים אלו נבחרו למטרה מסוימת מאוד:

וכתבת עליהן את כל דברי התורה הזאת, בעברך, למען אשר תבוא אל הארץ אשר ה' אלוקיך נתן לך ארץ זבת חלב ודבש... והיה בעברכם את הירדן תקימו את האבנים האלה... בהר עיבל... וכתבת על האבנים אל כל דברי התורה הזאת באר היטב" (שם, ג-ח).

האבנים היו, אפוא, אבני עדות רב תכליתיות. אין כמו יום ההתרגשות הגדולה, יום צליחת הירדן, להפוך עדות זו למציאות מוחשית בחייהם. הצורך, שנכפה עליהם להסיט את ההתעניינות מארץ ישראל, מן המבחנים הצפויים, ומן האויב המבוצר בעריו, אל אבנים אלו - דרשה מכל בן ישראל מאמצים נפשיים כבירים, המותרים את רישומם לימים רבים.

כי על אבנים אלו כתבו את התורה. ואם כי דעת הפרשנות חלוקה, מה בדיוק נכתב עליהן (אם התורה כולה, אם חלקים נבחרים מתוכה, אם נוסח מקוצר של תרי"ג מצוות וכדומה), ברור, שהכתיבה עצמה תבעה זמן, וכל אותו זמן, קפא העם תחתיו במנוחה מאונס, צופה בכותבי התורה. "פסק זמן" זה שהוכרז, יצר, ללא ספק, אפקט פסיכולוגי חיובי בלב העם הממתין.

יום צליחת הירדן נוצל, אפוא, להבהיר לעם פעם נוספת את מטרת העל, לבואו ארצה. מטרה, הגלומה במלים הבאות, שנאמרו בהקשר לכתיבה זו:

"...למען אשר תבוא אל הארץ" (שם, ג).

למען תורה זו אתה בא אל הארץ. היא חוקת היסוד שלך ומורת דרכך. היא מעניקה לך את זכותך עליה, ולמען קיומה אתה זוכה בה.

אולם שם, בהר עיבל, כתבו על אבנים אלו את כל התורה "באר היטב" (שם), שפירושן, לדעת המדרש (הובא ברש"י), "בשבעים לשון".

בשבעים לשונות העמים, למען יבינו גם הם, למען יחדור חזונה גם ללבותיהם. וכך הזכירו לעם העברי, ביום, שהחלה התנחלותו בארץ, שאין זו ארץ נחלה ומנוחה גרידא, כי אם ארץ השליחות והיעוד, ארץ האתגר הגדול. מן התפקיד להקים בה חברת מופת נובע תפקיד נוסף: לשמש מגדלור לעמים, לא כמרכז הטפה בינלאומי חלילה, כי אם בעצם דוגמת החיים על פי התורה, שתמשוך ותביא אותם לכאן, לחזות בפלא, ולהפיק ממנו את מירב התועלת, למען חייהם שלהם.

מסר זה נחקק על האבנים הגדולות, דווקא שם, בסביבות העיר שכם. שם, במקום שמאות שנים קודם לכן, זכה האב הראשון לברכה:

"והיה ברכה... ונברכו בך כל משפחת האדמה" (בראשית יב, ב-ג).

בעצם העתקת התורה לשפות העמים, מזים עם ישראל, מיד עם בואו לארץ, את העלילה, שדבקה בו במשך הדורות: שייחודו הינו התנשאות; שיהירותו מביאה אותו לשנאת עמים; שאינו מוטרד כלל מגורל האנושות, ותחושת עליונות מזלזלת ("אתה בחרתנו") בסיסית מקננת בו. והנה, צעד עתה בעקבותיו של אברהם. כמוהו, הגיע העם לשכם, וכמוהו, הקדיש את תחילת פעילותו כעם, למען הביא את בשורת התורה לאומות העולם. ומי יודע אם חובה מוזרה זו, לכאורה, שחייבה אותו למהר לסביבות שכם, עוד בטרם נכבשה הארץ, לא באה, אלא כדי לקשר את בריתם עם הארץ, התורה ושליחותם האוניברסלית - אל בריתו של אברהם. להכריז במקום, בו זכה הוא לברכת האלוקים: "לך אברהם הובטחה הארץ, ואילו אנו מכריזים עתה, במקום, שבו ניתנה הבטחת האלוקים, על תחילת הגשמת חזונותיך".

אבנים אלו אבדו. אין איש ידוע את מקומם. חז"ל מספרים לנו על חכמי האומות שבאו לקלוט דברי תורה מן הכתוב עליהם.

אך, גם אם אבדו האבנים, הרי לא אבד חזון הפניה אל האומות. התנ"ך כבר הפך מזמן לספר העמים, וסיפור תרגומיו הינו אחת ההרפתקאות הרוחניות המרתקות ביותר, שידעה האנושות. עד ימינו תורגם התנ"ך - כולו או חלקים ממנו - ל- 1710 שפות ודיאלקטים שונים. בהתאם למספרים רשמיים (אונסק"ו) הופצו בין השנים 1800-1950 למעלה ממיליארד וחמש מאות אלף עותקים, ואילו בין השנים 1966-1970 בלבד, עלתה תפוצתו מ-80 מיליון עותקים ל-173 מיליון עותקים.

כך, נקלט בחלקו מסר האבנים הגדולות, שהובאו מן הירדן אל הר עיבל (ונעתקו משם אל הגלגל). ואף, כי לא נקלט במלוא טהרת הכוונה הראשונה - הרי הטביע את רישומו העמוק על התרבות האנושית.

הרב משה גרילק שליט"א / פרשה ופשרה7/09/2014 07:20
חזרה
עבור לתוכן העמוד