רעיון לפרשת השבוע "כי תצא"

"כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה, עַל אֹיְבֶיךָ; וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹקֶיךָ, בְּיָדֶךָ- וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ" ● מי הוא "אֹיְבֶיךָ"? ● איזה אויב חבוי בתוך כול אחד מאיתנו? ● כיצד היצר הרע מפיל את האדם? ● הרב ערן שצמן מגיש: רעיון לפרשת "כי תצא"

היצר הרע הוא מלאך ותפקידו לחדור אל מחשבות ליבו של האדם, לפתות אותו ולהכשיל את האדם בעבירה, ומנגד נידרש האדם ללחום בו ולנצחו, או כפי שנכתב על מלאך זה: "הוא השטן, הוא היצר הרע, הוא מלאך המוות" (ב''ב טז א').

"וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹקֶיךָ, בְּיָדֶךָ"
איזו יכולת יש לאדם, בן תמותה, לצאת כנגד מלאך זה? אין לאדם שום יכולת לגבור עליו בכוחות עצמו, אלמלא הקב"ה מסיע לו בכך. אולם הסיוע משמים אינו בא בחינם - האדם נידרש תחילה לבטוח בקב"ה בעניים עצומות, ולצאת מראש למלחמה, תוך אמונה שלימה כי במהלך הלחימה יגיע הסיוע משמים.

זה בדיוק כמו לצאת למלחמה שלכאורה נראית כחסרת סיכוי, מלחמה של מעטים מול רבים, כאשר האויב ללא עוררין נראה חזק יותר, ובעל כלי מלחמה טובים בהרבה יותר, אך הלוחמים שואטים קדימה חדורי אמונה, בידיעה כי הניצחון הוא תוצאה של דבוקות בקב"ה בלבד, וללא קשר ליחסי הכוחות.

זהו הקרב ביצר הרע – הניסיון של האדם לגבור על רצונותיו הבהמיים של גופו החומרי, ועל משיכתו הטבעית לדבוק בחומר, ובתענוגות העולם.

"וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ"
מדוע לא כתבה התורה "וְשָׁבִיתָ שִׁבְיךָ"? כיוון שהאדם נדרש לקחת מן אותו מלאך, יצר רע, את אשר הוא מחזיק אצלו בשבי, את אשר שבה מן האדם, קודם שבחר לצאת להילחם בו. היצר הרע לקח מהאדם בשבי את חייו, את חופש הבחירה שלו, ושיעבד אותך אליו. כעת כשהאדם מוכן ורוצה לצאת למלחמה, הוא משיב לעצמו את חייו, מחזיר לעצמו את החירות ששבא ממנו האויב, יצרו הרע.

"וְרָאִיתָ, בַּשִּׁבְיָה, אֵשֶׁת, יְפַת-תֹּאַר; וְחָשַׁקְתָּ בָהּ, וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה" -
היצר הרע מתוחכם ומפיל את האדם שלב אחר שלב - כול חטא מתחיל בראיה, ומשם הלב חומד לו את אשר ראה, ומתפתחת אצל האדם התאווה – ומרגע שהתאווה חזקה דיה, אז בקלות נופל האדם לידי איסור, ומגיע לידי מעשה העבירה בפועל.

"וְרָאִיתָ... וְחָשַׁקְתָּ...וְלָקַחְתָּ"
כלומר אם לא זיהה האדם את תהליך הנפילה בזמן, ועצר עצמו בשלב הראיה, או בשלב החמדנות, או בשלב בניית התאווה – סופו ליפול בעבירה.

בדיוק באופן זה הפיל היצר הרע, הנחש, את האישה בגן עדן, שלב אחר שלב: "וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה-הוּא לָעֵינַיִם, וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל, וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ, וַתֹּאכַל" (בראשית ג')

גם בחטא זה הנפילה הייתה שלב אחר שלב:
"וַתֵּרֶא ... תַאֲוָה ... נֶחְמָד (מלשון חמדנות) ... וַתִּקַּח .... וַתֹּאכַל" ולאחר מכן הכשילה האישה גם את האדם: "וַתִּתֵּן גַּם-לְאִישָׁהּ עִמָּהּ, וַיֹּאכַל". היצר הרע יודע כי לגבר יש תאווה לאישה, היוצרת אצלו חולשה ופוגמת ביכולת השיפוט שלו. הן האישה בגן עדן והן "אֵשֶׁת, יְפַת-תֹּאַר" שפוגש במלחמה – הן נשק בידיו של היצר הרע להכשיל את האדם בשעה שהוא חלש.

"וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה" -
במקרה של "אֵשֶׁת, יְפַת-תֹּאַר", יודע הקב"ה כי האדם מצוי זמנית בחולשה רוחנית, הוא בשדה הקרב רחוק מביתו, רחוק מאשתו, רחוק מבית המדרש, ואינו יכול למשוך את יצרו הרע לשם ולנצחו.

"וְרָאִיתָ, בַּשִּׁבְיָה", ראית איך היא שובה אותך בקסמיה – האדם הוא זה השבוי האמיתי בידי יצרו הרע, האויב שמנסה להכשילו. היצר הרע מנצל את חולשתו של האדם להפיל אותו שלב אחר שלב. מראה לאדם דבר חומרי יפה ומושך, גורם לו להתאוות אליו ולחשוק בו ואז לקחת אותו באיסור.

"וְלָקַחְתָּ לְךָ"...
במצב רגיל חובה על האדם לזהות את שלבי התהליך ולעצור בכול שלב – שמירת העינים, השקטת התאווה, לא תחמוד... אולם במקרה זה, כדי שלא יעבור האדם עבירה מתוך חולשה זמנית, וייקח באיסור את "אֵשֶׁת, יְפַת-תֹּאַר", החליט הקב"ה לתת לאדם כוח מסוג חדש, והתיר לו לקחת אותה. אולם הוסיפה התורה שורה של תנאים מגבילים, כדי שבכול שלב יוכל האדם להתפקח ולחזור בו.

"וַהֲבֵאתָהּ, אֶל-תּוֹךְ בֵּיתֶךָ; וְגִלְּחָה, אֶת-רֹאשָׁהּ, וְעָשְׂתָה, אֶת-צִפָּרְנֶיהָ, וְהֵסִירָה אֶת-שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵעָלֶיהָ, וְיָשְׁבָה בְּבֵיתֶךָ, וּבָכְתָה אֶת-אָבִיהָ וְאֶת-אִמָּהּ, יֶרַח יָמִים; וְאַחַר כֵּן תָּבוֹא אֵלֶיהָ, וּבְעַלְתָּהּ, וְהָיְתָה לְךָ, לְאִשָּׁה".

הקב"ה נתן לאדם את ההזדמנות לחשוף את יצרו במערומיו, והוסיף להיתר שורה של פעולות והגבלות שהאדם חייב לעבור במהלך שלושים יום אל מול אותה "אֵשֶׁת, יְפַת-תֹּאַר", כדי שבכול שלב יוכל האדם להתעורר מתאוותו, לזהות את מהלכי האויב, להבין כי הוא במסלול של נפילה - ולעצור.

"וְגִלְּחָה, אֶת-רֹאשָׁהּ"
מרגע שירד המסווה של "אֵשֶׁת, יְפַת-תֹּאַר", כעת נחשף ראש הנחש. היצר הרע מנסה לעוור את האדם, לטשטש את יכולתו להבחין בין טוב לרע, על כן כדי לנצח את היצר, לעיתים צריך דווקא לקרבו, להתבונן בו היטב מקרוב, ואז לחשוף את כוונות הנחש במערומיו. "וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹקִים אֶל-הַנָּחָשׁ ... הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ" (בראשית ג) – כי רק מרגע שיזהה האדם את ראש הנחש יוכל לרמוס את ראשו ולנצחו.

"וְעָשְׂתָה, אֶת-צִפָּרְנֶיהָ" - ומנגד נכתב על הנחש "עַל-גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ"(בראשית ג), - ואמרו על כך חז"ל "וּמֶה עָשָׂה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, קָצַץ אֶת רַגְלָיו" (מדרש רבה, דברים, שופטים, ה) - והרי ידוע ש"שֶׁקֶר - אֵין לוֹ רַגְלַיִם" (רשי - מִשְׁלֵי יב יט), מרגע שנחשף הנחש ואיבד את רגליו, כול שנשאר לו הוא לנסות ולאחוז באדם בציפורניו, מעין ניסיון אחרון של היצר הרע להפיל את האדם מרגע שנחשף.

"וְהֵסִירָה אֶת-שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵעָלֶיהָ" – ומנגד נכתב על הנחש "וְהַנָּחָשׁ, הָיָה עָרוּם, מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה" (בראשית ג) – שוב נחשפת האמת, נחשף הנחש במערומיו.

"וְיָשְׁבָה בְּבֵיתֶךָ"
עכשיו מבין האדם שלמעשה הכניס נחש לביתו, ואותה תאווה שחש כלפי אותה "אֵשֶׁת, יְפַת-תֹּאַר" מתגלית לפתע, מרגע שגבר עליו יצרו, כנחש מסוכן, שכול עניינו להכשילו ולהרחיקו מבוראו.

"וְהָיָה אִם-לֹא חָפַצְתָּ בָּהּ"
"חָפַצְתָּ" מלשון "חפץ", כי כעת מבין האדם שכול מה שראה באישה זו הוא חפץ לספק את יצרו ותאוותיו. אך מרגע שנחשפת אל מולו האמת, והאדם רואה מולו את הנחש במערומיו, בשלים התנאים שיעשה תשובה, יתקן את הנפילה ויגבר יצרו הרע.

כעת שחזר אליו כוח שיפוטו, הוא שב אל ביתו, ואל בית מדרשו, ויכול האדם לקבל את כול הכוחות הדרושים לו – ועל כן כול שנשאר לו לעשות הוא:

"וְשִׁלַּחְתָּהּ לְנַפְשָׁהּ"
לשחרר את התאווה שאחזה בו ולשלח אותה מעליו – לעזוב את יצרו ולשוב ולהיות קדוש וטהור ליוצרו.

"וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹקֶיךָ, בְּיָדֶךָ"
הקרב מתחולל בכול יום מחדש, והאדם נידרש בכול רגע ורגע לקדש עצמו, אולם מרגע שחלילה יוותר על דרך התורה, ייכנע לתאוותיו, וירפה ידיו מן המלחמה – מיד יגבר עליו יצרו הרע, ויכניעו מחדש.

חודש אלול – חודש הסליחות – זה הזמן לכול יהודי לחשוף את הנחש הפרטי שלו, לאוחזו בידו, לנצחו ולשלחו מעליו – יהודים יקרים "המלך בשדה", הקב"ה בכבודו ובעצמו, טהרו עצמיכם וצאו לקראתו.