הרב שלום ארוש: כך חזרתי בתשובה

הרב שלום ארוש, ראש ישיבת "חוט של חסד" הברסלבית, המוכר לכולנו עם זקן ארוך ופאות מסולסלות - בעברו היה עם שערות ארוכות מתולתלות ומכנסי ג'ינס ● "בתקופה הזו התרחקתי מהדת כל כך, הייתי אוכל חמץ בפסח, טריפות ונבלות רחמנא לצלן, ולא נותרה בי שום נקודה יהודית", מספר הרב בצער ● לקרוא ולא להאמין

שורש איתן של אמונה  מגיע מבית הולדתו של הרב - בעיר בני מלל שבמרוקו, שם התחנך וספג ערכים יהודיים, עד שעלה לישראל בגיל 12 יחד עם בני משפחתו."ההורים שלי היו אנשים צדיקים", מספר הרב. "בעיר בני מלל חיו צדיקים וסופרים קדושים, ביניהם רבי מכלוף אבוחצירא. הבית שבו גדלנו היה ספוג ביראת שמים, ההורים שלי היו מתפללים רבות בכוונות עצומות. למדתי בבית הספר היהודי ´אליאנס´, ובערב היינו הולכים לחוג ´חובבי השפה´, שם היינו לומדים קצת עברית. בימי הקיץ נהגנו לנסוע לדודים שלנו בקזבלנקה, וזכורני שבמימונה רבים היו עולים לקברות צדיקים, ואנו היינו הולכים לקברו של רבי שלמה עמאר. הקבר שלו עמד על גבעה, ומשם הייתי רואה את כל אנשי העיר עולים לשם להשתטח על קברו. אצל רבים מיהודי צפון אפריקה יש את עניין התמימות ואמונת הצדיקים באופן חזק מאוד".
 
הכיסופים לארץ הקודש הביאו את משפחת ארוש לנחות בישראל בשנת 1964, ולהתמקם בעיר פתח תקווה. המשפחה כללה תשעה אחים, שהבכור ביניהם המשיך בקיום מצוות יחד עם אשתו, לה נישא במרוקו, אך שאר האחים, ביניהם הרב, לא הקפידו על קיום מצוות כפי שחונכו בילדותם. "למדתי בתיכון חילוני, ואבא היה מצטער מאוד כי ראה שלא הצליח להביא את ילדיו לחיות בדרך התורה הקדושה, אמי הייתה מנסה לנחם אותו ואומרת לו ´אלו הילדים שלנו. ריבונו של עולם ישמור עליהם, ונתפלל עליהם שיחזרו בתשובה´. רק כאשר התחלתי להתקרב בחזרה, והגעתי לאבא כדי לבקש ממנו תפילין, הוא סיפר לי איך בכל יום הוא התחנן בדמעות שיהיה לו בן ירא שמים ותלמיד חכם. הוא לא היה מבקש סתם, הוא באמת בכה. בדמעות ממש. בכל שבת היה בוכה כשהבין שאנחנו נוסעים לים, במקום להיות עם המשפחה בשולחן השבת. רק אמא הצליחה לחזק אותו. היא אמרה לו, ´אל תגיד להם כלום, אל תצער אותם. אלו הילדים שלנו, ומה שנותר לנו הוא להתפלל שהם יחזרו בתשובה´. ובאמת כך היה".
 
רצוא ושוב

השנים חלפו, שנות הלימוד עברו, ולשלום ארוש מגיע צו גיוס. השנה 1970, תקופה שבה צה"ל נמצא בשיאו. החייל שלום נפרד מבני משפחתו, ועובר בין מספר יחידות עד שמגיע ליחידה 386 בחיל האוויר העוסקת בפינוי חיילים משדה הקרב בהיטס (היום מוכרת כ-669). תפקידו במערך היה חובש מוטס, ועל כן היה מעורב במבצעים רבים של חיל האוויר שכללו מפגשים עם בכירי הזרוע הצבאית. את מלחמת יום הכיפורים צלח הרב בשלום, אך איבד רבים מחבריו למחלקה, ובתוך התופת פרחה לה גם האמונה והמסורת מבית אבא.

"בתקופה הזו התרחקתי מהדת כל כך, הייתי אוכל חמץ בפסח, טריפות ונבלות רחמנא לצלן, ולא נותרה בי שום נקודה יהודית", מספר הרב בצער. "אני לא זוכר שקיימתי אפילו מצווה אחת. הדבר היחיד שנותר לי היה שלא להדליק אש בשבת. מישהו נתן לי סיגריה ואני אמרתי לו ´מה פתאום, בשבת?´, אבל זה לא הפריע לי לנסוע ולחלל שבת בכל דרך אחרת. עם הזמן גם עקרון זה שלא להדליק אש בשבת הלך ודעך, והפכתי לחילוני לכל דבר".
 
לאחר שסיים את השירות ביחידה קרבית מובחרת פנה ארוש הצעיר לשלב הבא ברשימת המטלות בדרך להצלחה, ונרשם ללימודי ראיית חשבון באוניברסיטת תל אביב. הוא החל בחיים סטודנטיאליים עד שלאוזניו הגיעה ידיעה שגרמה לו זעזוע.

"זה היה ב-73´, כאשר בתאונה חמורה נפל מסוק של צה"ל בחרמון, ומספר חברים מהיחידה שלי נהרגו באותה תקרית. קיבלתי לאוניברסיטה מברק, ובו הודעה על הלוויות החברים שלי, ואני, שהייתי סטודנט מצליח באוניברסיטה, לא חשבתי בכלל על המשמעות האמתית של ההלוויות הללו. היה לי רכב, הייתי עם שערות ארוכות וג´ינס, והייתי שקוע רק בחיים שלי. תכננתי ללכת להלוויה, אבל לא חשבתי על ההלוויה אלא בעיקר על עצמי, ´אני אפגוש שם את ההוא וההוא´. ברור שכאשר הגעתי להלוויה עצמה, הייתה הפסקה מעטה בדיבורים. בכל זאת התנהגנו בדרך ארץ, בכבוד לנפטרים. אבל לא התרגשנו יותר מדי, ויותר מזה: בהפסקה שבין שתי הלוויות אני וכמה חבר´ה אחרים מהשירות נסענו לאכול ביפו. לא דיברנו בכלל על שחברים שלנו נהרגו, אלא כל אחד עדכן את האחר במה שהוא עוסק. בזמנו אני התעניינתי בציורים סוריאליסטיים וגם ציירתי קצת, ומכיוון ששמעתי שמתקיימת תערוכה של ציורים בתל אביב, אחרי האוכל עוד נסענו לראות את התערוכה. הראש של כל אחד היה מונח בעצמו, וכל זה כשאנחנו ביום הלוויות של החברים הכי טובים שלנו. בסוף כל היום הזה היה לי זמן לשבת עם עצמי לבד ולחשוב על כל מה שהיה. בכל זאת, ברוך השם יש לי נפש יהודית, וכשישבתי עם עצמי, פתאום הבנתי מה עשיתי היום. התחלתי לשאול: ´מה קורה איתי?!´. התחלתי להצטער ממש על מה שהיה. אלו היו אנשים ששירתו איתי בצבא שלוש שנים, ומה קרה פה היום?
 
"מצאתי את עצמי לבד והתחלתי לחשוב על מוות, מהו המוות, מה זה אומר להיות מת. עד אז נפגשתי פעמים רבות עם המוות, הרבה פעמים הייתי עם מתים. בחלק מהשירות גם הייתי מתמחה בפתולוגיה במכון לרפואה משפטית באבו-כביר, שם היינו מתאמנים על המתים, ואפילו אז לא היו לי מחשבות על המוות והתכלית בעולם. עכשיו פתאום ישבתי וחשבתי על החברים שלי, איך צחקנו, אכלנו, נלחמנו יחד - והכל קיבל ממד אחר. מה זה המוות, זה סוף החיים? שאלתי את עצמי. גם אני אמות, ואם אני אמות, מה אני עושה פה? אנשים חיים סתם, אנשים מתים – אז מה הטעם לחיים הללו אם המוות תמיד מגיע בסוף? מה הטעם לכל המרוץ הזה? בסופו של דבר אני אהיה פרופסור למתמטיקה, אבל אז אמות, ומה עשיתי פה? אני אהיה מיליונר ואמות, אז מה היה שווה הכל?
 
"באותו לילה הכל התנפץ. כל מה שידעתי עד אז על החיים התמוגג, ופתאום באה לי מחשבה שאני אפילו מתבייש לספר אותה. חשבתי כך: אולי יש בורא לעולם, ואולי הוא שומע אותי, ובאותה נשימה התחלתי לדבר עם בורא עולם, הרגשתי שהוא נמצא לידי. ´בורא עולם, אני רוצה להאמין בך, אני יודע שאני לא יכול לראות אותך בעיניים גשמיות, אבל אני רוצה שתפעל למעני דברים שאני אדע שאתה בעל הבית בעולם´. ביקשתי ממנו שיעשה לי ניסים, אפילו שלא ידעתי אז להשתמש במונח הזה, ´נס´, אבל ביקשתי כל מיני בקשות, אפילו פעוטות, וכולן התגשמו. לדוגמה, ביקשתי מבורא עולם שיכניס לראש של אחי דוד, שיבוא לבקר את אמא. אמרתי לו ´אם אתה בעל הבית על המחשבות - תכניס בראש שלו רצון לבוא לבקר את אמא´. כאשר כאב למישהו הראש ואפילו הכדורים לא הועילו, אמרתי לעצמי, ´אני אתפלל עליו לפני בורא עולם, הוא בעל הבית, והוא יכול לקחת ממנו את הכאבים´. באוניברסיטה, לפני שהתקיימו מבחנים חשובים, הייתי מתפלל ואומר ´בורא עולם´ – כך הייתי מכנה את הקב"ה, לא השם, ולא כל כינוי אחר, רק בורא עולם – ´אתה הרי יודע מה יהיו השאלות במבחן, תעשה שאני אלמד את החומר שעליו יהיו השאלות. תעשה שלא אתרגש, שאבין טוב את השאלות, ואענה עליהן את התשובות הנכונות´. וכך היה. במבוא לכלכלה, שבו נכשלים 60% מהסטודנטים, הצלחתי להוציא ציונים גבוהים, 96-97, והבנתי שמישהו שומע אותי".
 
החיבור לשולחן ערוך

ההשגחה הפרטית של הבורא עדיין לא הביאה את הרב ארוש לקיום מצוות כהלכתן. חלף זמן שבו היה שקוע בהתבוננות והתבודדות, עד שהקב"ה זימן לו מספר שליחים שחיברו אותו לדרך שבה הרגיש את החיבור בשורש נשמתו. "הייתי הולך עם ג´ינס, פעם עם כיפה ופעם בלי, כשרעמת תלתלים מעטרת את ראשי", הוא צוחק. "יהודי יקר לקח אותי לביתו של הרב גינזבורג, ושם קיבלתי תשובות לכל השאלות שהיו לי באותו רגע. התקבלתי בביתו של הרב כמו שאני, ובאהבה ענקית."
 
"בעוד הוא משיב לשאלותיי ראה הרב שאני עדיין מחפש, ולילה אחד הביא אותי לביתו של הגאון רבי אליעזר ברלנד. זכור לי שאחד הדברים שמהם התפעלתי היה שמיד כשהגעתי הגישו לי כוס שתייה ענקית. אחר כך הסבירו לי שהאורחים פה מקבלים כוס ענקית, כדי שאם ירצו לשתות עוד - לא יצטרכו להתמודד עם הביישנות לבקש. בפגישה הראשונה בינינו עוד לא הספקנו לדבר, וכבר הרב אמר לי ´בוא ניסע´. נסענו בכביש גהה לכיוון חיפה, על מחלף מורשה, ושם, בין פרדסים ענקיים של פירות הדר, עצרנו ונכנסנו אל תוך החושך. שם ראיתי בפעם הראשונה מהי התבודדות אמיתית ומה המשמעות שלה. מאותו זמן התחלתי בקיום המצוות - להניח תפילין, לשמור שבת, וכו´. מכיוון שגרתי בגבעתיים, הייתי מגיע מדי פעם לסעודות שבת אצל הרב. בשלב מסוים הרב אמר לי שאני צריך ללכת ללמוד בישיבה, וכך עשיתי. הגעתי לישיבת ´דבר ירושלים´ בשכונת גאולה, הייתי עדיין עם שערות ארוכות, ועוד לא הקפדתי על שמירת מצוות. זה היה מדהים, כי החזרתי אנשים בתשובה, הבאתי אותם להכיר באמונה. הייתי אומר להם, ´תדברו עם בורא עולם, תגידו לו את כל מה שעל לבכם והוא ישמע אתכם´, אבל אני עצמי עוד לא שמרתי מצוות. יום אחד פסעתי בשכונת גאולה, בסמוך לישיבת חברון, ופתאום הכתה בי הבושה של השאלה: עד שאתה לא תבין לא תקיים את המצוות? אתה מחזיק את עצמך כחכם הכי גדול בעולם. אם אתה תבין אז זו אמת, ואם לא - אז לא? באותו רגע לקחתי את ה´קיצור שולחן ערוך´, ומאותו יום הוא לא זז מהידיים שלי. הייתי הולך להתפלל עם הרב יעקב מוצפי, ומגיע אליו עם רשימה של שאלות הלכתיות. במקביל גזרתי את התלתלים, ולאחר זמן הן התארכו לשתי פאות ארוכות. לאחר מכן הציעו לי שידוך, הכרתי את אשתי, התחתנו ועברנו לגור במושב חזון יחזקאל".
 
בשנת 1985, בהמלצתו ובעידודו של הרב ברלנד, פתח הרב שלום ארוש את מוסדות "חוט של חסד" - ישיבה לבעלי תשובה שהחלה את דרכה בתנאים ללא תנאים, עם חדר אחד ששימש כיתת לימוד, חדר אוכל וחדר שינה. כיום הישיבה מאכלסת בניין מרכזי שבו מתקיים כולל לנשואים, ישיבה לבחורים, ישיבה צעירה (לנערים), תלמוד תורה "שלום בניך" לבנים, גן ובית ספר לילדות – "שירת מרים", וארגון נסיעות לקברות צדיקים בארץ וברחבי העולם. תלמידיו של הרב ארוש יצרו קהילה חמה ומשפחתית, והרב דורש לפניהם בשבתות, במבנה המרכזי.

מצלמים אמונה

בין שלל פעילויותיו של הרב הוא החל לצלם לאחרונה את התכנית "מדברים אמונה" המשודרת בערוץ הידברות. עד כה צולמו 12 פרקים, שבהם הרב מנהל שיחה פתוחה עם האמנים דני שטג, שולי רנד וקובי אפללו, על נושאים הקרובים ללבו של כל אחד מאיתנו: קשיים בכלכלה, שלום בית, מציאת בת זוג, חזרה בתשובה וכן הלאה.
 
"אנשים פונים אליי ומספרים שהם רואים את התכניות ונהנים מהן", מספר הרב, "וזוהי המטרה - לתת לעם ישראל שברשותם המכשירים הללו בחירה לצפות בדברי קדושה. אם לא הייתי יודע את החשיבות, לא הייתי עושה זאת".
 
את רוב התשובות לשאלות המועלות בתכנית ניתן למצוא בספריו של הרב ארוש - ´בגן האמונה´, ´בגן השלום´, ´בגן העושר´, ´חינוך באהבה´, כשגולת הכותרת היא תמיד אמונה ובטחון בבורא עולם. בימים אלה, אגב, רואה אור ספרו החדש של הרב, "השם רופאך", העוסק בנושאי בריאות, ונכתב בהתייעצות עם רופאים, תזונאים ועוד.
 
האם קיימים הבדלים בין בעלי התשובה כיום לבין בעלי התשובה מלפני 10 - 15 שנה?

"בעיקר אפשר לראות הבדל בגילאים המתעניינים. פעם הרהורי תשובה וחזרה היו בקרב מבוגרים יותר, אבל היום יש ילדים צעירים ממש שמקבלים עליהם עול מצוות לבד בלי קשר לשמירת המצוות בבית. מדובר  בגילאי נוער 14-18, בנים ובנות".
 
מה הרב ממליץ למשפחות מעורבות שרק חלק מהם חזרו בתשובה?

"הילדים צריכים לכבד את ההורים כפי שהם, ולא לנסות להחזיר אותם בתשובה. זה לא התפקיד שלהם. ההורים צריכים להבין שזה חסד גדול שהם עצמם לא נמצאים שם ולא זכו לקיום מצוות, ולמרות זאת ילדיהם חוזרים ליהדות. האם יש הורה שיתנגד לכך שבנו יקיים באהבה ויראה את מצוות כיבוד הורים? קשה לי להאמין".
 
"מדי יום באים אליי אנשים ואומרים לי 'יש לנו הכל, אך אין לנו כלום'. הם לא מצליחים להתחבר לנשמה שלהם. אני תמיד אומר שמי שיתנזר מעט מהתאוות יזכה להרגיש את הנשמה, שהרי הגוף משרת את הנשמה ולא להפך. כך יזכו לצאת מהבלי העולם הזה ולהתחבר לאור ולשפע האינסופי. יהי רצון שנזכה כולנו להיות תמיד באחדות ובאהבת חינם לעבודתו יתברך".