רעיון לפרשת השבוע "שופטים"

מה הסוד לעבור את העולם הזה בשלום? ● איך נשמרים שלא ליפול? ● על איזה "שערים" צריך האדם להפקיד שופטים? ● הרב ערן שצמן מגיש: רעיון לפרשת "שופטים"

"שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים, תִּתֶּן-לְךָ בְּכָל-שְׁעָרֶיךָ ..." לאדם שבעה שְׁעָרִים בראשו, פתחים דרכם קולט ומתקשר עם העולם סביבו (2 עניים, 2 אוזניים, 2 נחיריים ופה אחד), והאדם חייב לשמור היטב על שעריו, הן על מה שנכנס דרכם אל מוחו, והן על מה שיוצא מהם אל הסביבה, שזהו לרוב הביטוי של מחשבותיו כלפי חוץ.

צריך לשמור על עיניו - מפני מראות אסורים ולא צנועים, ה"מלכלכים" את תודעתו ומביאים אותו לידי שיעורר את יצרו ללא צורך ויכשל בו. וכן צריך שיביט בחבריו בעין טובה ללא קנאה ולא יוציא חלילה קרינה של עין הרע, אשר תזיק להם ולרכושם ("אָסוּר לוֹ לְאָדָם שֶׁיַּעֲמוֹד עַל שְׂדֵה חֲבֵירוֹ בְּשָׁעָה שֶׁעוֹמֶדֶת בְּקָמוֹתֶיהָ" בבא מציעא דף פה ע''א).

צריך לשמור על אוזניו – שלא לשמוע בהן דברי לשון הרע, רכילות וליצנות.

צריך לשמור על נחיריו – מפני ריחות רעים - מדברי הארי ז"ל שאדם צריך להיזהר שלא ינשום ריח רע כי זה מזיק לנשמה. וכן מזהיר השולחן ערוך שלא לקדש הלבנה, לברך או לקרוא קריאת שמע במקום של ריח רע. למשל: "פח אשפה הנמצא ברחובות, בימי הקיץ שיש בו ריח רע, אין לו לברך או ללמוד קרוב אליו" (קיצור ש''ע ילקוט יוסף-הלכות קריאת שמע-סימן עו)

צריך לשמור על פיו – שלא יכניס בו מאכלות אסורים, וכן שלא יוציא ממנו דברי לשון הרע, רכילות ודברי ליצנות.

וכן צריך שישמור על שעריו האחרים הקבועים בגופו, כדי שלא יתפתה לתאווה שאינה בקדושה ולזנות.

"שֹׁפְטִים" – הוא השכל של האדם שיודע לשפוט בין טוב לרע, בין מותר בקדושה, ולבין אסור ומקולקל.

"שֹׁטְרִים" – זהו הלב, אשר מכתיב לאדם את ההתנהגות בפועל – לעשות או לא לעשות, והרי כתוב וידוע כי "עַיִן רוֹאָהּ וְלֵב חוֹמֵד". לעיתים יודע האדם בשכלו כי עומד הוא לעשות מעשה שהוא נגד רצונו של הקב"ה, והיצר הרע מפתה את ליבו ומכשילו, ולבסוף נופל בעבירה (וכל אחד יודע איך עליו להתחזק בעניין זה).

המרחק הגדול ביותר בעולם מצוי בין השכל ללב - כול שמנמן יודע בשכלו איך לרזות – אוכלים פחותת ומתעמלים יותר, אולם כל עוד והלב מתאווה לאכילה ולעצלנות – גובר היצר על השכל ולא מצליחים לרדת במשקל. ועל כן בכול עניין, צריך האדם להפעיל את כוח השיפוט שבמוחו, ולהשליט אותו על תאוות ליבו. בכך שיציב האדם בליבו שֹׁטְרִים, אשר יוציאו אל הפועל את מחשבות השֹׁפְטִים, בכדי שמוחו יצליח לגבור על תאוותיו הפסולות.

אן כפי שכותב האדמור הזקן - "כי המוח שליט על הלב בתולדתו וטבע יצירתו, שכך נוצר האדם בתולדתו, שכל אדם יכול ברצונו שבמוחו להתאפק ולמשול ברוח תאוותו שבליבו, שלא למלאות משאלות ליבו במעשה דיבור ומחשבה, ולהסיח דעתו לגמרי מתאוות ליבו אל ההפך לגמרי" (ספר התניא -פרק יב).

או כפי שכותב רש"י בפשטות "ושוטרים ... שמכין וכופתין במקל וברצועה עד שיקבל עליו את דין השופט: "תִּתֶּן-לְךָ" – נכתב ביחיד! וכי אדם ממנה את השֹׁפְטִים וְהשֹׁטְרִים בעצמו ? כן! כאשר מפרשים פסוק זה בכיוון ההנהגה האישית של כל איש ואיש מישראל, חייב כול אדם, ירא שמיים, למנות על עצמו שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים, לגבור על תאוותיו, בעבודה אישית כנגד יצרו, הרוצה להכשילו ולהרע לו.

"שְׂאוּ שְׁעָרִים, רָאשֵׁיכֶם, וְהִנָּשְׂאוּ, פִּתְחֵי עוֹלָם; וְיָבוֹא, מֶלֶךְ הַכָּבוֹד." (תהילים פרק כד) - כאשר אדם שומר על פתחי השערים בראשו (שְׁעָרִים, רָאשֵׁיכֶם), ומקפיד כי כל הנכנס בהם והיוצא מהם נעשה בטהרה ובקדושה, אז ראוי שיבוא וישכון בו "מֶלֶךְ הַכָּבוֹד", הקב"ה בכבודו ובעצמו, השוכן בכול יהודי ויהודי, המקדש את שעריו ("וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ; וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹכָם" - שמות פרק כה)

"ה' עִזּוּז וְגִבּוֹר ה' גִּבּוֹר מִלְחָמָה" (תהילים פרק כד) - כי המלחמה היא מול היצר הרע, והקרב הוא על מה שיכנס ויצא מן השערים של האדם, שזהו ההבדל הדק שבין קדושה לטומאה, בין הטוב לרע. וכל מהותו של האדם באה לידי ביטוי ביוצא ובנכנס בשעריו - "כי החיים והמוות ביד הלשון" (אבות-פרק ו - משנה ו). רק ע"י שהקב"ה נותן לאדם את הכוח, אז מסוגל האדם לגבור על יצרו ולשלוט בשעריו, ועל כן רק בכוח ה' יוכל להיות "גִּבּוֹר מִלְחָמָה" ביצרו.

"וְלֹא-תִקַּח שֹׁחַד - כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים, וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם" -והנה מיד מובאת הדוגמה הראשונה בפרשה, לאן יכול האדם להתדרדר כאשר אינו שם "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים" לשעריו. אדם הלוקח שוחד כדי לעוות דין צדק, אינו נשמע לשכלו, אשר יודע כי עיוות הצדק זהו מעשה רע, ואינו שם שוטר לליבו המתאווה לכספי השוחד – והתוצאה שהפגיעה בו גם היא מיידית בשעריו, מידה כנגד מידה: "יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים"- עניו נפגעות שלוקה בעיוורון לאמת ולחיים. "וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם" – ופיו נפגע בכך שדבריו מסולפים.

על כן מורה התורה לכול אדם מישראל: "צֶדֶק צֶדֶק, תִּרְדֹּף - לְמַעַן תִּחְיֶה, וְיָרַשְׁתָּ אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לָךְ" - כי "הָאָרֶץ" היא גוף האדם החומרי, המלא בתאוות, ואם ייכנע להן סופו שיהיה משועבד ויחזור להיות עבד במצרים (חסר שליטה ברצונותיו, ומכור לסמים, להימורים, לאכילה, לנשים, לכסף ...).

אך אם יקפיד האדם לשמור על שעריו ובכול כוחו יִרְדֹּף אחר הצֶדֶק – מבטיחה התורה לאדם זה כי יזכה לחיות (לְמַעַן תִּחְיֶה), וכן יצליח לגבור על גופו החומרי ותאוותיו בקלות (וְיָרַשְׁתָּ אֶת-הָאָרֶץ), כמו שיורש בן את אביו ללא מאמץ מיוחד.

כי כל המטרה שירדה נשמתו של האדם לעולם היא בכדי שתתמודד פה עם הניסיונות, תגבור על הגוף החומרי ותאוותיו, ולאחר שישמור על שערי גופו, וינהג בהם בקדושה – ותשוב לבסוף נשמתו מתוקנת אל בוראה לקבל את שכרה, ולא שכר של צדקה שהוא לחם של בושה, אלה שכר של כבוד בזכות עבודתה.

על כן, יהודי יקר, "ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לָךְ" את עולם החומר כולו, כדי שתפעל בו בחוכמה, תקיים בו את דברי התורה, ותזכה לחיי עונג בעולם הזה, וחיי נצח לעולם הבא.