רעיון לפרשת השבוע "ראה"
הקב"ה חפץ שעם ישראל יקיימו את מצוותיו, למה בעצם? ● לשם מה עניין המצוות נחוץ לקב"ה? ● הרב ערן שצמן מגיש: רעיון לפרשת השבוע "ראה"
רְאֵה, אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם: בְּרָכָה, וּקְלָלָה, אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת ה'... וְהַקְּלָלָה, אִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת ה' ..."
"רְאֵה" - אדם נדרש לראות את הקב"ה ולחוש את נוכחותו ע"י התבוננות במציאות סביבו. לראות את כל העולם כולו דרך משקפיים רוחניים - שהכול סביבו זוהי בעצם אלוקות ממש. וכל מה שמחוץ לו (אנשים, חומר ומצבי חיים) הוא חלק ממערכת שלימה שתפקידה לאפשר לו לממש את תיקונו האישי בעולם.
יש סביבבנו סדר מופתי, העולם הוא מערכת מסודרת ומיוצבת, המתקיימת באיזון עדין מרגע לרגע: קצת יותר מדי חמצן באויר ונישרף, קצת פחות מדי ונחנק, קצת תתקרב אלינו השמש ונישרף, קצת תתרחק מאיתנו ונקפא, קצת יותר מדי גשם נוצף ונטבע, קצת פחות מדי נתייבש בצמא ....
מי מבטיח לנו שגם מחר תזרח השמש? אדם הולך לישון רגוע – לא פוחד אולי מחר הטבע ישתגע, יופר האיזון ויתעורר אל כאוס ותואו ובוהו. אולי מחר לא יהיה לו חמצן לנשום, אולי לא יהיה לו אקלים נוח לחיות בו,
אולי לא יהיה לו אדמה לדרוך עליה ...
אל דאגה – יש מתכנן לבריאה, הקב"ה עושה סדר יום יום, יש נהג לכרכרה הזו שנקראת "העולם" והוא מרסן את הסוסים (כוחות הטבע) ודואג כי ידהרו בהרמוניה ותמיד בכיוון הרצוי – שלא ירדו מן הדרך, יפרו את האיזון –
ויהפכו את הכיריכרה על יושביה. כל אדם יודע מחייו שלו כי במקום שניכר בו הסדר – בהכרח שקיים שם גם מי ששומר עליו ומקיים אותו.
"כִּי מְנַסֶּה ה' אֱלֹקֶיכֶם, אֶתְכֶם, לָדַעַת הֲיִשְׁכֶם אֹהֲבִים אֶת- ה' אֱלֹקֶיכֶם ..." ואנחנו, עם ישראל, היושבים בכרכרה שבנה לנו הקב"ה (העולם הזה – עולם החומר – עולם העשייה), אנחנו בתוך הקרון, לא רואים את העגלון שמכוון את הסוסים (לא רואים את הקב"ה בעני הבשר). אנחנו רק יודעים שהוא שם כי הסוסים בשליטה – והעולם מתקיים, ונוסע קדימה ביציבות. אבל אם לרגע אחד, למשל "הַיּוֹם", יעזוב הקב"ה את המושכות הכל יגמר – המסע יעצר – הסוסים יצאו משליטה והעולם יחרב!
לכל דבר יש סיבה, וגם לקיום העולם יש סיבה: "וְסַרְתֶּם מִן-הַדֶּרֶךְ, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם". כל הסיבה לכך שהכרכרה הזו בנסיעה היא כדי להביא את הנוסע אל היעד – אם אין בכרכרה נוסע שיודע בודאות לאן פניו מועדות – אין שום משמעות למסע, ולא לכרכרה, ולא לסוסים שידהרו קדימה ללא כיוון.
"כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה, לַה' אֱלֹקֶיךָ וּבְךָ בָּחַר ה' לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה, מִכֹּל הָעַמִּים, אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה." אנחנו, עם ישראל, אנחנו הסיבה לקיום העולם כולו – והכל בכדי שנרצה להגיע אל היעד – להחיש את תיקון העולם והבאת הגאולה – כדי שעם ישראל יעשה את תפקידו פה בעולם הזה, ויעזור לאנושות כולה להגיע אל התיקון ואל השלמות.
"וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים ...וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים, וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל-הַר ה' אֶל-בֵּית אֱלֹקֵי יַעֲקֹב, וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו, וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו: כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה, וּדְבַר-יְהוָה מִירוּשָׁלִָם... (ישעיהו פרק ב). כשם שדואג הקב"ה שהסדר העולמי ישמר וסוסיו לא יסורו מהדרך, כך גם נוסעי הכרכרה, עם ישראל, צריכים להיות מרוכזים במשימה – ולקיים את חלקם ב"עסקה" שנחתמה בין הצדדים בהר סיני. "הִשָּׁמְרוּ לָכֶם, פֶּן-תִּשְׁכְּחוּ אֶת-בְּרִית יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, אֲשֶׁר כָּרַת עִמָּכֶם" (דברים פרק ד)
ומהם אותם הוראות המסע לעם ישראל? סדרת חוקי חיים כדי שידעו איך לפעול, ויעזרו לקדם את הכרכרה אל היעד: "וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשׂוֹת, אֵת כָּל הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם, הַיּוֹם". הקב"ה רוצה להטיב לישראל, ולעזור להם להגיע אל היעד, על כן נתן להם את ספר ההוראות – את התורה (מלשון הוראה), וישראל מצידם נדרשים לקיים את הוראות המסע במדוייק בהתאם לכתוב בספר.
"סוּר מֵרָע, וַעֲשֵׂה-טוֹב" (תהילים פרק לז) תחילה יש להכשיר את השטח – "אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת-כָּל-הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ-שָׁם הַגּוֹיִם ... וְנִתַּצְתֶּם אֶת-מִזְבְּחֹתָם, וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת-מַצֵּבֹתָם, וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ, וּפְסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן; וְאִבַּדְתֶּם אֶת-שְׁמָם...", לפני שאפשר להתחיל בתיקון צריך תחילה לבער החוצה את הרע, להוציא מן הלב את כל התאוות הרעות והקיקולים (כל מה שנצבר מהליכה בדרכי הגויים המקולקלות).
להשתחרר מן הדבקות בחומר (מן העבודה הזרה) ולהכשיר את הלבבות לדבקות בקב"ה לבדו. "וְנִתַּצְתֶּם", "וְשִׁבַּרְתֶּם", "תִּשְׂרְפוּן", "תְּגַדֵּעוּן", "וְאִבַּדְתֶּם" - הרבה מעשים בפועל נידרשים מהאדם כדי להצליח ולנצח את הרע. רק לאחר שמתקיים ה"סוּר מֵרָע", אפשר להתקדם לשלב השני "וַעֲשֵׂה-טוֹב", שלב הדבקות בקב"ה לבדו. "אַחֲרֵי ה' אֱלֹקיכֶם תֵּלֵכוּ, וְאֹתוֹ תִירָאוּ; וְאֶת מִצְוֹתָיו תִּשְׁמֹרוּ וּבְקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ, וְאֹתוֹ תַעֲבֹדוּ וּבוֹ תִדְבָּקוּן". מנגד לפעולות לביעור הרע, נדרשות פעולות עשייה רבות, כדי להטיב בעולם ולהגיע לדבקות בה ה' – "תֵּלֵכוּ", "תִירָאוּ", "תִּשְׁמֹרוּ", " תִשְׁמָעוּ", "תַעֲבֹדוּ".
העשייה מביאה את האדם לבסוף לידי הדבקות, כי טבעו של האדם הוא להקשר ולהתחבר איכן שהוא משקיע את עיקר זמנו ומרצו. מצד עצמו האדם לא יוכל להגיע במחשבתו בלבד לידי דבקות אמיתית בקב"ה, ועל כן צריך לקיים את ההוראות גם ללא הבנה בהם, לזרוק את השכל ולהאמין כי המצוות הם הקוד שיצר הבורא להפעיל את הנשמה היהודית השוכנת בתוכו.
עצם קיום המצוות יביאו את נשמתו לידי ההתעוררות שתשפיע על גופו ליבו ושכלו, תעיר אותו, ותכשיר אותו להיות כלי ראוי לאור הבורא. מרגע שיאפשר האדם לאור הרוחני לחדור אליו, הוא יחוש בחייו מילוי, ויקבלו מהות חדשה של אושר ותחושת בטחון ושפע ללא גבול. מצוות – מלשון "צוותא" – חיבור אל הקב"ה, ותפקידו של עם ישראל לקיים את החוקים ולהוריד לעולם את הברכה בכול יום מחדש.
הקב"ה שם לפני האדם את הבחירה - "הַיּוֹם: בְּרָכָה, וּקְלָלָה" והאדם נידרש בכל יום מחדש לבחור נכון - "וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשׂוֹת, אֵת כָּל הַחֻקִּים ... הַיּוֹם". אצל מלך בשר ודם, שרואים אותו ומודעים לקיומו, אין ממש בחירה חופשית – נתיניו יודעים כי הוא מציע ברכה למי שיעשה דברו, או ייסורים למי שימרא את פיו, ועל כן לא יעזו למרוד בו. מכאן שעושי רצונו של מלך בשר ודם אינם בהכרח עושים זאת מאהבתם אותו. "כִּי מְנַסֶּה ה' אֱלֹקֶיכֶם, אֶתְכֶם, לָדַעַת הֲיִשְׁכֶם אֹהֲבִים אֶת- ה' אֱלֹקֶיכֶם בְּכָל-לְבַבְכֶם וּבְכָל-נַפְשְׁכֶם."
אולם אצל הקב"ה, שאין גזר דין מיידי לעוברי רצונו, מי שבאמת עושה רצונו, אכן מאמין שהוא בכל מקום, רואה ושומע ויודע הכול, ועל כן עושה רצונו מיראה ומאהבה אליו - וזוהי בחירה חופשית אמיתית של בני אדם חופשיים.
המצוות, שנתן הקב"ה לישראל באהבה, משחררות את האדם מן העבדות ומן השיעבוד ליצריו ולכל החומר סביבו, הן מלמדות את האדם כיצד להשתמש בשפע סביבו בקדושה, וכיצד להינות מחיים מאושרים באמת, לקדם את העולם אל תיקונו, ולראות בכול יום את הברכה מחדש.
