פרשת ראה ● חינוך בעשרה אחוז

"עשר תעשר" ● הפרשה מציגה מערכת כללים, מצוות וחוקים, שביצועה המלא יכניע את האגואיזם. זו מערכת בהחלט כפייתית ● היא מתערבת בחיי הפרט מעבר לנדרש, למען שמירת הסדר הציבורי. אך יישומה יבנה את אופיו של כל אזרח במדינת התורה ● דברים על פרשת השבוע, המאירים את חיינו העכשויים לאור המקורות

 

משה מכריז, בפרשת שבוע זו, מלחמה על... האנוכיות. הוא חושש מפני אמה הורתה של החמדנות, עליה התריע בפרשה הקודמת, על כן לוחם הוא מלחמת חרמה. עז רצונו לסלקה כליל מכל מערכות החיים במדינה העברית, העומדת לקום על חורבות כנען. על כן, עוסקת פרשתנו בפיתוח אמצעי לחימה יעילים נגדה. היא מציגה מערכת כללים, מצוות וחוקים, שביצועה המלא יכניע את האגואיזם. זו מערכת בהחלט כפייתית. היא מתערבת בחיי הפרט מעבר לנדרש, למען שמירת הסדר הציבורי. אך, יישומה יבנה את אופיו של כל אזרח במדינת התורה, ואף יעצב את דמותה התרבותית של החברה עצמה. אין היא שונה במהותה מכפיית הרגלי נקיון וסדר, שאנו כופים על ילדינו, בהעניקנו להם בכך יסודות ראשונים של תרבות, עידון ואיכות חיים. כי בהגבלה טמונה התרבות. כך גילה וויל דורנט, ההוגה וההיסטוריון שעקב, בספריו המונומנטליים, אחר התפתחות התרבות האנושית.

אהבת הממון השנואה

מה היא נקודת התורפה שבאנוכיות, אליה כיוון משה את חיציו?

אל אהבת הממון. האהבה הגדולה הטבועה עמוק בלב כל אחד מאיתנו. האדם חש בטוב בחברת ממונו שרכש בזיעת אפיו. הוא ישמור עליו ועל ערכו מכל משמר. יצמידו בכל הצמדה אפשרית, עד כי יהיה צמוד אליו כעולל הנצמד לאמו הורתו. רצון שימור זה, מפתח בלבו מנגנוני הגנה נאותים. חזון אהבת הממון מחייב הקשחה מסויימת של הלב. צרכי הזולת, החברה והמדינה, חייבים להידחק לפינה רחוקה בתודעה וברגש (מי, למשל, אוהב לשלם מס הכנסה, למרות הידיעה הברורה שבכספי המס מקיימים את מסגרת המדינה, את צבאה ואת שירותיה לאזרחים?). על כן , מבחין האזרח ההגון רק בקיומו הוא. כאימרתו השנונה של רבי ישראל מסלנט, על האדם המתבונן בראי ומבחין רק בבואת עצמו. הסיבה: משום שזכוכית זו מרוחה מצידה השני בשכבת... כסף.

וכאשר חיים "חיים שכאלה", נושב מהם קור עצום אל מערכות היחסים בין אדם לחברו. קור, הפורץ מבעד למעטה הנימוס המזוייף המכסה עליהן. התוצאה הסופית של מצב זה מוכרת לנו היטב. הלא היא כתובה באותיות של ניכור על מגילת חייו של בן אנוש המיוסר.

מאבק באנוכיות, בשלבים

מול מציאות חיים זו, מציב משה מערכת מצוות, שמטרתה להציל את בני ישראל... מעצמם. בחלקה, נסקור אותה בזה.

מערכת זו בנויה על האפקט הפסיכולוגי המצטבר. ביסודה, מונחת ההנחה, שמעשיו של האדם משפיעים על מחשבותיו, על השקפת עולמו ועל אופיו, ולא ההיפך. ספר "החינוך" ניסח הנחה זו כך:


"דע כי האדם נפעל לפי פעולותיו, ולבו וכל מחשבותיו תמיד אחרי מעשיו שהוא עוסק בהם, אם טוב ואם רע... כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות" (מצוה טז).

דברים, שנמצאו להם תימוכין גם בפסיכולוגיה המדורנית (ג'ימס ועוד).

על כן, ניתן לחנך את האנוכיות המקננת בלב, באמצעות פעולות נתינה כפויות. אלו מופיעות במערך המצוות לפי הסדר הבא:

מעשר שני.
מעשר עני.
שמיטת כספים.
צדקה.

סדר, שנקבע, כפי שנראה להלן, תוך התחשבות עמוקה באופי האנושי.

המצווה הראשונה, "מעשר שני", נוסחה כך:

"עשר תעשר את כל תבואת זרעך... ואכלת לפני ה' אלקיך במקום אשר יבחר לשכן שמו שם... וכי ירבה ממך הדרך כי לא תוכל שאתו... ונתתה בכסף וצרת הכסף בידך והלכת אל המקום אשר יבחר ה'... בו. ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך בבקר... ביין ובשכר... ואכלת שם... ושמחת אתה וביתך" (דברים יד, כב-כו)

כל בעל שדות, מטעים וכרמים, נאמר במצווה זו, חייב להפריש עשירית מיבולו ולהעלותו לירושלים. שם, היה עליו לאכלו הוא ומשפחתו. אם רב היה היבול ולא ניתן היה לשאתו דרך כה ארוכה - פדאו בכסף. עם כסף פדיון זה באמתחתו, היה עולה לירושלים, ושם מוציאו רק על קניית מצרכי מזון.

בעלי השדות חוייבו להפריש "מעשר שני" זה בשנה הראשונה, השניה, הרביעית והחמישית למחזור שנות השמיטה (שבע שנים).

אף כי מצוה זו לא "פגעה" ברכושם של בעלי השדות, הגבילה היא את השימוש בעשירית היבול. די היה בהגבלה זו, הכופה על בעל התבואה לנהוג לפי כללים מסויימים (לאכול דווקא בירושלים), כדי לזעזע את תחושת הבעלות האבסולוטית שחש כלפי רכושו. מישהו אחר החליט עבורו מה יעשה בכמות התבואה המופרשת, היכן וכיצד. ואם נהג כך בעל השדות העברי למעשה, פעם אחר פעם, בוודאי השתנתה גישתו לרכוש. ללא כל ספק, השתחרר קמעה מן התלות הבלעדית בממונו.

והנה השלב הבא. זו - מצוות "מעשר עני", הקשה יותר לביצוע:

"מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך בשנה ההיא והנחת בשעריך" (שם, כח).

כאן נדרש מן האדם להפריש עשירית מן היבול, ולתיתו לזולת - לאביוני העם. חינוך הלב לנתינה, במצוות אלו, נעשה בשלבים. ארבע שנים ממחזור שנות השמיטה מתרגל היהודי עם מעשר שני בירושלים, השנתיים - השנה השלישית והשישית - מכה הוא באנוכיותו באמצעות מעשר הנתרם לטובת העניים.

אולם, הפדגוגיה המקראית לא נעצרת כאן. היא תובעת מחניכיה ביצועים מעולים יותר:

"וכאשר נתן סדר אכילת מעשר שני, והפרשת מעשר עני, וכל עניינים, שכולם צריכים לימוד והרגל מפני שטבע האנשים מנגדתן, נעתק לעניין שהוא יותר מנוגד מזה" ("עקדת יצחק" על הפרשה).

והעניין "שהוא יותר מנוגד" לטבע האדם מן המצוות האמורות הוא הצוו הבא:

"מקץ שבע שנם תעשה שמיטה" (שם טו, א).

מצוות "שמיטת כספים" מחייבת את האדם להלוות כספים לרעהו, גם אם קיימת סכנה שהלה לא יפרע את חובו. אי פריעת החוב עלולה להיות בשנת השמיטה, השנה המשמטת את כל החובות. אסור לאדם, בהתאם לתורה, להיות "בן בליעל", ובגלל חשש שמיטה זו, לא להלוות לאדם הנתון במצוקה.

זו כבר נתינה בדרגה גבוהה מאד. אדם המסוגל לה, שולט כבר, במידה ידועה, באנוכיות הטבעית. לבו, כבר רואה את צרכי זולתו. אישיותו פרצה בכך מתחומיה המצומצמים של ההתעניינות רק בעצמו.

מעתה, פתוחה הדרך לזינוק אל נתינה קשה הימנה, אל תרגול ברמה גבוהה יותר, אל מצוות "צדקה" הכלולה בפסוק הבא:

"נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו" (שם, י).

הפרשן הנודע, רבי יצחק ערמה, מבהיר בספרו "עקדת יצחק", נקודה זו היטב. הוא מסביר שם, שבניגוד להלוואה שחוזרת לבעליה ברוב המקרים, הרי במצווה זו נדרש מן האדם "שיתן ממנו תחילה (מראש) על מנת שלא ישוב עדו. וזה יותר קשה בטבע האנשים."

כי קשה היא הפרידה הכפויה מן הרכוש.

ה"אגו" הגדל והמתעצם

אך, בפרידה זו מממונו, זוכה האדם ברכוש רב יותר. הדברים מוארים כראוי במדרש הבא:

"ומנין שאם פתחת ידך לעני פעם אחת שסופך לפתוח אפילו מאה פעמים? תלמוד לומר: "כי פתוח תפתח את ידך לו" (ספרי דבירם טו, ח). ופירשו חז"ל: שזהו הבטחה, אם לא יקפוץ ידו ויפתח פעם אחת, אז תלבשו רוח נדיב ויפתח תמיד" (מלבי"ם שם).

הוא שאמרנו, הכפייה החינוכית, הטמונה במצוות אלו, מצמיחה שינוי אופי מבורך. היא מפתחת בקרב נאמניה את תכונת הנדיבות, את הפתיחות ואת הרגישות האנושית. לכשתמצי לומר, ה"אגו" עצמו גדל והתעצם, תחום התענינותו גדל והתרחב. חברה, המורכבת מפרטים שהשתלמו, ומשתלמים בתמידות בתורת נתינה זו, היא חברה מאושרת ובריאה, שאינה יודעת מצוקות רוח. ואיש בה אינו גורם, לעולם, סבל לרעהו.

מה פלא, איפוא, כי בעת הפרידה, שינן משה באזניהם ערכים אלו, למען ייטב להם באחריתם.

הרב משה גרילק שליט"א / פרשה ופשרה9/08/2015 09:35
חזרה
עבור לתוכן העמוד