"תוך הנחל" לפרשת עקב ● דברים שאדם דש בעקביו

בליל שבת קודש פרשת עקב ה'תשס"ח, מסר הצדיק מוהרא"ש זצ"ל שיחה נפלאה, על פי הפסוק "והיה עקב תשמעון" ● כיצד הופכים להיות מתמיד? ● מהו עונשו של המצער את חבירו? ● זאת ועוד, בשיחה שלפניכם ● תוך הנחל - פרשת עקב

פתח ואמר מוהרא"ש זצ"ל, כתיב (דברים ז') והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אתם, ושמר לך ה' אלקיך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך, ופירש"י, והיה עקב תשמעון, אם המצוות קלות שאדם דש בעקביו תשמעון, ושמר ה' אלקיך לך את הברית, ישמור לך הבטחתו, עיין שם, ויש להבין מה הם המצוות קלות שאדם דש בעקביו, ובבעל הטורים איתא, תשמעון ושמרתם ועשיתם, ג', כנגד מקרא משנה ותלמוד, עיין שם, היינו ג' לימודים יסודיים של נגלות התורה, שהם תנ"ך משניות וגמרא, והם כנגד הג' עולמות עשיה יצירה ובריאה, כמובא בתיקונים, וצריך כל אדם ללמוד לכל הפחות קצת מהם בכל יום, וכמבואר בכתבי האריז"ל (פרי עץ חיים שער הנהגת הלימוד פרק א'), ויש לומר שאלו הם מהמצוות קלות שאדם דש בעקביו, כי אצל רוב בני אדם סדר הלימוד קל ומזולזל מאד, ויכולים לעבור ימים ושבועות שאינו פותח חומש או משניות או גמרא חס ושלום, כי נדמה לו כדבר קל, ואינו יודע את עוצם החשיבות של לימודים אלו, אפילו במקצת, ואפילו בדרך גירסא, ואילו היה יודע את גודל החשיבות של התורה, ואיך שכל תיבה וכל אות מצוה בפני עצמה, היה גורס הרבה פסוקי תנ"ך ופרקים משניות ודפים גמרא, כי להרבה בני אדם נדמה שאין חשיבות רק ללימוד רצוף זמן רב, ובעיון עמוק עם מפרשים ונושאי כלים, אבל לזמן קצר ובדרך גירסא אין חשיבות כלל, וזהו טעות גדולה מאד, כי יש חשיבות עצומה לכל תיבה של התורה הקדושה, ועל כל רגע שלומדים זוכים לשכר אין סוף, אבל מחמת שהענין נעלם ומוסתר מבני אדם, לכן מזלזלים בה, ולכן הוא נקרא בשם "מצות קלות שאדם דש בעקביו", כי אין יודעים מעלתה, ואשרי מי שאינו מטעה את עצמו, רק חוטף כל יום אפילו מקצת מלימודים אלו, כגון חומש ורש"י מפרשת השבוע, ופרק אחד או כמה פרקים משניות כסדרן, וכן דף גמרא, בבלי ירושלמי תוספתא, ומוסיף גם על זה קצת מדרש וזוהר, שהם בכלל נסתרות התורה, שהם כנגד עולם האצילות, ואזי יש לנפשו מזון רוחני מכל הד' עולמות בכל יום, ומשביע את נפשו בקדושה, ורואים בחוש שבמזון גשמי אין אדם מטעה עצמו כלל, רק טועם מכל מיני מאכלים עריבים, ואפילו שחבירו מסתכל עליו וצוחק, אינו מתפעל ממנו כלל, רק ממשיך לאכול, ומשביע את רעבונו, וכן צריך להיות ברוחניות, שיאכל אדם בכל יום מזון רוחני מכל ד' עולמות, וישביע את נפשו עם מזונא דנשמתא כמו שמשביע גופו עם מזונא דגופא (ליקוטי מוהר"ן חלק ב' סי' ח'), וזה נקרא והיה "עקב" תשמעון, ששומע קולו יתברך בתוך העקביים, כי מבואר בדברי רביז"ל (שם), שעל ידי מזונא דגופא היינו אכילה ושתיה, מגדילין את "עקב" דסטרא אחרא, וכמו שכתוב (תהלים מ"א) אוכל לחמי הגדיל עלי "עקב", כי על ידי האכילה נתחזקין העקביים והרגלין, וכמו שאמרו חכמינו הקדושים (שבת קנ"ב.) דוק בככי ותשכח בנגרי, ופירש"י, אכול הרבה ותמצא האכילה בפסיעותיך, שיחזק כחך, עיין שם, אבל כשאדם מכניס כוחו רק במזונא דגופא, אזי נחלש מזונא דנשמתא, ונתגדל עקב של הסטרא אחרא חס ושלום, מה שאין כן כשאוכל בכל יום גם מזון רוחני של לימודי התורה בעבור נשמתו, אזי מגדיל עקב דקדושה, ונתקיים בו (משלי כ"ב) "עקב" ענוה יראת ה', ולכן שפיר נקראים לימודי התורה "מצות קלות שאדם דש בעקביו", כי הם בעצם מצות קלות, שיכול כל אדם לקיים, אפילו בדרך קלה ומהירה, אבל רוב בני אדם מזלזלים בהם, ואשרי מי שאינו מטעה את עצמו, רק חוטף קצת מהם בכל יום.
 
וסיפר מוהרא"ש זצ"ל, שהרב הגאון רבי זעליג ראובן בענגיס ז"ל, רבה של ירושלים, היה מתמיד עצום, ועשה סיום על ש"ס מאה ואחד פעמים, פעם קרא למאהביו לסעודת סיום הש"ס, והיה לפלא, כי לא מזמן עשה סיום הש"ס, ולא נראה להם שבזמן קצר כזה עשה עוד סיום, והסביר לאנשיו, שהסיום הזה הוא מיוחד במינו, כי מחמת שהוא רבה של ירושלים, בעל כרחו הוא קרוא ומזומן להרבה חתונות ובריתים, להיות מסדר קידושין ולהיות סנדק, ועל פי רוב לוקח זמן עד שמכינים את החופה ועד שמביאין את התינוק למול, ולכן תמיד לוקח עמו גמרא, ועד שמחכים לחופה או לברית, הוא לומד קצת כסדרן, ועוד קצת, וזהו הסיום שעשה עכשיו, מכל הזמנים קטנים שלמד בעת המתנתו... הרי מי שיש לו שכל ודעת, יכול לצרף לימודים קטנים לחשבון גדול, ולטייל בכל מקומות התורה, אשרי לו.
 
והנה עוד ענין קל וזל בעיני הבריות, שבני אדם דשים בעקבותיהם, הוא לצער את חבירו באיזה צער כל שהוא, כי נדמה לבני אדם שאינו כלום, ומה בכך שציער את חבירו בגופו או בממונו, אבל באמת הוא דבר חמור מאד, ואדם יצטרך לשלם על זה מדה כנגד מדה, וכמו שכתוב (ויקרא כ"ד) כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו, ולכן ראוי לאדם לשפוט עצמו בכל עת, אם לא ציער איזה בן אדם, ואם לא לקח ממונו שלא כדין, כי אם לא יעשה משפט בעצמו, אזי יעשה עמו משפט מלמעלה, וכמו שאמרו חכמינו הקדושים (ספרי שופטים) כשאין משפט למטה יש משפט למעלה, מה שאין כן אם אדם שופט עצמו בכל עת, וחוקר ודורש אם לא ציער את חבירו בגופו או בממונו, אזי פוטר מעל על עצמו כל מיני עונשים קשים ומרים, כי כשיש דין למטה אין דין למעלה, וזהו והיה עקב תשמעון, היינו שתשמע המצוות קלות שאדם דש בעקביו, שדורך על רגלי חבירו ומצער אותו, את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אותם, היינו שתשפוט את עצמך בכל עת אם לא פגמת באיזה ענין נגד חבירך, ואז כשתשפוט את עצמך, ותעשה טוב וחסד עם הבריות, תפטור מעליך כל מיני יסורים קשים ומרים, ואז, ושמר ה' אלקיך את הברית ואת החסד וגו', מדה כנגד מדה שעשית חסד עם הבריות, והבן.
 
וסיפר מוהרא"ש זצ"ל, שהיה איש זקן בבני ברק שהיה דרכו להחביא מפתחות ביתו על ארון החשמל הסמוך לדירתו, כי היה לו לטירחא לשאת עמו המפתחות בכל פעם, ואברך אחד שגר בשכינותו ראה זאת, ולא היה נראה לו מה שעושה, כי נדמה לו להפקירות להשאיר מפתחות בחוץ, והתיישב בדעתו שילמוד אותו לקח, ופעם כשיצא מביתו לקח המפתחות והחביא אותם במקום אחר, וכשחזר הזקן נצטער מאד, כי לא מצא המפתחות, ולא היה יכול ליכנס לבית, והוצרך לקרוא לשכינים שיוציאו סולם דרך המרפסת שלהם, ולטפס לתוך המרפסת שלו, והיה לו צער גדול מכל הסיפור, ובדרך צערו הפליט מפיו דיבורים חריפים נגד מי שלקח המפתחות וגרם לו כל הצער הזה, ולא עבר זמן הרבה ונפטר האברך הזה שלקח המפתחות, כי נתגלה מה שעשה, וקיבל עונש חמור רחמנא ליצלן, הרי שצריכין ליזהר מאד לא לצער את חבירו, כי אחר כך סובלים מזה מה שסובלים רחמנא ליצלן, ואשרי הנזהר לא לדוש ולדרוך על רגלי חבירו, ולא לצער אותו בשום פנים ואופן.
 
גם מרומז ב"והיה עקב תשמעון", שתמיד יזכור אדם את ה"עקב" והסוף, היינו יומו האחרון, ויזכור היטיב שלא ישאר לו כלום ליומו האחרון אלא התורה ותפילה מצוות ומעשים טובים שרכש לעצמו, וכמו שאמר התנא (אבות ו') לפי שאין מלווין לו לאדם לא כסף ולא זהב ולא אבנים טובים ומרגליות אלא מצוות ומעשים טובים בלבד, כי כשאדם יזכור זאת תמיד, יהיה לו לקרן נפלא כל נקודה קטנה שזוכה לחטוף מקדושת יהדותו, ויכין לעצמו מלבושים טובים וחזקים לחיי עולם הבא, וכמו שכתוב (משלי ל"א) עוז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון, ואמרו על זה חכמינו הקדושים (שמות רבה פרשה נ"ב סי' ג') אימתי התורה משחקת לאדם, הוי אומר, ליום אחרון, כי אז ישמח מאד עם כל נקודה טובה שזכה לרכוש לעצמו, אבל על פי רוב הוא דבר "שאדם דש בעקביו", היינו שדורך ומכסה אותו תחת רגליו, כי אינו רוצה לחשוב מיום המיתה כלל, אבל כשיקיים "והיה עקב תשמעון" שיטה אזנו לשמוע היטיב את ה"עקב" והסוף, אזי יזדרז מאד לקיים את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אותם, כי יכיר היטיב שרק זה ישאר לו לעולם הבא, ואז ושמר ה' אלקיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך, כי יזכה להגיע אל תכליתו הנצחי, והשם יתברך יזכינו לקדש ולטהר ימי חיינו, ולעסוק תמיד בטובת נשמתינו, עדי נזכה לעלות ולהכלל בו יתברך לגמרי מעתה ועד עולם אמן ואמן.