דבר תורה קצר לשולחן השבת, פרשת "עקב"

מדרש: "הדא הוא דכתיב, על אלה אני בוכיה". ולא מובן.

ויבואר בהקדם המדרש בפרשת ואתחנן, על הפסוק שמע ישראל וכו', מה ראה לומר כאן שמע ישראל? רבנן אמרו למה הדבר דומה, למלך שקידש מטרוניתא אחת בשתי מרגליות ואיבדה אחת מהן, אמר לה המלך מכיוון שאיבדת אחת, לפחות שמרי על השניה. כל קידש הקב"ה את ישראל בנעשה ונשמע, איבדו "נעשה" כשעשו את העגל, אמר להם משה שמרו "נשמע". ולכן אמר הכתוב "שמע ישראל".

וזהו ביאור המדרש, שהוקשה לו מדוע נקט הכתוב "והיה עקב תשמעון" לשון שמיעה בלבד, ולא הזכיר עשיה, ועל זה עונה "הדא הוא דכתיב על אלה אני בוכיה", שאמרו ישראל במעשה העגל "אלה" אלוהיך ישראל, ומפני זה איבדו את "נעשה", ונותר להם רק "נשמע", ולכן אמר הכתוב לשון שמיעה...

"ברוך תהיה מכל העמים, לא יהיה בך עקר ועקרה ובבהמתך" (ז, יד).

יש להקשות, מה ענין זה לזה.

ויבואר בהקדם המדרש בפרשת תולדות, שרבקה היתה עקרה מספר שנים עד שנפקדה,  מפני שלבן ובני ביתו בירכוה "את היי לאלפי רבבה", ולא רצה ה' שיאמרו בגויים שברכתם עשתה פירות, ובזכותם נולד לרבקה כל הגוי הגדול הזה.

וזהו ביאור הפסוק, "ברוך תהיה מכל העמים", שכל העמים יברכוך, ואע"פ כן "לא יהיה בך עקר", ואין לך מה לחשוש מברכתם...

"לא יהיה בך עקר ועקרה ובבהמתך, והסיר ה' ממך כל חולי" (ז, יד-טו).

אפשר לבאר סמיכות הפסוקים, בהקדים הגמרא במסכת ברכות (דף ל"ב), שהמאריך בתפילתו ומצפה לראות אימתי תתקיים, בא לידי כאב לב. מפני שיתכן מאוד שלא תתקיים תפילתו, בגלל עוונותיו המבדילים בינו לבין ה'.

ועוד יש להקדים, שאמרו במדרש, שלא יהיה בך עקר - שלא תהיה תפילתך עקרה, אלא תעלה ותעשה פירות.

וזהו ביאור הפסוק, "לא יהיה בך עקר" - שתתקבל תפילתך מיד, וממילא "והסיר ה' ממך כל חולי" שלא תבוא לידי כאב לב...

"והסיר ה' ממך כל חולי, וכל מדווי מצרים הרעים אשר ידעת, לא ישימם בך, ונתנם בכל שונאיך" (ז, טו).

יבואר בהקדם הגמרא במסכת כריתות (דף ו'), שלשון נתינה מורה על שיעור ומידה, ובמקום שכתוב 'נתינה' פירושו שיתן האדם כזית, ולשון 'שימה' פירושו בלי שיעור, אלא גם כל שהוא.

וזהו ביאור הפסוק, "וכל מדווי מצרים... לא ישימם בך", שאפילו כל שהוא מהם לא יהיה בך, ומאידך "ונתנם בכל שונאיך", כשיקבלו שונאיך את המחלות, יהיה זה בשיעור ובמידה הראויה להם...

"ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת, השמרו לכם פן יפתה לבבכם" (יא, טו-טז).

אפשר לבאר סמיכות הפסוקים, בהקדים דברי הגמרא, עה"פ "אדם ובהמה תושיע ה'", שלעיתים ניזון האדם בזכות הבהמה, מפני שהוא עצמו אינו ראוי לכך.

וזהו ביאור הפסוק, "ונתתי עשב בשדך לבהמתך, ואכלת ושבעת", ואם תאמר בלבבך לסמוך על הבהמה בלבד, ולעשות ככל אשר לבך חפץ, ע"ז עונה "השמרו לכם פן יפתה לבבכם", שאם תעשו כן יעצור ה' את השמים, ולא יתחשב גם בבהמתכם...