רעיון לפרשת השבוע "ואתחנן"

הקב"ה יודע בודאי מה חסר לאדם בחייו. אז למה צריך להתאמץ, לבקש ולהתפלל? ● מהו האופן בו צריך להתפלל? ● מה למדנו מתפילתו של משה? ● הרב ערן שצמן מגיש: רעיון לפרשת השבוע "ואתחנן"

"וָאֶתְחַנַּן, אֶל ה' בָּעֵת הַהִוא, לֵאמֹר ... אֶעְבְּרָה נָּא, וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה, אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן: הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה, וְהַלְּבָנֹן". "וָאֶתְחַנַּן" = 515 בגימטרייה, "תְּפִלָה" = 515 בגימטרייה >> "תְּפִלָה" = "וָאֶתְחַנַּן"

משה מנסה בכוח התְּפִלָה לשנות את הגזירה שנגזרה עליו - כפי שקבע הקב"ה שלא יזכה להיכנס לארץ ישראל. הוא מתפלל בדיוק 515 תפילות (כמניין "וָאֶתְחַנַּן"), ואז בדיוק עוצר אותו הקב"ה ואמר לו: "רַב לָךְ - אַל-תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד, בַּדָּבָר הַזֶּה". אילו היה משה רבנו ממשיך בתפילותיו, ומוסיף עוד תפילה אחת (משלים ל 616 תפילות) , היה הקב"ה מחויב לקבל את תפילתו, ולהכניסו לארץ ישראל, ועל כן עצר אותו מלהמשיך.

מכאן שאדם יכול להשיג לעצמו כול דבר בכוח התפלה לקב"ה, ובתנאי שיהיה מוכן להרבות בתפילה, עד שיגיע אל כמות התפילות הנדרשות לאותו העניין לו הוא נזקק, ושיהיה מוכן לקבל על עצמו את התיקון הדרוש, וכן בתאי שכל בקשותיו תהיינה מכוונות לטובה בלבד.

מובן מכך, שהקב"ה מתאווה לתפילתם של ישראל, ורוצה להטיב להם בזכות המאמץ בתפילותיהם - כך שיוכל לתת להם מבוקשם כעשירים, המרוויחים את לחמם בזיעת אפם, ולא חלילה לתת להם בצמצום, כעניים החיים מן הצדקה, המקבלים מתנות חינם בבושה.

הקב"ה ברחמיו מוריד לעולם את השפע ללא גבול, אולם כמות השפע, שיקבל כל אדם ואדם, אינה תלויה במקור ההשפעה, אלא נקבעת על ידי הנהגתו של האדם עצמו. האדם בהיותו נשמה בגוף מצוי מטבעו בהארה של צמצום, ועליו לעמול וליצור לעצמו כלי רוחני גדול דיו, שיאפשר להארה האלוקית לחדור ולהתקבל
בו.

רק בכוח עבודת התפילה והתחנונים יכול האדם להרחיב את הכלי הרוחני שקיבל, עד אשר יהיה כלי זה גדול דיו, ואז יוכל קבל את ההשפעה המתאימה - עליה התחנן והתפלל. "בכל מקום שאני רואה חיסרון – או שלא התפללו בכלל על הדבר הזה, או שהתפללו מעט. משמע, שאם יתפלל האדם מספיק, יוכל למלא כל חיסרון". (רבי נחמן מברסלב).

הקב"ה רוצה להטיב לאדם וגם יודע בדיוק מה הוא צריך, מהם כאביו ואיכן הוא חסר, אולם כל עוד והאדם מצוי בצמצום רוחני, ואינו מתפלל, מפציר ומבקש, לא יוכל לקבל את ההשפעה הרצויה לו מעת הקב"ה - הכלי הרוחני שלו מצומצם, ואין להשפעה אפשרות למלא אותו.

הדבר דומה לאדם הבא אל חדר מלא מטבעות זהב ובידו תיבה קטנה – במצב זה יוכל לאסוף לעצמו רק מעט מן המטבעות. אולם בעולם הרוחני יכול האדם בכוח התפילה להגדיל את התיבה שבידו, ואז יוכל לקבל הרבה יותר מן השפע האלוקי. כאשר האדם מרבה בתפילה ובתחנונים, הוא מגדיל בכך את התיבה הרוחנית שברשותו, והקב"ה ימלאו את תיבתו באוצרו הטוב, ובהשפעתו הרוחנית לרוב.

אמר רבי חנינא: "כל המאריך בתפילתו - אין תפילתו חוזרת ריקם" (ברכות ל"ב). על כן חובה על האדם להרבות בתפילה על העניין שחפץ בו, לדבר ולהתחנן לקב"ה בבכי ובדברים, תוך שהוא מצדיק על עצמו את הדין, מקבל באהבה את מצבו, ויודע כי הקב"ה יתברך שומע תפילתו תמיד - ורוצה להושיעו, וממתין לו עד שישלים מניין תפילותיו.

לעיתים מרחיק האדם עצמו בכוונה מן הקב"ה, שוכח מיהו מקור השפע בחייו, וחש בטחון מזויף בכספו ובכוחו שלו עצמו. במידה ובוחר הקב"ה לרחם עליו ורוצה לעוררו, הוא לרגע מסתיר פניו ממנו, ואז ניתנת הרשות למזיקים ולמשחיתים לבוא ולהרע לאותו האדם, ולהביא צרות על ראשו.

האדם, מנסה תחילה להיחלץ מהצרות בכוחות עצמו, אך כאשר נכשל שוב ושוב, חש לבסוף חסר אונים, נכנע לבבו הקשה, והוא הוא פונה בשברון לב אל הקב"ה לבקש הצלה מצרותיו. על כך נאמר - לעולם שיקדים האדם תפילה למכה.

ומהו האופן בו צריך האדם להתפלל על מבוקשו, ולהבטיח לעצמו שתפילתו תתקבל במהרה - "הַתְפִלָה שֶׁמְבַקֵּשׁ הָאָדָם לְהַקָבָּ''ה צָרִיךְ לְכַוֵּן שֶׁתִּהְיֶה תְּפִלַת תַּחֲנוּנִים. מֵאַיִן לָנוּ זֶה. מִמֹשֶה, שֶׁכָּתוּב, וָאֶתְחַנַן אֶל יְיָ - זוֹ הִיא תְּפִילָה טוֹבָה" (זוהר ואתחנן דף ר''ס ע''ב). "וָאֶתְחַנַן" מלשון תחנון, וכן מלשון מתנת חינם - אדם הנזקק לישועה, לרפואה, להצלה, מתחנן לפני בוראו ומבקש כי יתן לו את מבוקשו כמתנת חינם.

האדם יודע שמצד זכויותיו המעטות, הוא אינו באמת ראוי לקבל את מבוקשו, אולם הוא פונה אל הקב"ה ומתחנן, שבכוח התפילה המרובה, ימשיך עליו מחסדיו, וייתן לו את מבוקשו, ויושיע אותו מצרותיו. וּבַזֹּהַר פָּרָשַׁת וַיְחִי - "...דְּכָל אִישׁ שֶׁשּׁוֹפֵךְ דְּמָעוֹת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַף עַל גַּב דְּנִגְזַר (שנגזר) עָלָיו גְּזֵרָה רָעָה, רַחֲמָנָא לִצְלָן, יְבַטְּלָהּ, וְלֹא יִשְׁלֹט עָלָיו הָעֹנֶשׁ". וּבְסֵפֶר חֲסִידִים (סי' קל) – "שֶׁאֲפִלּוּ אָדָם שֶׁאֵינוֹ זַכַּאי וְכוּ', אֶלָּא בַּעֲבוּר תֹּקֶף תַּחֲנוּנִים מְקַבֵּל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא תְּפִלָּתוֹ".

"וְאַתֶּם, הַדְּבֵקִים, בַּה' אֱלֹקֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם, הַיּוֹם". תְּפִלָּה מִלְּשׁוֹן - "צָמִיד פָּתִיל" (במדבר יט, טו): דְּבֵקוּת אֱלָקִית. אדם צריך להיצמד לקב"ה בתפילה יום יומית כמו דבק - "וְאַתֶּם, הַדְּבֵקִים", כי רק הקב"ה הוא המחייה את האדם בכל רגע ורגע בחייו, ורק בכוחה של התְּפִלָּה יכול באמת האדם לעשות כן, ולמנוע בכך מההשפעות הרעות לחדור לחייו ולהרע לו.

"מִפְּנֵי מָה הָיוּ אָבוֹתֵינוּ עֲקָרִים? מִפְּנֵי שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְאַוֶּה לִתְפִלָּתָן שֶׁל צַדִּיקִים, ... תְּפִלָּתָן שֶׁל צַדִּיקִים מְהַפֶּכֶת דַּעְתּוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִמִּדַּת רַגְזָנוּת לְמִדַּת רַחְמָנוּת (יבמות סד א). לכל אדם בעולם זה יש קשיים וצרות, וההתמודדות עם קשיי החיים היא חלק מתכלית ירידת נשמתו לעולם זה. האדם נמצא פה בכדי לעשות תיקון, וחלק חשוב בעבודתו זו היא התְּפִלָּה והרצון להתחבר בחזרה אל מקור ההשפעה – אל הקב"ה.

הקב"ה רוצה שהאדם יתפלל על עצמו, ויבקש רחמים בעבור כל דבר בו הוא חפץ – פרנסה, אישה, ילדים, בריאות, אמונה, חוכמה, עזרה וישועה בעת צרה... זה לא שהקב"ה זקוק לתפילה מצד עצמו, אלה שהאדם זקוק להתפלל מצד שיפעיל את הכוח הנכון בבריאה, וימשוך אליו מתוך כך את השפע הנכון לו ולסביבתו.

בכוח תפילתו של האדם, ובהתאם לדרגתו הרוחנית יוכל הקב"ה להטיב לו, ולתת לאדם את אשר ליבו חפץ. אך האדם בכוח תפילתו אינו מזכה רק את עצמו, אלה כיוון ש"כל ישראל ערבים זה לזה", הוא ממשיך בזכות תפילתו שפע גם לכלל ישראל, מקרבם אל השכינה, ומחיש את בוא הגאולה.